אסור לקחת דבר שאינו שלך

אסור לקחת את מה ששייך לאחרים
רשמתי את זה במחברת שלי, כי סיפור חיי לימד אותי לא מעט. שמעתי לא מעט סיפורים דומים, אבל תמיד חשבתי שזה לא יקרה לי.
הוריי, יורם ודליה, אנשים משכילים, עבדו כחוקרים באוניברסיטת תל אביב. אני, בת יחידה בשם נועה, הייתי מרכז עולמם. הבית תמיד היה מלא אורחים קולגות של אבא, חברים של אמא, קרובי משפחה. דליה נוהגת לאפות חלות גדולות לאירועים, ולערוך את שולחן השבת תמיד עם המון צבעים וטעמים.
“הי דליה, תמיד אצלך חגיגה על השולחן, יש לך יד מדהימה באפייה,” היו אומרים האורחים, ובעיני זה היה חלק בלתי נפרד מהבית.
בלימודים בבית הספר הייתי תלמידה טובה לא מצטיינת, אבל תמיד ממלאת את חובתי. ההורים אף פעם לא לחצו או דרשו ממני ללמוד, הייתי עצמאית כבר מילדות חוזרת הביתה, משנה בגדים, אוכלת ויושבת ישר להכין שיעורים.
“דלית, נועה הלכה לשיעור מוזיקה?” שואל אבא.
“כן, יורם, היא חזרה ממש עכשיו,” עונה אמא בחיוך.
למדתי כינור בקונסרבטוריון, אהבתי במיוחד לנגן כשהיו לי את הכלים ביד, היה לי קל לשכוח מכל הצרות. המורה שלי תמיד הדגישה בפני כל הכיתה את הרצינות שלי.
החיים בתיכון עברו מהר היו לי הרבה חברים וחברות, שמצאתי להם זמן לעזור. גרנו בתל אביב, והיה ברור לי שאשאר בעיר, שאנסה להתקבל לאוניברסיטת תל אביב.
“מה נועה צריכה לדאוג? עם ההורים שלה עובדים באוניברסיטה, יסתדרו לה קבלה,” אמרה לי חברה בשם עדי.
“איך את מתכננת את העתיד שלך?”
“אני הולכת לעבוד, אמא שלי תקשה על עצמה עוד קצת, אבל אני עוזרת לה, יהיה לה קל יותר,” ענתה עדי. הן באמת חיו בצניעות כל שקל חשוב.
לא הבנתי את הקשיים שלה, הייתי מוקפת חום ולא חסר לי דבר.
“אמא, אני חייבת שמלה חדשה ונעליים ליום הסיום שלי,” בישרתי בבית.
“אל דאגה, מחר שבת, נלך יחד לקניות,” אמרה דליה.
קנינו שמלת ערב, נעליים חדשות, נשאר רק לעבור את הבגרויות ולחגוג את סוף התיכון ואז להתחיל את החיים האמיתיים.
באופן טבעי התקבלתי לאוניברסיטה, בזכות הניסיון של ההורים, אבל יודעת שגם בלי עזרה הייתי יכולה לעבור. דליה תמיד מכירה את כולם, אז לוודא דברים מראש.
“עכשיו אני רשמית סטודנטית,” אמרתי בהתרגשות, כשמצאתי את שמי ברשימת המתקבלים.
“מזל טוב, נועה,” חייך יורם והגיש לי טלפון חדש אז זה היה דבר מיוחד.
אהבתי את הלימודים, את המרצים, את החוויות, את החברויות. החיים שלי התעשרו מסיבות סטודנטים, עבודות, בחינות, הכל היה שונה מהתיכון. פגשתי פחות את עדי, היא עבדה במפעל, התחילה חיים משלה.
בקיץ הצטרפתי לצוותי בנייה (צוותי ‘שוחרות בנייה’), והייתי מוקפת חברים רבים, אך עדיין לא מצאתי אהבה גדולה. היו כמה קשרים, אבל הכל שטחי.
בשנה האחרונה הכרתי את איתן, ששירת בצה”ל ועבד במעבדה לתיקון מוצרי חשמל. ההיכרות שלנו הייתה מקרית יצאתי לקולנוע עם עדי, והוא ניגש אלינו.
“שלום, אפשר לשבת כאן?” שאל בנימוס בעודנו שותות קפה.
“כן,” ענתה עדי, אך הוא הביט רק בי.
“איתן שמי, הרבה אנשים היום בקולנוע,” אמר, כאילו מתנצל.
“אני עדי, זאת נועה,” עדי חייכה.
“יצאתי לראות סרט חדש, חברה המליצה לי.”
“גם אנחנו סוף סוף נפגשנו, תמיד עסוקות,” עדי הסבירה.
קבענו להיפגש בסוף ההקרנה. איתן ליווה אותנו הביתה וביקש את המספר שלי. היה בו משהו מלא קסם וחכמת חיים, ומייד התאהבתי. נפגשנו תקופה קצרה, ואחרי כחצי שנה נישאנו. ההורים שלי שמחו, אהבו את איתן מאוד.
לאחר האוניברסיטה, עבדתי תקופה קצרה ואז יצאתי לחופשת לידה ילידנו בן בשם אדם. הייתי מאושרת. איתן היה לי בן זוג ומגן, דואג לכל דבר, מסייע לי בכל.
