אז התחלת, תסיימי! יונתן הרים את קולו על אביגיל, ואם את לא יודעת באמת, אז אל תדברי סתם
אני יודעת, ענתה אביגיל בחיוך קטן, מביטה ישירות בעיניו, לא היו לנו סודות האחת מהשנייה
יונתן ויערה הכירו בדרך די רגילה. זה היה חורף, הרחובות בתל אביב היו חלקים מגלי קרח. יערה החליקה על הכביש המחוספס כשיצאה מוקדם בבוקר לעבודה, ונפלה קשה, הברך דיממה. יונתן עזר לה לקום, וגם ליווה אותה למוקד הרפואי.
הצילום הראה שאין שבר, ויערה שוחררה בסוף הבדיקה עם תחבושת ושקט: מנוחה ותחבושת אלסטית על הברך. יונתן לא עזב את יערה עד הסוף, אפילו התקשר לבוס שלו להתנצל וביקש חצי יום חופש. רק אחרי שהושיב את יערה במונית, נרגע, וביקש ממנה בנימה כנה שתתקשר אליו כשתגיע הביתה, שתעדכן שהכול בסדר.
יערה מאוד התלהבה מהבחור הטוב והדואג הזה. אף פעם לא פגשה מישהו כזה, ממש התמסרה לרגש הרומנטי. הם התחילו לתקשר שעות שיחות, הודעות, התייעצויות על הכול. יונתן התעניין בה היא לחלוטין, כל פרט עניין אותו. הוא פתח איתה כל בוקר בברכת “יום מקסים”, סיים ב-“לילה טוב”. במהלך היום דאג אם לבשה חם, אכלה, נחלה, איך עבר לה יום.
עבור יונתן, זה בכלל לא היה יוצא דופן. בבית אצלם תמיד דאגו כך אחד לשני. הוא חי בדירת ירושה מסבתא ברמת גן, וההורים שלו, אלון וחנה, גרו בגבעתיים. פעם גרו כולם יחד, את דירת הסבתא השכירו. תמיד שררה אווירה חמה, אמון מוחלט. אחרי שסבתא הלכה לעולמה, יונתן כבר היה גדול ועבר לדירה שלה.
היה לו פחות מזל עם בנות. היה ביישן, לא מההולכים למסיבות, לא היה לו מעגל חברים גדול. דווקא עם יערה הכול השתלב פתאום הרי היה פה מקרה אחר לגמרי, הבחורה פשוט הייתה צריכה עזרה, והוא בחיים לא היה משאיר מישהי בצרה. יונתן האמין שזה הגורל שחיבר אותם.
אחרי חודשיים הם התחתנו. זה קרה די במהירות. יונתן, בצחוק, הציע ליערה להינשא, והיא ענתה:
יאללה, בוא עכשיו ונגיש טפסים ברבנות!
נשארה שעה לסגור את המשרד, כשהם התייצבו שם. חתונה קבעו לתאריך הכי קרוב. ההורים של יונתן הופתעו, אבל שמחו יערה מצאה חן בעיניהם מאוד.
אמא של יערה גרה בחדרה. היא קיבלה את ההודעה בטלפון, אבל לא יכלה להגיע סבתא של יערה חלתה והיא נאלצה להישאר בבית.
הם הקימו משפחה טובה, חיו באושר, כמעט בלי ריבים. האהבה רק הלכה וגדלה, ובסוף נולד הבן מתניה. השמחה בבית צמחה, אבל באו גם דאגות. כך, ביום של אירוע גדול חגיגת יום הנישואים שלהם חברה קרובה של יערה, אביגיל, שתתה יותר מדי, ויערה הזמינה לה מונית כדי שלא יקרה לה כלום.
