הבית: סיפור משפחתי

שלב א’: ההיעלמות שקט שלא נותן מנוחה
הוא הלך בלי דרמה, בלי טריקות דלת וקללות, רק ריח לביבות ושש מצחות חמות שילדיי הרגישו את נשימתו עליהןכמו ברכה אחרונה. ישבתי במטבח, משוכנעת: הוא יתרחק, יחזור, ילך לישון עם העלבון. הטלפון שקט. הודעה מהבנק: “החשבון מוקפא.” ביטוח הבריאות מבוטל. אני שטפתי כלים, כיבסתי גרביים, רושמת חוגים ושעות שיעורים, לומדת לנשום בקצרהלשמר אוויר.
שלב ב’: התמוטטות המספר “שש” על הכתפיים
שש ארוחות בוקר, שש יומנים, שש סטים של סדינים על חבלי הכביסה. אניבת שלושים ושש, בלי תואר, בלי קשרים, בלי בעל, אבל עם רשימת תשלומים קבועה. בלילות מנקה מרכז משרדים, בימים בריסטה בבית קפה, בסופי שבועמטפלת ילד לפי קריאות. שכנים לוחשים, המורה מתלוננת על “חטיפים שקטים.” אני עונה: “אנחנו נסתדר.” בתיקקפה זול, בלבאבן.
שלב ג’: כלכלה קטנה ליטר חלב כהשקעה
המכונה התקלקלהידיים שורפות בכביסה באמבטיה. מקרר מת, חלב בדלי קרח שמתחלף כל ארבע שעות. סתימהגיגיות מים, צוחקת: “אימון לביאתלון.” כל הנחהחג. כל עבודת אקסטרהנשימה. למדתי לחשב: לא “כמה עולה”, אלא “כמה ימים זה מפרנס”. הילדים, שנטעו בעזרה, מתווכחים מי סוחב תפוחי אדמה. הגדולים מעירים קטנים לבית ספר, קושרים נעליים, מצחיקים כשאני כמעט קורסה.
שלב ד’: קריסה וכוכבים פתק בדלת ופאר היחיד
פתק צהוב רעד באצבעותיי: “פינוי. 60 יום.” בארנקשש שקל ושובר ללחם. בלילה בכיתי לראשונה באמתלא בקול, בגוף. ישבתי על מרפסת הבית והסתכלתי לשמיים, כוכבים מהבהבים כאילו מרחמים. תיעבתי אותו, אותי, קירות, העיר. בוקרשעון מעורר צלצלוהתרוממתי. כי “אמא”.
שלב ה’: בעלי ברית ראשונים ידיים זרות שלא נכשלו
השכנה, גברת נורה, הסירה וילון מחלון: “קחי, יהיה פחות שמשתחסכי מזגן.” מנהלת המטבח בבית ספר שמרה “שניצלים עודפים”: “טעיתי בספירה, חבל עליהם!” רב קטן הציע חדר לאירוח, עד שאמצא בית חדש. בפעם הראשונה לקחתי צדקהלא בולעת גאווה, שומרת אותה לאחרי, כמו סוודר חורף.
שלב ו’: מעבר ל”לא-בית” עוף החול מקופסאות
עברנו לדירה קטנה בשולי העירמקלט זמני של עמותה. קופסאות קרטון במקום ארון, מזרן ישן, שולחן חבול. אבל בפינההכוסות שלי. על אדןציורים של הקטנים. זה כבר שלנו. פתחתי עסק שירותי “שש ידיים”: תיקונים קטנים, ניקיון, גיהוץ, שליחויות. הגדולים איתי בהזמנות. בערבים למדנועברית, חשבון, טבלת יסודות. בטלפון שלי נרשמה “תכנית חיים”לא הישרדות, חיים.
שלב ז’: מרחק ארוך שנים של ניצחונות קטנים
חמש עשרה שנה זה הרבה כשכל בוקר מתחיל ב”קמים”, לא ב”רוצים”. הבן הבכור פרמדיק במד”אראשון במדים. הבת התקבלה לקורס גרפיקהמציירת ומרוויחה. שני האמצעיים פתחו “סדנת אופניים” במרפסתשלושים תיקונים בקיץ. הקטנה שרה במקהלה ותופרת בובות. “שש ידיים” התרחבתגובות באתר, לומדת לומר “לא” ללקוחות שרוצים “תמורת תודה”. אומרת “כן” לעצמישלוש שעות שינה ומחבת חדשה, בלי רגשות אשם.
