מקרה בליל השנה החדשה. הבית לא ממש קורא לדנה לשוב. יום העבודה ב-31 בדצמבר נגמר מוקדם, וכל הנשים במשרד כבר ברחו מזמן אל ילדיהן, אל הבעלים ואל סלט החסה עם רימונים המסורתי. חיוכים, עיניים נוצצות, קצת לחץ לקראת ארוחת החג, כל אחת עם שקית תפוזי קלמנטינות נוטפת ריח משכר ובקבוק יין מתנת חג מיאיר אלישע, הבוס.
אבל אף אחד לא מחכה לדנה בביתה. ולמה שתכין סלט כזה לעצמה? היא מביטה על הר הכּלמנטינות שבתיק השקוף שעל שולחנה, ומרגישה מעין ריקנות.
ממש לא מתחשק לשוב הביתה. דנה שוקעת בדו”ח האחרון. פתאום, דלת המשרד נפתחת, ואל החדר נכנס יאיר אלישע, במעיל עבה פתוח וכובע צמר הבוס והגבר היחיד במשרד.
אה, מה את עושה כאן לבדה? תארי לך, שכחתי את המתנה לאשתי, את מבינה? הוא זורק ונעלם למשרדו.
כעבור כמה רגעים חוזר שוב.
דנה, למה את לא הולכת? כולם כבר הזדרזו, מה עוצר אותך?
גם בבית אני לבד, יאיר אלישע.
הבוס קופא ברגע, מתקרב, מתיישב מולה ומביט בה במבט המלא רחמים אך מעט נוזף.
דנה, מה זה? זה ערב ראש השנה! למה את עצובה? מה נעשה, חיים רק פעם אחת, תהני מהחיים. אם לא תחייכי, תישארי לבד עוד הרבה זמן. בחג חייבים לשמוח! יאללה, קומי! הוא מסדר לה את הניירות, אורז הכל בערימה, מנסה לנער ממנה את העצב.
יאיר אלישע, הכול בסדר. תיכף הולכת. לך אל אשתך, אני סוגרת הכל לבד.
את בטוחה? הוא מרים גבה בחשדנות.
בוודאי.
אז אני עף! חג שמח!
דנה שוב נאנחת. באמת אין טעם להיתקע במשרד. אולי כדאי לצאת.
“אולי אזמין פיצה?” חושבת לעצמה. “מעניין אם הפיצריות עדיין פתוחות.”
הטיפול הראשון לא עונה בכלל. בטלפון השני עונה בחורה עליזה, שמספרת שסוגרים בעוד חמש דקות ומאחלת חג שמח. דנה מביטה בשעון 18:05. עוד שיחה אחת, ננסה; להפתעתה, הזמנתה מתקבלת. דנה אורזת ניירות, מתלבשת, לוקחת את הקלמנטינות ואת היין, ויוצאת מהמשרד.
ברגע שהיא יוצאת נשימתה נעתקת; הלילה פשוט נפלא. קור ירושלמי מרענן את פניה, השלג מתפצפץ מתחת לנעליה. פנסי הרחוב מאירים, וכוכבים של אורות צבעוניים זורחים בכל חלון. אנשים ממהרים, טעונים בשקיות ומתנות. החנויות עדיין פתוחות, לאחרוני הרגע. לאט-לאט, האווירה החגיגית מחלחלת לתוכה.
“מה אני עושה?” היא מהסה, ומתקרבת בהחלטיות לדלת המרכול.
לאחר זמן היא מסדרת את רכישותיה על מטבח, תוהה אם ההכנות יסתיימו לפני שהשנה תתחלף.
דנה מדליקה טלוויזיה, תולה את השרשרת הזוהרת החדשה בחלון, שמה אותה בשקע וצופה איך הנורות מתחלפות בצבעים. היא עושה סיבוב קטן עם ידיים מונפות ומתחילה להכין ארוחת חג לעצמה.
“למה לא? חג לי וגם לי!”
בזמן שהקליפות מתקררות על המרפסת, על השולחן נערמות פרוסות דג מלוח, סלטים מיוחדים, נקניקיות וגבינות שרכשה ברגע האחרון הכול מוגש על כלי הגשה יפהפיים. צלוחית גבינות, קערית אננס, קערה עם קלמנטינות של יאיר אלישע.
