בעלי גדל במשפחה חמה ואוהבת עם הוריו. אך כשהאבא שלי היה בן 57, לצערנו הרב אשתו נפטרה. כמובן שהיה לו קשה מאוד להתמודד עם האובדן הזה. לכן החלטנו למכור את הדירה שלו, לחלק את הכסף במשפחה שלנו ובמשפחה של אחי, ולקחת את אבא שלי לגור איתנו עד שיתאושש. וכך עשינו.
חשבתי שיעברו חצי שנה, והוא כבר יקנה לעצמו דירה ויחזור לחיות לבד, אבל זה לא קרה. הוא ממש נהנה לגור פה. על חשבון המים, הארנונה והמכולת הוא בכלל לא משתתף. אני מבשלת, מכבסת לו את הבגדים, מסדרת את החדר שלו. הוא רק הולך לעבודה. איזה חייםכמו בית הבראה.
כך הוא נשאר אצלנו במשך 11 שנים. ואז התחיל כל הזמן ללמד אותנו איך לעשות דברים ומה לעשות. בסוף החלטנו לקנות לו בית קטן לא רחוק מתל אביב ולתת לו לעבור אליו. הוא גבר גבוה ובריא, אין סיבה שהוא לא יוכל לחיות לבד.
קנינו לו בית ועשינו הכל בשביל שיהיו לו את התנאים הטובים ביותר. אבא שלי התחיל להמציא סיפורים על כאבים בלב ועוד דברים כדי להמשיך להישאר עם המשפחה שלנו. אבל אני כבר לא צריכה יחס כזה. אני עייפהבסופו של דבר, הוא עבר לבית החדש, מלווה בחיוך מהול בעצב. הלב שלי רעד אבל ידעתי שזה נכוןעבורו ועבורנו. בשבועות הראשונים התקשר מדי יום, מספר על החצר החדשה ועל השכנים שמברכים אותו. לאט-לאט, השיחות הפכו לדקות קצרות של שלום, ואז לעיתים נדירות יותר, עד שהוא התחיל להרגיש באמת בבית בעצמו.
כשבאתי לבקר אותו באחר צהריים אחד, הוא הכין לי קפה, כבר בלי שאלות ובלי הדרכה. ישבנו יחד מול החלון, ראינו את השקיעה, והוא אמר לי: “תודה שנתתם לי זמן להחלים, ותודה שנתתם לי זמן לעוף.” הבנתי שדווקא הפרידה הצמיחה בו ובנו תחושת שחרור וחירות שלא הכרנו קודם. לפעמים, הדרך לאהבה היא ללמוד להרפותבשביל שנוכל לגדול יחד, כל אחד בביתו, וכל אחד בלבו.
