היום הראשון שלי עם שאול היה היום שבו כל הבניין התעורר מחדש ורק לא מטעמים שמחים.
שאול כך קראו לו במקלט, וזו לא הייתה פעם ראשונה שהשם עורר בי איזה צביטה מוכרת נכנס אל ביתי ככלב זקן, כדי לסיים את ימיו בשקט. או לפחות, כך חשבתי. מהשנייה הראשונה הבנתי: הוא לא בא לכאן למות בלי לעשות רעש. הוא בא כדי להזכיר למישהו את מה שדחקנו הצידה, את מה שכאב יותר מדי.
הפתק מהמקלט היה ברור: “חסות בסוף הדרך.” האצבעות שלי קפאו סביב הנייר, ומיד השתלטה עליי תחושת אשמה, עוד לפני שעשיתי משהו.
קוראים לי נעם. כשחתמתי על המסמכים, עברה לי רק מחשבה אחת בראש: אעשה הכל בשקט, בכבוד, בלי מילים מיותרות שיהיה לו לא מפחיד.
שאול, בוקסר זקן, אולי בן ארבע עשרה. פרווה כסופה, מבט עייף, רגליים אחוריות רועדות. עליו אמרו בנימוס: “בקושי הולך,” “ישן הרבה מדי.” ומה שבין השורות חיכו שיקום, הוא כבר לא מעניין.
זה היה ינואר. תל אביב שתקה מהצל של חורף ומעייפות. גם החדר-מדרגות היה שקט: מפתחות ביד, הנהון מהיר, האזעקה של המעלית, צעדים נעלמים במדרגות.
הפכתי את הדירה ל”בית חולים קטן”: מזרן אורתופדי בסלון, מזרון נוסף בחדר, שטיחונים למניעת החלקה במסדרון, רמפה עץ קטנה במקום המדרגה ההיא, המקוללת.
ניקיתי הכל, השארתי רק מה שצריך, כמו כשמישהו עדין נכנס אליך לחיים. כמו כשאתה פוחד להכאיב לו בלי כוונה.
שבוע עבר ושאול כמעט לא קם. זה לא היה שינה של כאב זה שינה של כלב שחי שנים בדריכות, ועכשיו סוף סוף מרשה לעצמו להרפות.
צפיתי בנשימות שלו, מרגיע את עצמי שזה בסדר ובו בזמן, כל נשימה נשמעה לי כמו האחרונה.
ביום השלישי, הופיע פתק על לוח המודעות: “נא לשמור על השקט.” ללא חתימה. ללא כתובת. אבל זה הרגיש כאילו נכתב במיוחד אליי.
באותו ערב דפקה דלת. גברת עידית מהקומה השלישית. קטנה, אסופה, עיניים חדות.
אמרה בלי כעס: “שמעתי כלב.” השתדלתי שלא להיחנק. עניתי בלחש, “הוא זקן. בקושי זז. אני מטפל בו עכשיו.”
היא לא נכנסה, רק סרקה את הדירה במבט. בסוף אמרה, “על קשיח כואבות המפרקים.” והלכה בלי לטרוק דלת. בלי לשפוט. רק משפט שנשמע דואג מדי ומבלבל מהרגיל.
השבוע השני שינה הכל.
שאול קלט שהוא כאן לא “לכמה ימים”. שלא באים לקחת. שהדירה הזו לא אולם המתנה. הוא התחיל לעקוב אחרי במבטו. לא בחיבה, אלא בפיקוח: “גם אתה תיעלם?”
כשחזרתי מהעבודה, ניסה לקום. לא כי היה צריך כי רצה להוכיח שעדיין יכול.
ואז הגיע הדיטייל ששיבש לי הכל. ליד הספה, בקצה, שכב קיפוד פרווה קטן וישן, מתוקן מהצד. לא שלי, ואני לא אבא לילדים. לא הייתה לי שום סיבה להחזיק צעצוע כזה.
שאול ראה אותו, ונשא בשיניו בעדינות כזו שאחזתי את הנשימה. הוא הלך איתו ישירות אל יעד, כאילו היה זה אוצר יקר.
מאותו רגע, “הכלב של סוף הדרך” פינה מקום לכלב זריז שרץ במסדרון עם קיפוד בפה. “הישן יותר מדי” עמד כל בוקר ליד המיטה. בלי נביחות. רק היה שם.
בערב, היה שוכב לידי ומניח את הקיפוד על החזה. לא למשחק מחשש שגם את השמחה הקטנה הזו ייקחו ממנו.
גם אני מצאתי את עצמי הולך על קצות האצבעות, פן אבהיל את הפלא השברירי הזה.
כעבור כמה ימים פתק נוסף: “היו מתחשבים בשכנים.” בלי שם. קרעתי אותו, החזקתי בכף היד יותר מדי זמן והרגשתי לא כעס אלא הגנה.
