היום נסעתי לבית של ההורים שלי ברכבת רגילה, בקרון משני. קיבלתי את המושב העליון, אבל לא התביישתי מזה בכלל. המושבים התחתונים היו תפוסים על ידי שתי נשים. תכננתי לחכות לכרטיסן למטה, אבל עוד לפני כן אחת מהן התחילה להעיר לי על זה שאני מטפס למעלה.
כשרציתי לאכול משהו, הנשים לא נתנו לי בכלל לגשת לשולחן. הן התיישבו בכוונה משני הצדדים ושתו בשקט את התה שלהן, שלא אשתלט להן על המקום.
אפשר רק משהו קטן לנשנש? שאלתי בנימוס.
בחור צעיר, יש לך כרטיס למושב העליון. חסכת כסף וקנית את המושב הזה? תאכל שם! אנחנו צריכות לישון ואז להריח את האוכל שלך אחר כך. ובכלל, אנחנו רוצות לנוח, אחת מהן אמרה.
הבנתי שאין על מה לדבר. פרשתי את המצעים שלי וטיפסתי למעלה עם המרק האינסטנט שקניתי בתחנה. ברגע שהתחלתי לאכול, הרכבת קפצה כל הארוחה שלי עפה למדף התחתון.
המרק התרסק לכל עבר, אפילו לשיער המטופח של הנוסעת שמתחתיי. חוטים ארוכים של אטריות השתלטו על כל התא. רציתי לבכות ולצחוק בו זמנית.
בחור, אתה לא יודע איך אוכלים ברכבת? זה פעם ראשונה שלך או מה? זה נורא! הנוסעת נזפה בי.
זה לא היה בכוונה! הגבתי, והתחלתי להסיר בזהירות את האטריות מהתלתלים שלה.
כל הלילה התא נמלא בריח עז של מרק אינסטנט. אפילו הכרטיסן התרחק מהגברת. היא רצתה להתרחץ, אבל איך? הרכבת פשוטה, בלי תנאים נוחים.
אני דווקא ישנתי בשקט, למרות שבגלל הריח כל הזמן נשארתי רעב. מה אפשר לומר? זה היה שיעור לפעמים חוסר סבלנות של אחרים גורם לבלגן, אבל לא תמיד כדאי לקחת ללב.