הם חגגו יום נישואים במסעדה ביפו. היו שם גם הורי יונתן חנה ואלון, וגם מתניה בן החמש, שישב חשוב ליד המבוגרים, מרימים בננה עם מיץ תפוזים לחיים, וגם אביגיל, החברה של יערה מימי התיכון. תמיד היו קרובות כמו אחיות, אולי אף יותר. אבל לפי המזל של אביגיל פחות הצליח לה בפן הרומנטי. בגיל שלושים, כמו יערה, עוד הייתה בודדה. יופיה היה שגרתי מול יערה היפהפייה, לא ניחנה בקומפוזיציה מרשימה ולא הייתה גבוהה, פרצופה דהוי חסר תווי זיכרון. רוב תשומת הלב בבית הספר תמיד הלכה ליערה, לא לה. אבל החברות עם יערה עזרה לה מאד אמא של יערה לא הרשתה לה להיפגש לבד עם בנים, אבל עם אביגיל אישרה. כך תמיד הלכו יחד, לעיתים בחבורה גדולה, ככה גם אביגיל זכתה במעט תשומת לב. אבל הצעות נישואין הייתה זו יערה שזכתה בהן מיד אחרי התיכון, ורק אחרי הרבה זמן התאהבה ביונתן ושוב, זה התגלגל
אביגיל התקשתה לרדת במדרגות המסעדה, כמעט נפלה, יונתן החזיק אותה. למעלה חיכו לו אשתו, בנו והוריו, אביגיל עמדה לרדת למונית שיערה הזמינה, אבל הייתה שיכורה לגמרי, יונתן החליט ללוות אותה עד המונית.
מזל טוב לזוג! חה-חה! למי מזל ולמי עוול מה לעשות, יערה תמיד קיבלה הכול בקלות! מאז שהכרנו כל בעיה דילגה ממנה כמו מים משמן! עם גברים תמיד הצליחה, ואתם מטומטמים, מאמינים לה! למה לא לחשוב קצת? טוב, היא יפה, אז לכם קופצים הנתיכים…
הם כבר כמעט הגיעו למונית, פתאום אביגיל התרחקה ממנו, עמדה זקופה בקול צלול אמרה:
תגיד, אתה יודע שלבן שאתה מגדל אין לך קשר דם איתו? הוא בכלל לא שלך!
מה את מדברת! יונתן כמעט איבד שליטה. מה ששמע, טרף עליו את הלילה. במקום לתפוס אותה לנער, לגרום לה לשתוק, היא המשיכה, חסרת רחמים:
תראה איך אתה חיוור! באמת לא חשבת? מתניה נולד מוקדם מדי! אז מה, יערה כל כך רצתה להתחתן איתך פתאום? לא נראה לך מוזר? וגם הילד לא דומה לך. היה לה מישהו אחר עוד לפניך. הוא עזב אותה. מגיע לה!
יונתן הושיב אותה הרמטית במונית, טרק את הדלת. אבל כשנסעה, עוד הספיקה להתקשר אליו. מתוך הלם ענה:
תשאל את אשתך! חה-חה! שלא רק לי יהיה רע במסיבת החיים שלכם עכשיו שגם לה יהיה קשה! שתסתובב על מחבת! וגיחוכה הנבזי נשאר באוזניו כל הערב.
יונתן לא הצליח להפסיק לחשוב על זה. הרי באמת מתניה נולד קצת מוקדם. איך לא שם לב? הרי יש תינוקות פגים, על הבדלים במשקל וגובה לא התעכב היה מאושר מדי. אהב את בנו מהרגע הראשון. לא העלה בדעתו שאולי אינו שלו. הוריו, חנה ואלון, התאהבו גם הם בנכד, לקחו אותו בשבתות, נסעו לספארי, למוזיאונים. אביגיל קיללה! כאילו הרעל חדר לכל השמחה. המחשבות לא עזבו אותו מתניה ילד רזה, בלונדיני, יונתן כהה שיער ועור. אמו הרגיעה, שיער מתחלף, אך גובה וצבע עיניים? הוא השתגע מהרהורים. שבוע לא דיבר על זה, לבסוף נשבר. פנה ליערה
יערה הביטה בו מוזר, ואז
ידעתי שיום יבוא ותשאל. אם כבר הבנת, למה חיכית חמש שנים? אמרה בגיחוך, היית יכול לומר מיד היינו מתגרשים. זה מה שאתה רוצה? הרי רימיתי אותך! מתחרט, נכון? קדימה למה אתה לא צועק?