איזה רעש? איזו מהומה? זה כלב זקן שמנסה לחיות שוב.
באותו ערב שמעתי צעדים ליד הדלת. גברת עידית לא לחצה על הפעמון מיד הייתה בה היסוס. כשפתחתי, שאול עמד במסדרון עם הקיפוד בפה. היא הביטה בו כאילו ראתה רוח רפאים.
“מאיפה זה?” לחשה.
“אני לא יודע,” עניתי. “נראה שהוא פשוט… הופיע.” היא לא הסירה מבטה מהצעצוע. “לפעמים דברים חוזרים כשמפסיקים להתעלם מהם,” אמרה.
הלכה, אבל בי נשאר שאלה כבדה כמו מפתח בכיס.
כי הקיפוד לא היה סתם צעצוע. היה שאלה.
השבוע השלישי הביא את מה שפחדתי ממנו.
השארתי את הדלת פתוחה לרגע. אחד קצר, כשנדמה לך שהכל בשליטה.
קראתי לו, בהתחלה רגיל, אחרי זה בצעקה, הלב רץ מהר מן הרגליים.
במסדרון, מול הדלת, שכב הקיפוד. מונח ישר, לא נפל.
אך לשאול לא היה זכר.
טסתי במדרגות, הדם הולם באוזניים, השם שלו נזרק לאוויר. בקומה השנייה פגשתי שכנה עם שקיות בעיניים שלה ראיתי שזה לא “כלב שברח לרגע”.
“הוא יצא לאט, ישר, כאילו ידע את הדרך,” אמרה. וזה כאב יותר מ”הלך לאיבוד”. לאבד זה כאוס, לדעת זה גורל.
יצאתי לחצר. האדמה הריחה רטוב, השמיים נמוכים. שאול עמד ליד ספסל, מביט לכיוון אחד. בשקט, בלי תזזית.
ניגשתי אליו באיטיות. פחדתי לא למצוא, פחדתי כן למצוא ולזהם את מה שעושה.
“לך, שאול, בבקשה,” לחשתי.
הוא סובב ראשו אלי, עיניים עכורות אבל הכיר בי. בתנועתו הייתה תחושת שליחות.
מאחורי נשמעו צעדים. גברת עידית.
עצרה במרחק, הביטה אל הספסל כאילו בגד בה פעם.
“זה היה המקום שלה,” לחשה.
“של מי?” שאלתי, יבש.
היא שתקה רגע. ואז: “של הנכדה שלי. יעלי.”
השם נשמט אל החצר כקצר חשמלי. נזכרתי בקיפוד במסדרון, מחזיק אותו חזק, שלא יברח.
“על הבטן… תפורה אות ‘י’.”
עידית השפילה מבט העפעפיים רטטו.
“כן. ‘י’.”
שאול התיישב בכובד, כמו מי שמסיים סיפור.
עידית דיברה. “יעלי תמיד נשאה את הקיפוד. בספסל היה בוקסר, לא יודעת של מי, אבל בא כל יום אליה.”
בלעתי רוק. זה לא יכול להיות מקרי.
“זה היה שאול איתה?” שאלתי ישירות.
היא לא ענתה מיד. הביטה בו כאילו היה תמונה שאי אפשר לא לשמור ולא לזרוק.
“לך תדע,” אמרה לבסוף. “אבל כשראיתי אותו אצלך, עם הקיפוד, הבנתי, משהו חוזר.”
הסתובבתי בחדות. “רגע. ידעת על הקיפוד?”
עתה התנפצה השריון שלה.
“הבאתי אותו,” הודתה, בקול שנשבר כמעט.
עזבתי שתיקה. הכול התבהר פתאום.
“זה היה במרתף… לא זרקתי כלום של יעלי, רק לא דיברתי. החבאתי.”
והוסיפה: “שמעתי שלקחת כלב. ראיתי שזה בוקסר. אולי, חשבתי, אפשר להחזיר דבר בלי דרמה. בשקט, כאילו במקרה.”
נשמה קצרה.
“השארתי את הקיפוד אצלך. הוא לקח אותו כאילו שלו.”
שאול הביט בנו, מבטו המתנה: האם הבנתם.
הודיתי בשקט: “הוא לא ברח. הוא חזר.”
עידית הנהנה, כמו כניעה.
“יעלי כבר לא כאן. אנחנו חיים כאן, עושים יופי של הצגות. שמים מילים מתחת לשטיח.”
לא מצאתי משהו “חכם” לומר. אמרתי פשוט: “חשבתי שהוא ימות בקרוב.”
“בדידות הורגת לפני זקנה,” ענתה, הפעם ביושר.
חזרנו יחד לבניין. אני ראשון, הוא אחריי, שלב אחר שלב. עידית פתחה דלת כאילו בפעם הראשונה.
