אז תארו לעצמכם, אני נוסע לבית של ההורים שלי ברכבת רגילה, לא מהיוקרתיות כזה מחלקה שנייה, מושבים עליון. ישנתי למעלה, וזה בכלל לא הטריד אותי. למטה היו שתי נשים שתפסו את המדף התחתון. חשבתי רגע לרדת ולחכות לכרטיסן, אבל כבר אחת מהן התחילה לעשות פרצוף על זה שאני עולה למעלה.
כשהרעב התחיל להציק לי, ניסיתי להגיע לשולחן לאכול משהו קטן, אבל הנשים ממש לא נתנו לי לעבור. ישבו משני הצדדים, שתו את התה שלהם בשקט, כאילו שהן מסמנות בעלות על הפינה הזאת, ולא היה לי מקום להתיישב.
אפשר רק לאכול משהו בקטנה? שאלתי.
בחורציק, הכרטיס שלך הוא למעלה. חסכת? אז תאכל שם! אנחנו צריכות לישון ולהריח את האוכל שלך אחר כך. ובכלל, אנחנו צריכות לנוח אמרה אחת מהן.
היה ברור שאין לי סיכוי לשכנע אותן. אז פרשתי את המיטה שלי למעלה, טיפסתי עם הקופסה של הנודלס המהיר שלי. ברגע שהתחלתי לאכול, הרכבת התנדנדה כל מנת הצהריים עפה למדף התחתון.
הנודלס התפזרו לכל עבר, אפילו נתפסו בשיער המושקע של אחת הנשים מתחתיי. היה רגע שכל הקרון היה מלא באטריות מתפתלות רציתי לבכות ומצד שני פשוט להתפקע מצחוק.
בחור, אתה לא יודע לאכול ברכבת? זו הפעם הראשונה שלך או מה? זה לא יאמן! היא התעצבנה.
באמת שלא עשיתי בכוונה! עניתי, והתחלתי להוריד אטריות מהתלתלים שלה.
כל הלילה היה ריח עקשן של נודלס. אפילו הכרטיסנים דאגו לשמור מרחק מהאישה ההיא. היא רצתה להתרחץ, אבל איך? זה היה רכבת רגילה, בלי תנאים מיוחדים.
אני ישנתי כמו תינוק, למרות שהריח עשה אותי רעב עוד יותר. בקיצור, מי שבוחר לעשות לי דווקא שיתמודד עם אטריות בזולתם!
