אימא שלי נפטרה כשהייתי רק בן שמונה. אבא שלי התמכר לאלכוהול, בבית שלנו כמעט לא היה אוכל, לעיתים רבות. בבית הספר התחננתי לעזרה, הלימודים היו קשה לי, והבגדים שלי היו בלויים, עד שזה התחיל למשוך תשומת לב.
פקידי רווחה ביקרו אצלנו כמה פעמים, ובסופו של דבר אבא שלי קיבל הוראות קפדניותאם לא יעמוד בהן, הוא עלול לאבד את הזכות שלו לגדל אותי. למזלנו, הוא התעשת, הפסיק לשתות, והביקורות עברו בצורה חלקה.
כעבור זמן מה אבא שלי סיפר לי שהוא רוצה שאפגוש אישה שהוא אוהב. נסענו לבית של דודה מרים. הייתי בחששות, הזכרון של אימא שלי עדיין היה טרי, ולא ממש אהבתי שאבא שלי מנסה להקים בית חדש עם דודה מרים.
כשהתחלנו לדבר, מיד הרגשתי את החום שבנשמתה. התחברתי עם הבן שלה, שהיה גדול ממני בשנה, והתחלנו ללכת יחד לחוג הספורט בשכונה. אבא הסתפק בכך שלקחתי את ההיכרות בחיוב, ואחרי חודש עברנו להתגורר אצל דודה מרים, ודירתנו הושכרה כדי שיהיה מקור הכנסה נוסף.
אבא לא הספיק להתחתן עם דודה מריםנדרס ונפטר על ידי נהג שיכור. באופן רשמי, לא היה לי קשר משפטי עם דודה מרים, ולכן הרווחה שלחה אותי לבית ילדים. כשהלכתי, דודה מרים הבטיחה לי שתעשה הכל כדי להחזיר אותי הביתה.
היא עמדה בהבטחה, ובתוך חודשיים חזרתי אליה. אותם חודשיים היו מספיקים כדי להרגיש את הקושי והקור בבית הילדים. הייתי אסיר תודה לדודה מרים שלא ויתרה עלי, והפכה להיות לי ממש אם שניה. כשהתחלתי לקרוא לה “אמא”, שמעתי פעמים רבות דמעות בקולה. היא אישה נפלאה, והבן שלה הוא ממש אח בשבילי.
היום אנחנו כבר מבוגרים, יש לנו משפחות משלנו, אבל אמא מרים נשארה הדמות הכי קרובה לי ולאחי. פעמיים חמות, מעולם לא רבו איתה הכלות שלה, ואף פעם לא שמעו ממנה את המילה “חמות”. גם אשתי וגם אשת אחי קוראות לה “אמא מרים” בזכות טוב הלב וההבנה שלה. וכל פעם שאני שומע שמישהו קורא לה כך, אני רואה בבירור את האושר בעיניה. למדתי שאפשר לאבד הכל ולהתחיל מחדש, אם רק יש לב טוב ואמונה באדם.
