בית – סיפור משפחתי

שלב א’. היעלמות שקט צורם
הוא עזב בלי רעש, בלי דלת טרוקה, בלי קללות. רק ריח של לביבות וראשי הילדים, שאליהם נשק כאילו מברך. אז החלטתי: הוא יתרחק, יחזור, ירדם על העלבון. הטלפון שותק. הבנק שולח הודעה: “החשבון הוקפא”. הביטוח בוטל. אני ממשיכה לשטוף כלים, לכבס גרביים, לרשום חוגים ולחלק לוחות זמנים. בפעם הראשונה אחרי שנים, למדתי לנשום קצר, כדי לחסוך אוויר.
שלב ב’. התמוטטות המספר “שש” על כתפיי
שישה ארוחות בוקר, שישה יומנים, שישה סטים של סדינים על חבל הכביסה. אני בת שלושים ושש, בלי תואר, בלי חיבורים מועילים, בלי בעל, אבל עם רשימת תשלומים קבועים. בלילות מנקה במרכז משרדים, ביום בריסטה בקפה, בסופי שבוע מטפלת “על פי קריאה”. שכנים לוחשים, ובבית ספר מתלוננים על “ארוחות דלות”. אני עונה: “נטפל בזה”. בתיק קפה זול, בלב אבן.
שלב ג’. כלכלה קטנה ליטר חלב כהשקעה
מכונת הכביסה התקלקלה קרצפתי באמבטיה. המקרר מת החלב בכד עם קרח, מוחלף כל ארבע שעות. הסתימה בכיור סחבנו מים בדליים, צוחקים: “אימון לאולימפיאדה”. כל הנחה חגיגה. כל עבודה נוספת נשימה. התחנכתי לחשב אחרת: לא “מה זה עולה”, אלא “כמה ימים זה מביא”. הילדים, מחוברים לעזור, מתווכחים מי סוחב תפוחי אדמה. הגדולים מעירים את הקטנים לבית הספר, קושרים שרוכים, מצחיקים אותי כשאני מתמוטטת.
שלב ד’. קריסה וכוכבים הודעה על הדלת, ורק מותרות אחת
הדף הצהוב רועד בידיי: “פינוי. שישים יום.” בארנק שש שקלים וצ’ק לחם. באותה לילה בכיתי לראשונה לא עם קול, עם הגוף. ישבתי על הספסל והבטתי לשמיים, אפילו הכוכבים נצנצו ברחמים. שנאתי אותו, את עצמי, את הקירות, את העיר. אבל בבוקר צלצל השעון וכבר קמתי. כי “אמא”.
שלב ה’. חברים ראשונים ידיים זרות שלא איכזבו
השכנה, דודה נורה, הורידה וילונות: “תשתמשי, שמש פחות חיסכון במזגן”. המנהלת של חדר אוכל בבית הספר שמרה לנו קציצות “עודפות”: “טעיתי בחישוב, חבל!” רבת הקהילה הציעה כיתה ללינה, עד שאמצא דירה. לראשונה הסכמתי לקבל עזרה, לא בלעתי את הגאווה שמרתי אותה כמו סוודר לימים קרים.
שלב ו’. מעבר ל”לא-בית” פיניקס מקרטונים
עברנו לדירת חדר בשכונה “מקלט זמני” מקרן עזרה. ארגזים כארונות, מזרן ישן, שולחן עם פיצול. אבל בפינה הספלים שלי. על אדן החלון ציורים של הקטנים. זה כבר שלנו. רשמתי פטנט לשירות ביתי קטן “שש ידיים”: תיקונים, ניקיונות, גיהוץ, משלוח. הגדולים הלכו איתי להזמנות. בערבים למדנו דקדוק, שברים, טבלה מחזורית. בטלפון שלי יש פתקים “תוכנית חיים” לא תוכנית הישרדות, תוכנית חיים.
שלב ז’. המרחק הארוך שנים של ניצחונות קטנים
חמש עשרה שנה המון, כשכל בוקר מתחיל ב”קום” בלי להקשיב ל”רוצה”. הבן הגדול נהיה חובש במד”א ראשון במשפחה במדים. הבת התקבלה למכללה לעיצוב גרפי מציירת פוסטרים, עושה פרילנס. שני האמצעיים פתחו “סדנת אופניים” במרפסת בקיץ תיקנו חצי שכונה. הקטנה שרה במקהלה ותופרת בובות. הרחבתי את “שש ידיים” יש ביקורות באתר; למדתי לומר “לא” ללקוחות שרוצים “בחינם”. למדתי לומר “כן” לעצמי שלוש שעות שינה ביום ראשון וקניית מחבת חדשה בלי רגשות אשמה.
