הרפתקה בליל השנה החדשה. עינת ממש לא רוצה לחזור הביתה. יום העבודה היום, שלושים ואחד בדצמבר, היה קצר, וכל הקולגות שלה כולן נשים כבר מזמן ברחו לבתים, לילדים, לבעל ולסלט הסלק והמיונז. כולן שמחות, זורחות מהתרגשות, רצות עם שקיות מלאות קלמנטינות ובקבוק יין נתניה מתנה מדורון יהודה, המנהל.
אבל אף אחד לא מחכה לעינת בבית. ואין לה בשביל מי להכין סלט ירקות חתוך קטן עם ביצה קשה כמו שבדרך כלל אוהבים כאן. היא מביטה בערימת הקלמנטינות בשקית השקופה שעל השולחן שלה ונאנחת.
לא, ממש לא בא ללכת הביתה עכשיו. עינת שוקעת בדוח המסכם. אחרי זמן מה, מציץ בדלת דורון יהודה, עם כובע צמר פעור ומעיל צמר פתוח לרווחה הגבר היחיד במשרד וגם המנהל.
אה, מה את עדיין פה? תאמיני? שכחתי את המתנה לאשתי! אומר ורץ ישר לחדר שלו.
כעבור כמה דקות חוזר שוב.
את באמת לבד? מה את לא הולכת?
גם בבית אני לבד, דורון יהודה.
הבוס, שהיה בדרך החוצה לאשתו, נעצר רגע, מתקרב אל שולחנה ושב לצידה. רגע אחד הוא בוחן אותה במבט רציני מאוד.
עינת, למה עם פרצוף כזה? זו השנה החדשה, צריך לשמוח, לצחוק, להתרגש. אישה צריכה לחייך! עם הפנים האלו תישארי עוד הרבה לבד… נו, קדימה, די! הוא מתחיל לאסוף לה את הדפים, מסדר אותם בערימה. כולן הלכו, ואת מה את עושה פה.
אל תדאג, דורון יהודה. אני עוד רגע אלך. לך כבר אל אשתך, אני אסדר ואסגור את המשרד בעצמי.
בטוחה? שואל בדאגה.
בטח!
טוב, הלכתי! שתהיה שנה נהדרת!
עינת שוב נאנחת. באמת לא הגיוני להיתקע במשרד. באמת הביתה.
“אולי אזמין פיצה?”, היא חושבת, “מעניין אם הפיצריות עוד פתוחות.”
במספר הראשון לא עונים בכלל. בשני, עונה בחורה בהתלהבות: “אנחנו פתוחים עד שש”. ומאחלת שנה טובה. עינת בודקת בשעון שש וחמש דקות. היא מנסה פיצריה נוספת, ואיכשהו, מתקבל אצלה ההזמנה. עינת אוספת את הדפים, מתלבשת, לוקחת את הקלמנטינות והיין, ויוצאת מהמשרד.
והנשימה נעתקת הרחוב פשוט מדהים הלילה הזה. אוויר קריר מלטף את הלחיים, שלוליות מתייבשות ושבילי הבניינים מנצנצים באורות. נורות מנצנצות בכל עבר, אנשים ממהרים הביתה, עמוסים בשקיות ומתנות. חנויות עדיין פתוחות, והססנים מחפשים עוד דקה אחרונה לקנות מתנה. עינת מרגישה את השמחה וההתרגשות בכל הגוף.
“מה אני עושה?!” היא גוערת בעצמה ונכנסת לסופר שפתאום נפתח לפניה.
תוך זמן קצר היא פורקת קניות במטבח שלה.
“נקווה שהתפוחי אדמה יספיקו להתבשל”.
עינת פותחת טלוויזיה, תולה שרשרת אורות חדשה על החלון, מחברת לשקע וצופה בזיקוקי צבע מתגלגל לאורך המסגרת. עינת מבצעת תנועה קצרה של ריקוד, ידיים למעלה, וניגשת להכין ארוחת ערב חגיגית לעצמה.
“ומה קרה? מגיע לי!…”
על המרפסת מתקררות תפוחי אדמה לסלט המסורתי, על השולחן כבר מונחים כריכים עם טחינה ודג מעושן שהיא אוהבת, נקניקים שנפרסו דק-דק יפה על חסה, קוביות גבינה, אננס וצלחת קלמנטינות מדורון יהודה.
