20 במאי, יום חמישי
חיי עברו די מהר. התחתנתי בגיל עשרים, ומעט אחרי שחלפתי על גיל עשרים ושתיים, ילדתי את בני היחיד. אף פעם לא ממש התחברתי לעולם הילדים. כשנולד בני, אני ונעם, בעלי, החלטנו למסור אותו לטיפולה של אמא של נעם סבתא אסתר. מתוך הרגל, שלחנו לה כל חודש קצת כסף, משהו בסביבות אלף שקלים, ובינתיים חיינו במרכז תל אביב, נהנים מהחיים בלי דאגות.
חלפו שנתיים. לצערי, סבתא אסתר הלכה לעולמה, ובני חזר לביתנו. הרגשתי כעס, אולי אפילו תסכול, וכל מה שרציתי זה לראות אותו כמה שפחות. לכן רשמתי אותו לפעוטון, אחר כך לגן ילדים, ומיהרתי לחזור לעבודה. בבית הספר הילדים צחקו עליו כי הוא לא ידע לקרוא או לכתוב כראוי. המורות ניסו לקרוא לי ולנעם לשיחות, אבל אף פעם לא היה לנו זמן.
פעם אחת, נעם באמת הגיע לבית הספר אחרי שהתעקשו עליו מהמזכירות. המורים שיתפו אותו בכל העניינים שקורים בכיתה, ועכשיו, כשהוא חזר הביתה, איבד את הסבלנות והיכה את הבן בחגורה. בסופו של דבר, כשהבן סיים את התיכוניסט, שלחתי אותו לעבוד במפעל בחולון. שם מצא את אהבתו תמר, ישראלית יפיפייה עם חיוך חם.
הנהלת המפעל דאגה להם לדירה פשוטה בבת ים. כשהפכתי לסבתא, לא הרגשתי הרבה. מדי פעם, בחגי ישראל, הייתי שולחת להם מתנה כספית של כמה מאות שקלים, אבל לא יותר.
כשהגיע יום הפרישה שלי מהעבודה, רציתי חגיגה עצומה, ממש כמו שמקובל אצלנו. התקשרתי לבן שלי: “העברתי לך כסף בכרטיס. קח את תמר וקנו אוכל ותכשיטים יפים. נחגוג את הפרישה שלי אצלכם.” “בסדר, אמא”, הוא ענה. הוא ותמר שלחו את הילדים לכפר בערבה כדי שיהיו להם שקט, והתחילו לארגן את האירוע.
הגעתי לדירתם, והכול היה מוכן. שמחתי מאוד. “יופי, עכשיו לכו למטבח. האורחים מגיעים, תנו לי לשבת איתם, אחר כך תשבו איתי כשכולם ילכו.” הם צייתו, ישבו במטבח כל הערב בזמן שהאורחים אכלו, שתו, רקדו ושמחו. כשכולם עזבו, נכנסתי למטבח ואמרתי: “נשארה חתיכת עוגה אחת, תחלקו ביניכם. לא מרגישה טוב, אנחנו חוזרים הביתה, אין לי כוח לשבת איתכם.”
הבן שלי נפגע נורא. שבוע אחרי זה התקשרתי: “בן, מפנים אותי לבית החולים לניתוח. תביא לי דברים, אשלח לך רשימה.” “לא, אנחנו יוצאים לנופש עם תמר. את יודעת, תתקשרי לאבא. ביי.”
סוף סוף מישהו הבהיר לי שהעולם לא מסתובב סביבי.