יונתן התרחק. האם באמת… הוא אוהב אותה כל כך! גם אם הייתה אומרת אמת אז, היה סולח, מתחתן בכל זאת. עכשיו היא מדברת בכך קרירות, כאילו חיכתה לזה חמש שנים. להתגרש? הוא בכלל לא שם! מתניה בנו אהבת חייו לא יותיר אותו. אבל ההורים? מה יגיד להם? או לא לספר כלום, שהכול יישאר?
כנראה יערה בספק לגבי אהבתו. הם רבו, יונתן אסף כמה בגדים ועבר לדירת הסבתא ברמת גן שעמדה ריקה. נשאר שם שבועיים. התגעגע לילד ולאישה. הרבה חשב, אבל לבסוף החליט שישארו כפי שהם. אביגיל ניסתה להרוס, אבל לא תצליח! היא לא תזכה לראות את אושרם מתפורר.
יונתן חזר לביתו, ליערה ולמתניה.
תסלח לי! לא הגיע לך כל מה שאמרתי לא ידעתי מה לעשות, יערה בכתה, כל הזמן פחדתי שתפסיק לאהוב אותי אחרי שתדע, אז כבר הכנתי בעצמי את הפרידה בראש, שהתממש סוף סוף, כי תמיד פחדתי מהרגע.
נו באמת, אמר וחיבק אותה בעדינות, חמש שנים את איתי, וכך את לא מכירה אותי? הייתי עוזב אתכם? אוהב אותך ומתניה שום דבר לא ישנה את זה. מבין אותך ולא שופט הרי פחדת שאעזוב, אז הסתרת יש בינינו אהבה אמיתית לא יתערבב בזה רעל של אף אחד.
רק יערה מחבקת אותו בחום, מוחה דמעות, אני לא רוצה לראות את אביגיל לעולם יותר!
ומה נגיד להורים שלי? יונתן העז לשאול סוף סוף הרי הם כל כך אוהבים את מתניה איך נספר?
בסוף סיפרו. אחרי חודש וחצי. אבל לא את הסוד ההוא אלא שבדרך עוד נכד, שהמשפחה הולכת וגדלהכשהם התיישבו בסלון ההורים, מתניה שיחק עם קוביות על השטיח, חנה מזגה תה ואלון הוסיף עוגיות. יערה החזיקה בידו של יונתן, לא שחררה לרגע. הם התחילו בזהירות, כמו הולכים יחפים על שביל גחלים. לאט-לאט, סיפרו.
חנה ואולי גם אלון, נשארו דוממים זמן ארוך. רק קול קוביות של מתניה נשמע, מתגלגל בין רגלי השולחן. לבסוף, חנה קמה, ניגשה למתניה, כרעה לצידו, ולחשה:
מתנה שלי, מתניה, תסתכל עלי רגע
הילד הביט בה, היא חיבקה אותו בכל הלב.
ילד שלי, לא משנה מה. המשפחה שלנו, ואהבה היא לגמרי בלב, לא בדם.
אלון משך בכתפיו, והרכין ראשו בחיוך עצוב-מתוק:
תדעי, יערה, הייתם אמיצים. לא כל אחד היה בא לספר. כולנו עושים טעויות, רק אנשים חזקים עומדים מעליהן יחד.
אותו ערב, ישבו כולם סביב השולחן, חביבה, שקט נעים מרחף. מתניה התחיל לצייר ציור ארבע דמויות מחזיקות ידיים, אחת בצבע כתום בהיר (הוא עצמו), אחת בשער כהה (יונתן), אחת בשמלה ירוקה (יערה), ורביעית בשיער שיבה (סבתא חנה).
וכשגמר, רץ להראות לכולם.
יערה חייכה ליונתן בלחישה:
עכשיו אנחנו באמת משפחה. אף אחד לא יפרק את זה.
בלילה, כשישנו, חלפו עננים שקטים בשמים. אף אחד לא דיבר על אביגיל עוד. אבל בקבוצה שרק המשפחה שייכת אליה, הופיעה תמונה: ארבעה מחזיקים ידיים, עיניים קורנות תקווה, וקוביות צבעוניות בשוליים.
ביום ההולדת הבא של מתניה, הזמינו גם את הילדים של השכנים, ובמקום אחת מהעוגיות, בחרו עוגה עגולה ענקית עם ארבעה נרות, ועליה בעיפרון בשלג לבן:
“משפחה זה לא סוד, זו בחירה.”