שלב ח’: שקט לפני הדלתכמו קודם ואחרי
זה קרה בערב רגיל. מרק על הכיריים, חולצות לחות ממתינות לגיהוץ, במסדרוןשש זוגות נעליים בגדלים שונים, כמו סימני גובה. דפיקה. לא של “שוכח מפתח”, אלא של “פוחד מהאומץ שלו”. בדלתהוא. מבוגר, רזה, עיניים עמוקות, לחיים אפרפיות, תיק ממועך בידיים, שיער כסף לא אלגנטי אלא דהוי. ילדיי התרוממו, הכפות התכרחו על השולחן. החדר הצטופף מהעבר.
שלב ט’: משפטומכה שמסדרת את האוויר מחדש
“באתי לבקש עזרה,” אמר בשקט. “הבן שלי חולה לוקמיה. הוא צריך תורם מח עצם. שלכם לא מתאימות. הואאח שלכם מהאבא.”
האדמה באמת נשמטהלא מרחמים עליו, אלא פחד על שלי. לא מחוסר דמי מזונותדם, אותו דם שמגן כאן, בדירה, כשהגדולים מכסים קטנים מהרוח.
“שלך… בן?” שאלתי, טעמת ברזל בחיך.
“כן,” הנהן מביט ברצפה. “הייתי בנישואים אחרים. הוא קטן, צריך תורם קרוב. אצלכם יש סיכוי. הלכתי בכל מקוםלא ידעתי לאן עוד.”
שלב י’: קו ראשון”לא” שלי ו”כן” של כולנו
ילדיי עמדו מאחוריי חומה. הבכור צעד קדימה:
“אמא, תגידי את שלך.”
אמרתי:
“שב. נדבר.”
לא גרשנולא מתוך טוב לב, מתוך בגרות. קומקום רתחכמו פעם, אבל זו כבר מטבח אחר. שאלתי על מסמכים, תסמינים, זמנים. שלף אישוריםוגם מסמך על אונקולוגיה שלו לפני חמש שנים, מאסר על חוב, שיקום. לא ממש הצדיקעובדות.
“עזבתי בגלל חובות,” נשם עמוק. “פחדתי. טיפש ופחדן. אחר כךעבריינות. אחר כךמאסר. חזרתי בלי כלום. נישאתי, נולד ילד. ועכשיו… רק מחפש סיכוי.”
הקשבתי, הרגשתי שקט מוזר. הכעס לא עזבהחליף צורה.
“תרומת מחרק בהתנדבות,” אמרתי. “עם הגנה משפטית. בלי ‘מילה’. ועוד דברתן לנו קודם תשובות. וחתום שאתה מוותר על זכויות, עלינו, על הבית, על החיים. לא משפחה. אנשים שמטפלים בבעיה.”
הנהן לכל מי שדיבר אליו כאדם.
שלב יא’: בדיקותפחד במסדרונות לבנים
חודש מלא בדיקות. הגדולים תרמו דם. אמצעיים שמרתיגיל. הקטנהרופא פסל. הבכור נמצא מתאים חלקית, הבתלא. שמחתי על השלילה. הבכור אמר:
“אמא, אני יכול.”
מבט קצר אל כתפיו הרחבות, הידיים שמחזיקות חיים, ורציתי לצעוק “לא”אמרתי:
“נהיה איתך בכל שלב.”
הוא חייך, חוטי נעליים עצמיים בראש.
שלב יב’: אישה אחרתמבט על כאב מהצד השני
בקליניקה פגשתי אותההאישה שליוותה אותו בשנים האלו. צעירה, עייפה, עיגולי עיניים כחולים וילדה קטנה ביד. הביטה בי בזהירות והכרת תודה מיואשתהכאב שמוכר לי, חי אצלנו בלב כמו רוח בבית. ישבנו על כיסאות פלסטיק, מחליפות עובדות לא מבוקשות: זמני שינה של הילד, התמודדות עם טיפול, קומפרסים. היא לא הצדיקה אותוהחזיקה רק את שלה. לא היה לנו שפה משותפתמלבד אימהות.
