קופץ בעולם, כמו עז ישראלית

אנחנו נעשה דברים גדולים ביחד, דלית, תראי יעל הניפה ידיים בעודה יושבת על אדן החלון של המעונות. את תיכנסי לייעוץ, אני לשיווק, ואזפתאוםנפתח סוכנות משלנו. הכל עוד לפנינו!
דלית הרימה עיניים מהמחברת וצחקה, שזרותיה הארוכה מתנדנדות אחורה.
יעל, יש לנו מבחנים בעוד שבוע, ואת כבר בונה ממלכה.
אסור לחלום? יעל קפצה מהחלון והתיישבה לידה על מיטת הקפיצים. ברצינות דלית, אנחנו לא כמו כל ה”עופות” מהמחזור שלנו. אנחנו חכמות, נעשה את זה.
דלית הניחה את העט והביטה בחברה שלה פרועה, חולצתה דהויה, אבל העיניים בוערות. באותו רגע, בלי שום סיבה, היא האמינה לה ללא שום ספק.
נעשה את זה, בטוח שנעשה, אמרה בשקט…
עשר שנים חלפו כמו נשימה אחת…
…דלית נלחמה בכל השנים הללו. התמחות בחברה בינלאומית, לילות נטולי שינה, אנגלית עסקית בבקרים, סינית בשבתות. כנסים, סמינרים, קשרים חדשים. היא טיפסה למעלה, פצועה, אבל לא עצרה. בגיל שלושים כבר לבשה חליפות יוקרתיות מצמר איטלקי, טסה לתל אביב לפגישות, ושכחה מתי בכתה לאחרונהלא היה זמן.
…יעל פגשה את עדי בשנה השלישית. הוא עבד כטכנאי רכב, במרחק ריח הדלק, והתבונן בה כאילו הייתה האישה היחידה בעולם. בשנה הרביעית הרתה, ובחמישית עזבה את האוניברסיטה. חלום הסוכנות התפוגג בין שיני בתה הראשונה ובמגירות הבלגן. עכשיו ממלכתה הפכה לדירת ארבעה חדרים ברמת גן, שם שלטה על קופסאות אוכל, בכי הילדים וברז המקולקל.
פעם בכמה זמן עוד נפגשו יותר ויותר לעיתים רחוקות.
דלית הביאה מתנות מהנסיעות: צעיף משי ממרילנד, תה יוקרתי מטייוואן. הוציא תמונות מהתיק, סיפרה על חוף באילת, דיונים עם שותפים טיוואנים.
הם לא אומרים דברים ישירות, תארי לעצמך. הכל ברמיזות, גוונים דקים. למדתי שלושה חודשים את הנימוס שלהם כדי לא להתבלבל במפגש הראשון.
יעל הנהנה, שיחקה בשקית התה, שתקה. נשמה עמוק.
קל לך. לי אביב הביא שוב וירוס מהגן, עדי כל הזמן בעבודה, כסף לא מספיק…
דלית לא ידעה מה להתייחס. ביניהן קמה חומה של חיים שונים, שפות שונות, ריח שונה דלית עם בושם ב-800 ש”ח מול יעל עם ריח של אבקה לתינוקות.
…ליום ההולדת של יעל, דלית באה ישר מהנתב”ג. חליפה כחולה כהה, נעלי עקב גבוהות, שיער מסודר מהלאונז’ בעבודה. נכנסה בקלות, צחקה, סיפרה על הפרויקט החדש, קיבלה מבטים מתעניינים של גברים ומבטים מלאי הערכה מהנשים.
יעל ישבה בפינה…
שמלתה הייתה ישנה, אותה אחת שלבשה למסיבת סוף שנה של עדי לפני שלוש שנים. שערה נאסף לקוקו פשוטכי בבוקר לא היה זמן למייבשאביב שוב עשה בעיות. הסתכלה על דלית במרכז, שכולם מקשיבים לה, ובלב טיפסה במעלה משהו כהה, מר, דביק.
לא הייתה קנאה.
זה היה גרוע יותר…
דלית נכנסה למטבח להביא מים ועמדה שם רגע. יעל עמדה ליד החלון, אוחזת בכוס יין, מבטה אבוד.
יעל, למה את פה לבד? דלית התקרבה ונגעה בכתפה. בואי לסלון, נטע עומדת להוציא את העוגה.
יעל הזיזה את היד שלה.
תיכנסי. מחכים לך שם.
דלית קימטה את מצחה אבל לא וויתרה. מזגה לעצמה מים, ובלגימת זהירה פתחה בשיחה:
תקשיבי, רציתי זמן לספר לך… את מתגעגעת לעבודה, אני רואה. יש אצלנו בחברה משרהממש התחלתית אבל עם פוטנציאל. אדבר עם משאבי אנוש, יקבלו אותך למתמחות, ומשם…
הכוס נחתה בכוח על השיש, יין נפרש כשלולית אדומה.
התמחות? יעל הסתובבה, ודלית התרחקה ממבטה. לי? התמחות?
יעל, רציתי רק לעזור…
לעזור? יעל צחקה, אבל הצחוק היה צורב, סדוק. את שומעת את עצמך? דלית הגדולה יורדת אל החברה הענייה שלה, עושה טובה. תודה רבה!
