יומן אישי רותם לוי, תל אביב
אמא שלי נפטרה כשהייתי רק בת שמונה. אבא התמודד עם הכאב בדרכו, לצערי הוא שתה הרבה, ולא פעם מצאתי את עצמי רעבה בבית. בבית הספר התחננתי לאוכל, הלימודים שלי היו גרועים, והבגדים שלי תמיד היו בלויים. ברור היה לכולם שמשהו לא תקין.
פקידי הרווחה הגיעו אלינו כמה פעמים. לבסוף, אבא קיבל תנאים נוקשים אם לא יעמוד בהם, ייקחו ממנו את הזכות להיות הורה שלי. לשמחתי, הוא התעורר, הפסיק לשתות, והביקורות עברו בלי בעיות.
חלפה תקופה, ואבא סיפר שיש מישהי שהוא רוצה שאכיר אישה שמאוד מצאה חן בעיניו. נסענו לבית של דודה מרים. הייתי חשדנית, הזכרונות מאמא שלי היו עדיין כל כך חיים, ולא אהבתי את הרעיון שאבא יתחיל קשר עם דודה מרים.
אבל ברגע שהתחלנו לדבר, הרגשתי מיד את החום שלה. התחברתי גם עם הבן שלה, נמרוד, שהיה גדול ממני בשנה, והתחלנו ללכת יחד לחוג כדורסל. אבא היה מבסוט מזה שאני מקבל את מרים, וכעבור חודש עברנו לגור אצל דודה מרים. הדירה שלנו הושכרה בשביל עוד כמה שקלים היה חשוב לאבא שיהיה לנו הכנסה נוספת.
אבא לא הספיק להתחתן עם מרים. הוא נהרג בתאונה נהג שיכור דרס אותו. מבחינת המדינה, לא הייתי קשורה בכלל לדודה מרים, אז העבירו אותי לבית הילדים. כשעזבתי, מרים הבטיחה שתחזיר אותי הביתה כמה שיותר מהר.
והיא עמדה בהבטחה שלה לאחר חודשיים חזרתי אליה. חודשיים מספיקים כדי להרגיש את הקשיים והבדידות בבית הילדים. הייתי אסירת תודה למרים שלא ויתרה עלי והפכה להיות אמא שנייה אמיתית. כשקראתי לה אמא, תמיד ראיתי דמעות בעיניים שלה. דודה מרים אישה נהדרת, והבן שלה הפך לאח ממשי עבורי.
היום אנחנו כבר גדולים, יש לנו משפחות משלנו, אבל מרים היא עדיין האדם הכי קרוב לי ולנמרוד. היא חמות פעמיים, ואף פעם לא רבו איתה הכלות שלה, ואף אחת מהן לא קראה לה חמות. אשתי ואשתו של נמרוד קוראות לה אמא מרים בזכות החום וההבנה שלה. וכל פעם שאני שומע את זה, אני רואה את השמחה האמיתית בעיניים של מרים.
