הם יצאו מבית היולדות יחד. אף אחד לא חיכה להם, לא צילם במצלמה, לא הביא פרחים. ובכלל, זה היה נראה מוזר – פרחים לגבר…

הם יצאו מהמחלקה ליולדות רק שניהם, לבד. אף אחד לא חיכה להם בחוץ, לא צילם אותם, ולא נתן פרחים. למען האמת, זה היה נראה די מוזר לתת פרחים לגבר…
לא, אמא הייתה בסדר גמור, בריאה ושלמה. אם לא סופרים את זה שפשוט לא היה לה רצון להיות אימא. בכלל. והיא אמרה את זה ליהודה, ישר ולעניין, לא ניסתה להסתיר כלום.
אבל יהודה התעקש, התחנן, אפילו רמז פה ושם בדיבור קשה.
בכל זאת, הוא כמעט בן ארבעים ועדיין אין לו ילדים. ואולי זו ההזדמנות היחידה שלו להמשיך את השושלת. אז הם סיכמו היא תלד, הם יתגרשו ישר, והיא תשלם מזונות בלי בעיה.
בהתחלה יהודה רצה לסרב הכבוד קצת בער. אבל גרושתו אמרה לו:
החיים ארוכים, כל מיני דברים יכולים לקרות. אתה כבר לא ילד, ואני הרבה יותר צעירה ממך. נכון שאני לא רוצה את הילד, אבל הוא שלי שתהיה לכם איזו רשת ביטחון, לעתיד…
הגיעו ימים לא פשוטים, אבל יהודה לא נשבר. יש נשים שמגדלות לבד, והכול בסדר; מה, הוא פחות טוב מהן? ויש גם לא מעט ילדים שהאימהות שלהם לא איתם… הוא לא ראה בזה שום בעיה כאילו ילד אצל גבר חייב להידרדר. להפך, דני יהודה-יהודאי גדל, התחזק, והיה ילד מאושר.
אבל כשדניקו הקטן גדל קצת, הגיעו כל מיני שאלות על אמא. ואיך בכלל מסבירים לילד שהאמא שלו פשוט לא בעניינים? יהודה איכשהו הצליח להתחמק:
מצאתי אותך במקלט,
איזה מקלט?
זה, ליד הבית ממול.
מהרגע ההוא, דני התחיל להימשך לשם כמו מגנט. כל פעם שטיילו, כשיהודה רגע לא שם לב, דני התכופף והציץ דרך הפתחים, קורא בלחש:
אמא אמא…
ותמיד דממה ענתה לו.
אבל יום אחד יום אחד, באמת שמע משהו! הלב שלו נעצר ואז התחיל לדפוק כל כך חזק, שהוא היה בטוח ששומעים אותו בחוץ.
הדלת לחדר המדרגות הייתה פתוחה, ודני רץ ישר למקלט. המקום היה חשוך, אבל העיניים שלו התרגלו מהר. הוא התקדם לאט, קולו בקושי נשמע מרוב התרגשות ודמעות:
אמא אמא, את פה? זה אני דני… באתי בשבילך!!!
לא הייתה תשובה. דני נעצר, בכה שוב, הקשיב. פתאום שמע רעש קטן בפינה. הוא ניגב את הדמעות עם היד, והלך לבדוק.
אולי לאמא ממש רע, אולי היא חולה, אחרת בטח הייתה באה למצוא אותו. אבל עכשיו הוא ימצא אותה, והיא תשמח, בטוח!
דני התקדם, דמעות ושמחה מעורבבים לו בפנים. הרי לכל חבריו יש אמא ועכשיו גם לו!
אבל שם, בפינה, בין הסמרטוטים, חיכתה לו… חתולה. חתולה שנראתה ממש מזהירה, וניסתה להסתיר תחתיה גור קטן.
אמא?
האכזבה כמעט שברה אותו, הרגליים כשלו, והוא התיישב חזק על הרצפה. והוא הסתכל שוב, וחשב…
כשאתה בן חמש, הלוגיקה שלך אחרת לגמרי. לפעמים יותר אמיצה ויותר פשוטה, אפילו מהמוגרים.
דני הסתכל על החתולה וחשב הרי ענבר מהגן התהדרה תמיד ששערה ג’ינג’י כי אבא שלה בעצם סוס-אדם (קנטאור), ואורי טען שאביו חייזר ממש. אז למה לא שאמא שלו חתולה?
והחתולה כנראה קלטה את זה הילד הזה לא יפגע בה, לא בה ולא בגור. היא התקרבה לאט, נגעה באוזן שלה בכף היד הקטנה שלו.
אז את באמת אמא שלי?
הוא שאל בקול כל כך מלא תקווה, שרצה להאמין בזה כל כך שהאמין, באמת. אף אחד לא הצליח לשכנע אותו אחרת. הוא חיבק את החתולה והיא, בתגובה, חיבקה אותו גם.
יהודה שם לב שדני נעלם רק אחרי כמה רגעים, ואז צעק לו מכל הלב:
דניאל! דני, תצא מיד! דניקו שלי, איפה אתה?
עברו דקות ארוכות ויהודה כבר התחיל להיבהל, רץ בכל השכונה, חיפש, קרא.
ואז, דני עלה בשקט מהמקלט, מחבק את החתולה והגור. ואמר לאבא:
מצאתי את אמא. וזו כנראה אחותי הן היו בדיוק איפה שאספת אותי.
יהודה פשוט נדהם. להגיד לילד את כל האמת? איך בכלל מתחילים להסביר דבר כזה? הוא רק הניד בראשו והחליט לזרום עם הדמיון.
איך ידעת שזו אמא?
פשוט הבנתי… היא הסתכלה עליי ככה!!! אבא, בוא נלך הביתה, אני חושב שאמא מאוד עייפה.
דני היה מאושר. אמא נמצאה! וזה לא נורא שאחותו התגלתה בסוף כאח זה אפילו טוב. אפשר לשחק ביחד משחקים של גיבורים, ובלילה, אמא תספר לשניהם סיפור בליווי גרגור קטן.
בגן הילדים כולם תמכו בו. מה העניין בזה? לאיתי מהשכונה יש אבא שהוא “מטוס”, אפילו הראה לכולם תמונה.
יהודה הסתובב כמה ימים עם צביטה בלב, לא ידע איך לדבר איתו, איך להגיד שאין דבר כזה. בסוף, ראה כמה דני מאושר והניח לזה.
מהיום ההוא נהיה שמח בבית: דניאל, החתולה והגור עשו שמות בכל הדירה ניתקו, קפצו, הפכו כל דבר. החתולה, עוד צעירה, בכלל לא התנגדה להשתוללות.
אתם משגעים אותי! צעק יהודה כשסידר מחדש את הבית.
דני, עם השרוך ביד, הגור והחתולה, נעצרו רגע. הסתכלו עליו, ואז אחד על השני משכו בכתפיים ורצו להמשיך לבלגן. למה? כי אמא הרשתה!