שלב ח’. השקט ליד הדלת כמו לפני ואחרי
קרה ערב רגיל. מרק על האש, חולצות רטובות, שישה זוגות נעליים במסדרון, קו גובה. דפיקה נשמעה. לא כמו “מישהו שכח מפתח”, אלא כמו “מישהו מפחד מהאומץ”. הוא עמד שם. הזדקן, התכווץ, עיניים חלולות, לחיים חתומות, בידיו תיק מרוט. שיער הלבן לא אציל, אלא אפר. הילדים נמתחו במטבח, הכפות נוקשות בשולחן. החדר נדחס מהעבר.
שלב ט’. משפטו מכה חדשה
באתי לבקש עזרה, אמר בשקט. לבן שלי יש לוקמיה, צריך תורם מח עצם. שלנו לא מתאימים. הוא אחיכם מצד אבא.
האדמה נשמטה לא מרחמים עליו, מהפחד על שלי. לא על השנים והצלחות, אלא על הדם כבר הציל כאן את כולם.
הבן שלך? התפלאתי, טעם חלוד בפי.
כן, הנהן, עיניו לקרקע. היה לי נישואין אחרים. הוא קטן. צריך תורם מקרבה. הסיכוי גבוה יותר אצל אחים ממחצה. לא ידעתי לאן עוד לפנות.
שלב י’. הגבול הראשון “לא” שלי ו”כן” שלנו
הילדים עומדים מאחוריי כחומה. הבן הגדול מציע:
אמא, תגידי את שלך.
אמרתי:
שב. נדבר.
לא גירשנו לא מתוך נדיבות. מתוך בגרות. הקומקום רועש כמו לפני חמש עשרה שנה, אבל זו כבר מטבח אחר. שאלתי על המסמכים, האבחון, לוחות הזמנים. שלף אישורים וגם על מחלת הסרטן שלו, על מאסר “בגלל תרמית”, על שיקום.
עזבתי אז בגלל חובות, נאנח. פחדתי. טיפש ופחדן. אחר כך פלילים. אחר כך כלא. יצאתי ריק. התחתנתי, ילד קטן נולד. עכשיו אני רק מנסה לתת לו סיכוי.
הקשבתי, מצאתי שקט מוזר בי. הכעס לא הלך שינה צורה.
תרומה רק מרצון, אמרתי. וגם הגנה משפטית. שום “בעל פה”. ועוד משהו. לפני שתבקש דם תיתן לנו את מה שאתה חייב. לא כסף. תשובות. וגם מסמך: שאתה מוותר על כל זכות כלפינו, על הבית, החיים שלנו. אנחנו לא משפחה. אנחנו אנשים שמפצחים משבר.
הנהן. הוא הנהן לכל מי שדיבר אליו כאדם.
שלב יא’. בדיקות פחד במסדרונות לבנים
החודש הבא בדיקות. הגדולים תרמו דם. האמצעיים שמרתי הגיל. הקטנה הרופא לא אישר. הבן הגדול נמצא תואם חלקית, הבת לא. שמחתי על תוצאה שלילית. הוא אמר:
אמא, אני יכול.
ראיתי את כתפיו הרחבות, ידיו שיודעות להציל, ורציתי לצרוח “לא”, אבל אמרתי:
נהיה איתך בכל שלב.
הוא חייך כמו ילד, בפעם הראשונה קשר שרוך לבד.
שלב יב’. אישה אחרת מבט מהעבר השני
בקליניקה פגשתי אותה זו שחלקה איתו השנים האלו. צעירה, עייפה, עם עיגולים כחולים ועבר ילדה בת חמש בידיים. הביטה בי בתודה זהירה וייאוש שזיהיתי הוא חי בלב כל אם. ישבנו על כיסאות פלסטיק, מחליפות עובדות: כמה ישן הילד, איך מגיב לכימותרפיה, איזה קומפרס מוריד חום. היא לא הצדיקה אותו. רק החזיקה את שלה ביד. לא היה בינינו שפה חוץ משפת האמהות.
שלב יג’. הליך דם זר כגשר
השתלה מושגים שלא הכרתי לפני שנה. הבן הגדול חובר למכונה התלוצץ על “חליבת דם” ו”החלפת נוזלים”. צחקתי בקול ומחקתי דמעות בשקט. עמדנו בצומת בין החלטות עבר לסיכויים חדשים. הילד עבר את ההליך קשה, אבל נכנס להקלה. רופאים אמרו בזהירות: “יש תקווה”.