“אמא, זכיתי איתן הוא בעל וחבר אמיתי,” אמרתי שוב ושוב לדליה.
“שמחתי, נועה. איתן הוא משפחתי אמיתי,” השיבה לי.
אך האושר לא נמשך לנצח. אדם היה בן חמש כשאיתן ואני עברנו תאונת דרכים אופנוע במהירות גבוהה התנגש בנו. אני נזרקתי ממכונית, זה מה שהציל אותי; איתן נהרג. למזלנו, אדם היה אצל סבא וסבתא.
“אלוקים, למה?” חשבתי בבית החולים. דליה ישבה לידי.
“ברוך השם, נועה, את חיה,” אמרה בדמעות. הייתי עם רגל ורבות שבורות, אבל חיה.
איתן הובא לקבר, אני בכיסא גלגלים. ההורים לקחו אותי לביתם. הייתי בדיכאון אדם עזר לי לשרוד.
“תודה לאל, על אדם,” הודיתי לאלוהים לצד המזוזה. בזכותו חזרתי לחיים.
כעת, הייתי צריכה להתחיל מחדש לבד, עם ילד. החלטתי לעבור לחיפה, בבית שההורים רכשו לשימושים עתידיים. אמרתי לדליה ויורם:
“אני רוצה לעבור לים האוויר והנוף טובים לי ולאדם, ואתם תבואו לבקר. כאן כל פינה מזכירה לי את איתן.”
הם הסכימו. בחיפה מצאתי עבודה כמנהלת מלון. אדם הלך לבית הספר. בסופי שבוע, בילינו על החוף, נהנינו מהשמש.
באחד הימים, איבדתי את טבעת הנישואין בחוף נשברתי, חיפשתי שעות ובכיתי.
“למה את בוכה?” שאל גבר. “מה קרה?”
“איבדתי את הטבעת זיכרון מהבעל שלי…”
“למה לבוא לים עם תכשיטים?”
“אני תמיד עם טבעת. עוד משהו?”
“טוב, אעזור לך,” אמר, “שמי רן, מה שמך?”
“נועה,” עניתי, עזרנו אחד לשני לחפש, ולבסוף הטבעת נמצאה בכיס המעיל.
“תודה, רן.”
“את גרה כאן?” הוא שאל, “אני באתי עם חבר, הוא נשאר במלון, אז אני על החוף.”
“אני גרה כאן,” עניתי.
המשכנו לדבר, והוא הזמין אותי לבית קפה.
“מספיק שמש, אני מסכימה. היום חם.”
בתוך בית קפה קריר, שתינו קוקטייל. אדם אצל סבא וסבתא, ביקש להיות איתם חופש גדול, יגיעו איתו לקראת בית הספר. רן סיפר שהוא נשוי, יש לו בת, עובד בשדה התעופה.
אני סיפרתי לו את סיפורי איך איבדתי את איתן.
“אני פותחת דף חדש,” אמרתי.
רן היה קליל, נעים, טוב לב. ליווה אותי הביתה, ונפרדנו. שלושה ימים אחרי, חיכה לי ליד הבית עם זר פרחים גדול.
“הי, התגעגעתי,” אמר, הגיש את הפרחים.
“שלום, רן. המחר שלי מתחיל חופשה,” אמרתי.
“מעולה, יותר זמן לנו. אני מזמין למסעדה תכירי גם את חבר שלי.”
בילינו במסעדה, רן נשאר בבית אחרי, וכך קרה מה שקרה.
“בואי, אני מאוהבת,” תפסתי את עצמי.
לא היו לי קשרים מאז התאונה כמעט כל החופשה היינו יחד. רן ביקש חופשה מהעבודה, נשאר. לבסוף, היה צריך לעזוב. נפרדנו בכאב, שבוע אחרי התקשר:
“נועה, אני מגיע שוב. הודיתי לאשתי, היא הגישה גירושים.”
הייתי מאושרת, לא חשבתי על אשתו ובתו רציתי חיים.
“גם אני אישה, זכאית לאושר.”
רן הגיע, התחתנו אחרי הגירושין, ונולדה לנו בת בשם תהל. היינו שוב שמחים.
אך הגורל לא נותן מנוחה. האידיליה נמשכה עשור ואז רן התחיל לבלות בעיר החוף; סביבה מלאה פיתויים. משברים, ריבים, הוא הודה שבגד בי. ראיתי אותו עם נשים צעירות על החוף.
הגשתי גירושין. רן שב לעירו, חזר לאשתו לשעבר. את תהל הוא לא עזב שלם דמי מזונות גבוהים. הילדים גדלו: אדם עבר לגור עם הסבים, למד באוניברסיטה, התחתן שם. תהל נשארה איתי, התחתנה ועברה לדירה עם בעלה.
יש לי שני נכדים ונכדה. כולם באים לבקר אותי, גם ההורים מזדקנים מגיעים, עם אדם. החיים שלי הם הילדים והנכדים.
רן? הוא לא חזר יותר. החלטתי לא יהיו גברים נוספים. אני משלמת על אהבה לגבר נשוי. אסור לקחת מה שאינו שלך בשורה התחתונה, על חשבון אסון של אחרים אי אפשר לבנות שמחה.
אני מפחדת מהדברים שמייד באים, מהבומרנג שמכה שוב. לכן בחרתי לחיות לבד.
אם תרצו, תוכלו ללמוד מסיפור חיי כל טוב לכולם.