את לא מבינה נכון, ניסתה דלית לשמור על שלווה. אני רואה שקשה לך, שאת רוצה משהו מעברפשוט הצעתי אפשרות.
ביקשתי ממך? יעל פסעה קדימה, ודלית לא התאפקה ופסעה לאחור. השתנית דלית. פעם היית נורמלית, עכשיו… גאוותנית, מתנשאת. מסתכלת על כולם מלמעלה עם תל אביב שלך והחליפות שלך.
זה לא הוגן.
לא הוגן? יעל צעקה, מישהו מהסלון הציץ והסתלק מיד. הוגן שאת כל הזמן מציגה את חייך המושלמים? כל יום באינסטגרם הנה אני במטוס, הנה אני בכנס, הנה השייק שלי ב-80 ש”ח! נעים לנו לראות?
דלית חשה איך האוויר נעלם…
אני משתפת בשמחה, יעל. זה הגיוני.
שמחה? יעל גיחכה. את מתהדרי, מדגימה לכולם כמה הצלחת, ואנחנו כאן כישלונות. נשים נורמליות בגיל שלושים מקימות משפחה, מגדלות ילדים, ואת? רצה בעולם כמו עז, בלי בעל, בלי ילדה. עקרה!
המילה פגעה עמוק, במקום הכי חשוף.
עבדתי קשה, דלית חנקה את רעד קולה. למדתי לילות שלמים, בזמן שצפית בסדרות. למדתי שפות, בזמן שבישלת. זה היה הבחירה שלי, וזכותי לבחור.
נו באמת! דרסת אנשים בדרך, זו האמת. חושבת שלא ראיתי איך התחרת את מיכל בעבודה ההיא? אגואיסטית! תמיד חשבת רק על עצמך!
דלית שתקה, הסתכלה על חברתה לשעברשפתיים רועדות, כתמים אדומים על לחיים, זעם שנצבר שנים ופתאום יצא.
פתאום הכל התבהר, צורב עד קבס.
את לא שונאת אותי, יעל דלית אמרה בשקט. את שונאת את עצמך. שהתפחדת לסכן. שנשברת. קל לחשוב שאני רעה, מאשר להודות שפשוט פחדת.
יעל החווירה.
תצאי!
כבר יוצאת, דלית הניחה את הכוס והלכה אל הדלת. להתראות, יעל. בהצלחה עם חיי הבית החמימים שלך.
דלית תפסה את התיק ודחפה את הדלת. גשם קר קישט את פניה, היא לא הזיזה עפעף וצעדה אל הערפל האפור.
עקבי הנעליים נקישו על המדרכה הרטובה. החליפה היקרה נתפסה לגבה, איפור בטח נמרח, אבל מה זה משנה. דלית המשיכה להליכה לתחנת רכבתעם כל צעד קל יותר לנשום.
מוזרציפתה לכאב. חשבה שתשקע לה עצבות על חברות של חמש עשרה שנה, על הילדה עם עיניים בוערות על אדן מעונות, על חלומות משותפים. אך במקום הכאב הגיעה רק הקלהעמומה, כמעט מביכה.
החברות שלהן לא מתה היום. היא דעכה לאט, שנה לשנה, שיחה לשיחה. כל פעם שדלית שיתפה שמחה, וקיבלה בתגובה שפתיים קפוצות. כל פעם שספרה על תוכניות, ויעל גלגלה עיניים. כל פעם שניסתה לחלץ חברה מתהום, והיא משכה אותה חזרה, שוקעת יחד.
דלית ירדה לרכבת התחתית והתיישבה, מתעלמת מהכתמי מים שהשאירה. הוציאה מראה מהתיק, הסתכלה איפור מרוח, שער פרוע, עיניים אדומות. חייכה ושמה את המראה חזרה.
מחר תקום בשש, תסדר את השער, תלבש חליפה אחרת ותצא לעבודה. החיים לא נגמרים בגלל קנאה של אחרים…
חודש לאחר מכןמנכ”ל החברה הזמין את דלית לשיחה. נכנסה למשרד, מוכנה לכלפרויקט חדש, ביקורת, עוד מרתון פגישות. אבל דוד בן-משה פשוט הגיש לה תיק מסמכים, ודלית עברה אל הדף הראשון.
קיבלה מינוי של מנהלת אזורית לאסיה.
חוזה שנתי בסינגפור.
הרווחת את זה, דלית, המנכ”ל הישען בכיסאו. הוועדה פה אחד בחרה בך. טיסה שלושה שבועות, מסתדרת?
דלית הרימה עיניים והנהנה.
מסתדרת.
יצאה מהמשרד, תיק בצמוד ללב, נתנה לעצמה כמה שניות לעמוד במסדרון הריק. בחוץ, שמש נובמבר יורדת, צובעת את השמים זהב ואודם. איפשהו, ברמת גן, יעל בטח מבשלת ומקטרת לעדי על אי צדק העולם.
ודלית אורזת מזוודות לסינגפור.
לא פעם אחת, לא לרגע בכל החיים, דלית לא הצטערה על דרכה. כמו שאומרים אצלנו כל אחד ואחת והבחירה שלהם.