חצי שעה לאחר מכן: הסלט המסורתי מוכן, מחבת עם כבדי עוף מבעבעת ברקע. דנה מקרבת שולחן קטן לספה, פורשת מפה חגיגית, מביאה צלחות, כוסות למיץ ויין, מסדרת סכינים ומזלגות ממש כמו שמארחת אורחים.
ב-23:30 היא ניגשת לפתוח את היין ואז מצלצל האינטרקום.
הזמנת פיצה? נשמע קול גברי ערני.
“אלוהים! שכחתי לגמרי!”
בוודאי! תעלה, משיבה דנה, לוחצת על הכפתור.
בבקשה, כמה אני חייבת? היא פונה לבחור החביב שבידו קרטון שטוח.
שום דבר. זה מתנה ממני.
חיוך רחב ועמוק נסוך על פניו.
אני לא יכולה, יפחיתו לך מהשכר.
לא יפחיתו. מבטיח לך. זו פיצוי על שעה מאוחרת כל כך. קחי כבר את הפיצה.
דנה שמה לב שהיא עדיין מחזיקה את בקבוק היין ביד.
תחזיק רגע, היא מושיטה בקבוק ומקבלת את הפיצה.
אתה לא נראה שליח במיוחד, אומרת דנה, כשהיא חוזרת.
אני לא שליח, עונה הגבר, לא מפסיק לחייך. אני בעל הפיצריה. את כל העובדים שלי שלחתי מוקדם לבית משפחות וזה… אבל נשארה רק ההזמנה שלך. אז נסעתי בעצמי. אותי אף אחד לא מחכה בבית, בניגוד לפיצה. קצת התעכבתי בדרך…
נשארו עשר דקות! קוראת דנה, תפתח את היין ומהר! צריך להספיק לשתות לכבוד השנה הקודמת!
אין בעיה. יש לך כוסות?
דנה הולכת לחפש כוסות, וכבר שומעת את הבקבוק נפתח בקול פקק מתפוצץ.
לחיים!
לחיים!
הם נוקשים בעדינות בכוסות, ושותים הכל בלגימה אחת.
אופס, מה עשינו!
מה קרה? שואל הגבר.
שתית יין! אבל אתה נוהג!
נכון, הוא שוב מחייך בגב רחב.
איך תחזור עכשיו?
לא אחזור.
וגם מונית אי אפשר להזמין עכשיו…
נכון מאוד, הוא עונה בחיבה.
אז תקפוץ מהנעליים ובוא לסלון, לא נחגוג את ראש השנה במסדרון!
וואו, ממש נעים אצלך.
מוזג משהו בכוס, יאיר כבר סיים לדבר בטלוויזיה!
טוב, חג שמח… אהה…
דנה מציגה את עצמה.
חג שמח, דנה! אני אורי.
חג שמח, אורי! תנסה מהסלט, בעצמי הכנתי. יש לי רק כלי אחד, אשיג מהר עוד. אבל תוכל ישר מהקערה, דנה מספרת וצוחקת לראשונה זה זמן רב.
היא מרגישה פתאום קלילה, טוב לה ליד אורי.
טוב מאוד, מהקערה טעים יותר. דנה, יש לך אולי לחם שחור? אני רעב כמו…
בטח שיש!
כשדנה חוזרת, היא מגלה שאורי מחסל במרץ את הכבדים.
מצטער, לא התאפקתי הוא ממלמל בפה מלא, הכול טעים בטירוף. דנה, את בשלנית!
אני כל כך שמחה, אורי. חשבתי שכל ההכנות ירדו לטמיון. רואה כמה הכנתי? לבד לא הייתי אוכלת חצי.
לא לבד. אני כאן לעזור!
קדימה, תעזור לי!
גם דנה כבר רעבה. הם אוכלים יחד, שותים יין וקצת מיץ, מדברים בקלות וצוחקים.
נראה שסיימנו את היין!
יש לי עוד בחנייה, אוציא!
לא, באים יחד!
איזה אוויר מדהים דנה פושטת ידיים.
הם עומדים ליד הרכב של אורי, מסביב משתוללים זיקוקים.
את יודעת מה, דנה? בואי נתחתן! לא עכשיו, בעוד שנה. צריך להכיר קודם, נכון?
נראה לי שאתה צוחק.
ממש לא!
אז אחשוב על כך.
אבל עכשיו, נחגוג יחד?
דנה מהנהנת, אורי לוקח את השקית מהרכב, ושניהם שבים לדירתה להמשיך ולשמוח.
נסיים הכול הלילה…