שלב יג’: טיפולדם זר כגשר
השתלות ודיבוריםמושגים שלמדתי רק בשנה האחרונה. הבכור חובר למכשירצחק על “חליבה” ו”תדלוק”. צחקתי חזקבוכה בשקט. עומדות בצומת החלטות עבר ושאיפות עתיד. הילד עבר קשההרופאים אמרו: “יש תקווה.”
שלב יד’: חשבונותהפעם לשיחה מוכנה
הגיע שובלא לבקש, לתת. הביא אשור נוטריוני לויתור על זכויות. חתימה לסילוק חוב מזונות, גם עם תשלום ראשון, קטן ככל שיהיה. ביקש סליחהלא בנאום, פשוט:
“סליחה.”
עניתי בכנות:
“איני יודעת אם אוכל. אין בי כח לזה. יש בי כבוד למעשיך האחרונים. ויש הבנה: דרכינו לא יפגשו עוד, חוץ מהילדים.”
הנהןלמד להנהן נכון, מקבל סירוב.
שלב טו’: לא היה “חזרה”היה בחירה
הילדים הגיבו שונה. הבכורסגר עניין כמשימה: “עשינו, ממשיכים.” הבת ציירה פוסטרים “תרומותזו אחריות”, תלתה במכללה. האמצעיים התווכחו, בסוף יצרו סרט לעמותה. הקטנה, בלילה, שאלה:
“אמא, הוא שלנו?”
“הוא חלק מהסיפור שלנו,” עניתי. “לא חלק מהחיים.”
הנהנה, חיבקה חזק יותר.
שלב טז’: תמצית חמש עשרה שנהאני שמצאתי
לא התעשרנונהיינו יציבים. תמיד יש חלב, כדורים לגרון, כסף לאוטובוס. קניתי מכונת כביסה שלא מתקלקלת (או עושה עצמה). משכנתא קטנהעל קירות שרציתי לקרוא “שלנו”. מטבח עם כסאות חדשיםשבעה, כי מקום תמיד קיים למישהו שמביא טוב. מדףתעודת הבכור. על הדלתלו”ז למיון אשפה (מצחיק, לא הולך). בטלפון”הוא”. אפס שיחות. אפס הודעות. מספיק.
שלב יז’: “תודה” אחרונהוסיום
שנה אחר כך, קיבלתי הודעה קצרה: “תודה. רמיסיה יציבה. עובד במיון. התקבלתי לתכנית. מאחל לכם שלום.” קראתי בקול. שקט במטבחבלי כבדות. הבת חייכה:
“זאת אומרת שהיה שווה.”
הבכור משך כתף:
“זאת אומרתאפשר להמשיך.”
מחקתי את ההודעה. לא מכעס. מהכרת כבוד למדף נקי.
אפילוג: אין “חזרה”יש המשך דרך
מדי פעם חושבת על עצמי אזאישה על מרפסת, מכילה ברכיים ובוכה לתוך הלילה, ללא כיוון. היום הייתי נוגעת בגבה ולוחשת: “את תשרדי. לא כי את חזקה, אלא כי תאפשרי לעצמך להיות חלשה, כי יהיו צדדים שיעזרוויש מי שתעזרי לו.”
משפטו אז הוציא את הקרקע, אבל לא גרר אותנו לתהום. בנינו גשרלא אליו, אל ההולכים לצידנו.
אין “חזרה”יש פניות. לפעמים חדות, לפעמים מבוי סתוםצריך להסתובב, לפעמים עם שריטות. סימן הדרך: חבל, מים ושמיכת חירום בתא המטעןאז לא אובדים.
לא הלכנו לאיבוד. אנו ממשיכים.
אם אשאל: במה נמדדת עמידות? אענה: בגרביים נקיים ביום ראשון, כרטיס נסיעה משולם, “תודה” לקופאית, ושבית מריח מרק וחום.
פעם חגגנו שבע נרות על עוגהאחד לכל אחד ואחת “על מי שעזר”. ביקשתי משאלהלא “שיחזור”, לא “שייעלם”, רק “שיהיה לכל אחד בית שמרע לא נשאר בו זמן רב.”
ואם יקעו בדלתעכשיו יודעת לפתוח. עם גבולות, עם תבונה, ועם לב שבאופן מוזר, יש בו מקום לאמת.