שלב יד’. חשבונאות דיבור שחיכיתי לו
הוא הגיע שוב לא לבקש, למסור. הביא כתב ויתור נוטריוני על כל זכויות הורות ורכוש. התחייבות לשלם מזונות והעברה ראשונה, גם אם סכום צנוע. ביקש סליחה לא במקור, פשוט:
סלחי לי.
עניתי בכנות:
לא יודעת אם אוכל. אין לי כוח לזה. אבל יש לי הערכה למעשה האחרון שלך. ויש הבנה שלא נפגוש עוד, אלא בענייני הילדים.
הנהן. למד להנהן נכון לא מהסכמה, מהקבלה.
שלב טו’. לא היה “חזרה” היה בחירה
הילדים הגיבו אחרת. הבן הגדול סגר: “עשינו ממשיכים”. הבת ציירה פוסטרים “תרום באחריות”, תלתה במכללה. האמצעיים ויכחו, אבל צילמו יחד סרטון לקרן התמיכה. הקטנה לילה אחד שאלה אותי:
אמא, הוא שלנו?
הוא חלק מהסיפור שלנו, עניתי. אבל לא חלק מהחיים שלנו.
הנהנה וחיבקה אותי חזק יותר.
שלב טז’. תמצית חמש עשרה שנה אותי שמצאתי
לא הפכנו עשירים. נהינו יציבים. תמיד יש חלב במקרר, כדורים לכאבים וכסף לאוטובוס. קניתי מכונת כביסה “בלתי נשברת” (או עושה כאילו). לקחנו משכנתה קטנה לאותם קירות, כדי לקרוא להם “שלנו” בלי הסתייגות. במטבח שבע כסאות, כי תמיד יש מקום לסעודה למי שבא בטוב. על המדף תעודת הבן הגדול. על הדלת לוח משמרות לפינוי זבל (מצחיק, אף אחד לא מקיים). בטלפון “הוא”. אפס שיחות. אפס הודעות. זה מספיק.
שלב יז’. “תודה” אחרונה שלו נקודה
שנה אחרי, שלח הודעה קצרה: “תודה. ההפוגה יציבה. התחלתי לעבוד כסבל. משולב בטיפול. מאחל לכם שלום.” קראתי בקול. המטבח שקט בלי מועקה. הבת חייכה:
אז זה היה שווה.
הבן הגדול משך כתפיים:
אז חיים ממשיכים.
מחקתי את ההודעה. לא משנאה, מכבוד למדף החדש שהתחלנו.
אפילוג. אין “חזרה” יש דרך
אני חושבת לעיתים על אותה אישה על עצמי שישבה פעם על ספסל, בוכה, הידיים לוחצות על הברכיים, כשאיבדה כל כיוון. היום הייתי מניחה עליה יד ואומרת: “את תצליחי. לא כי תהיי חזקה. אלא כי תתני לעצמך להיות חלשה. ותזכי למישהו שיעזור ולתת עזרה למישהו.”
משפטו אז שבר לי את הקרקע אבל לא הביא אותנו למדרון. בנינו גשר. לא אליו אלא לכל מי שצועד לידנו.
בחיים אין “חזרה”. יש פניות חדשות. לפעמים חדות. לפעמים מוצאים את עצמך רוצה שוב להתחיל, פוצע את עצמך מסיבוב מחדש. אבל יש סימן בדוק: אם יש בתא המטען חבל, מים ושמיכה לא תלך לאיבוד.
לא הלכנו לאיבוד. אנחנו ממשיכים הלאה.
ואם ישאלו פעם איך מודדים חוסן, אענה בלי גאווה: גרביים נקיות, כרטיס נסיעה משולם, תודה בקופה, והבית שמריח מרק וחום.
יום אחד הדלקנו שבע נרות על עוגה אחד לכל אחד ואחד “לכל מי שעזר”. ביקשתי משאלה ולא ביקשתי “שיחזור”, ולא התפללתי “שייעלם”. ביקשתי דבר פשוט: שלכל אחד יהיה בית, שבו חדשות רעות לא נשארות הרבה זמן.
ואם מישהו ידפוק בדלת אנחנו יודעים לפתוח. עם גבולות, עם ראש, ועם לב שבו יש מספיק מקום לאמת.