כעבור חצי שעה הכל מוכן, העוף משפריץ במחבת וריח טוב ממלא את הדירה. עינת גוררת את שולחן הסלון, פורסת עליו מפה סרוגה לבנה, מסדרת בזוגות את הצלחות והסכו”ם, כוס ליין וכוס למיץ, משקיפה על הכל רגע כאילו מחכה לאורחים.
בעשרים ושלוש ושלושים הולכת לפתוח את היין, כשלפתע נשמעות צלצולי אינטרקום.
הזמנת פיצה? שמע קול גברי עליז.
“וואו, שכחתי לגמרי!”
בטח, תעלה, ענתה עינת ולחצה על הכפתור.
בבקשה, כמה אני חייבת? שאלה את הגבר הצעיר המחייך והאדיב עם קרטון פיצה גדול.
כלום, זה מתנה.
חייכו לו העיניים בחום.
לא נעים לי, בטח יורידו לך מהמשכורת.
מה פתאום, מבטיח. זו פיצוי על המשלוח המאוחר. באמת, קחי אותה.
עינת קולטת שהיא עדיין מחזיקה את בקבוק היין סגור.
תחזיק רגע יין, היא מושיטה את הבקבוק, מקבלת את הפיצה, אשים רגע במטבח.
אתה לא נראה כמו שליח, אומרת לו עינת כעבור רגע.
כי אני לא, הוא עונה, אני בעל הפיצריה. שלחתי את כולם הביתה, זה חג, יש להם משפחות. בסוף ראיתי שההזמנה שלך עדיין נשארה פתוחה, אז פשוט החלטתי להביא בעצמי. אף אחד לא מחכה לי, אבל לפיצה כן. התעכבתי קצת.
נשארו עשר דקות! קוראת עינת, בוא תפתח את היין, נגמור לכבד את השנה היוצאת.
בכיף. יש לך כוסות?
בעודה הולכת להביא, נשמע פקק נפתח בקול רם.
לשנה שחלפה!
לשנה שחלפה!
הם משיקים ושותים את היין בהתלהבות.
אוי, מה עשינו?!
מה קרה?
אתה שותה יין אבל אתה נוהג!
נכון, שוב מחייך, אז נראה שלא אנהג עוד הלילה.
וגם מונית עכשיו בלתי אפשרי…
בדיוק, הוא עונה עם חיוך שובב.
אתה יודע מה? קח נעליים ותיכנס, שנשב כמו שצריך!
וואו, ממש ביתי כאן.
קדימה, תמלא כוס, כבר נגמרו הברכות בטלוויזיה!
אז… לשנה טובה… אממ, איך אמרת שקוראים לך?
עינת, עונה עינת.
שנה טובה, עינת! אני גיא.
שנה טובה, גיא! תטעם מהסלט, הכל אני הכנתי. יש רק מזלג אחד. בעצם תאכל ישר מהקערה, לא נורא.
היא מדברת ללא הפסקה, והיא לגמרי נרגשת.
גיא מוצא את עצמו נהנה, אוכל מתוך הקערה.
יש לך במקרה לחם שחור? אני מורעב…
בטח, עינת הולכת למטבח, חוזרת, ורואה את גיא מחזיק שני שוקי עוף.
סליחה, לא התאפקתי, מגמגם בפה מלא, את אלופה בבישול!
תודה, גיא, נעים לדעת שלא יישאר הכל לפח. הכנתי ים, לבד לא הייתי יכולה לאכול.
מי לבד? אני פה לעזור!
קדימה, תעזור!
תחושת הרעב חוזרת גם לעינת, והם אוכלים יחד מהקערה, שותים יין, עוקבים אחרי מופע השנה החדשה בטלוויזיה, ומשוחחים על כל מיני שטויות.
נראה שגמרנו את כל היין!
לי יש עוד בבגאז’, אני אוריד.
אין מצב שאתה הולך לבד! אני איתך!
אוויר מושלם עינת פותחת זרועות, בזמן שהם עומדים מתחת לפיצוצים צבעוניים.
עינת, תתחתני איתי! לא עכשיו, עוד שנה, שתוכלי להכיר אותי קודם.
מקווה שאתה צוחק.
אל תסמכי על זה!
אני מבטיחה לחשוב.
ומה דעתך שנמשיך לחגוג?
עינת מחייכת בשמחה, גיא מביא עוד בקבוק, והם ממשיכים את הלילה החגיגי, יחד.