בלילה היה לשאול קשה. נשימותיו התבלבלו, אוויר קר חודר. ישבתי איתו בשקט, פשוט להיות.
בשקט, הוא חיפש את הקיפוד. הבאתי עבורו קרוב.
הוא נגע בו קלות, ואז דחף לעברי כאומר לי: זה שלך עכשיו.
למחרת עידית חיכתה מול הדלת, לא הקישה, רק עמדה.
“הוא…?”
“כן. אבל הלילה לא היה פשוט.”
היא הביטה בשאול. הוא קם, לקח שוב את הקיפוד עיקש, כאילו מבטיח.
“יש כל כך הרבה כללים,” לחשה. “אבל הכי חסר פשוט אותנו.”
לא ניסיתי לייפות.
“חשבתי שלקחתי אותו ללכת. הוא עוזר לי להישאר.”
עידית נשמה עמוק. “אולי לפעמים שלווה היא התחלה, לא הסוף.”
באותו יום הופיע פתק: “כלבים אסורים.” אותיות מודפסות, קרות, בלי שם. בלי פנים.
משהו בי התעורר לא כעס, אלא דאגה.
קפצתי אל דב מהקומה השלישית, זה שתמיד נראה שקוף.
פתח בקושי, מבוהל.
“מצטער,” אמרתי בנעימות תקיפה. “היום אני מפריע, כי צריך.”
הוא החוויר, “זה לא אני… לא כתבתי…”
“אני יודע,” אמרתי. “אבל מישהו יהפוך את זה לחוק אם נשתוק. כלב זקן רק רוצה לנשום. מפריע? תבואו. לא תשאירו פתקים.”
דב הביט בי כמי שראה לראשונה שכן בשר ודם.
אז לחש: “אפשר… לבוא? לתה, חמש דקות.”
הסכמתי. הוא בא לחמש, עם עוגיות פשוטות. דיבר מעט, התבונן בשאול ארוכות. פתאום סיפר, “גם לי היה כזה. כשאיבדתי אותו… עבדתי יותר. לא רציתי לשמוע.”
לא עניתי. הכרתי מנוסה זו מקרוב.
שאול קם, עשה שני צעדים, נצמד לרגלו של דב. בלי לבקש רק הודיע, שמעתי אותך.
למחרת אני בעצמי תליתי פתק: “אם מפריע רעש תדפקו, אשים מים לתה.” חתמתי: “נעם, דירה 2.”
וככה משהו קטן וגדול התחיל: הפסיקו לדבר בפתקים.
יערה מהקומה הראשונה דפקה לבדוק איך שאול. יניב מהשנייה הביא שטיחונים. השוערת חייכה בהיסוס: “טוב לראות מישהו אמיתי.”
עידית עברה תהליך שקט אחר בפנים.
ערב אחד נכנסה עם הטלפון כאילו היה מסוכן. “כתבתי ליעלי.”
“ומה כתבת?” שאלתי.
“האמת המינימלית. שיש כלב, שיש קיפוד, ואם תרצה שתבוא.”
היא שתקה. “לא ענתה.”
שאול קם, לקח את הקיפוד, הניח אותו ליד הדלת.
כאילו ידע: תשובות מגיעות רק כשדלתות לא סגורות.
יומיים אחר כך עידית חזרה, עיניה לחות לא ניסתה להסתיר.
“ביום ראשון היא תבוא.”
יום ראשון שמיים נמוכים, ריח של גשם. הצעדים בבניין נשמעו כמו ציפייה.
כשראיתי את יעלי קודם זיהיתי את שפת הגוף. אישה בוגרת, עם זהירות של ילדה: ידיים לא מוצאות מקום, עיניים מבקשות מפלט.
עידית התקרבה חצי מטר ממנה מרחק שהוא גשר מפחיד.
יעלי לחשה: “שלום.”
“שלום,” ענתה עידית. לא חיבוק. לא דרמה. ניסיון ראשון.
שאול כבר היה שם. קם בכאב, אבל עמד.
לכשהבחין ביעלי פניו האירו. הוא התקרב, קיפוד בפה, נעצר מולה, שאלה: את באמת כאן?
יעלי ירדה על ברכיה. לא מיהרה ללטף חיכתה לאישורו.
“שלום, זקן… זה אתה,” לחשה.
הקיפוד הונח על ברכיה. ואז נצמד אליה בעוצמה של געגוע ישן.
יעלי עצמה עיניים, דמעה נשרה בדממה.
עידית התיישבה, גופה עייף לראשונה. יעלי ליד, שתיהן נשמו יחד, ושאול שכב ביניהן קו חם בין “היה” ל-“יכול עוד להיות.”
“כאב לי להיעלם,” אמרה יעלי. “לא הצלחתי להישאר.”
“גם אני,” ענתה עידית תשובה ששווה יותר מהחוקים.
יעלי ניסתה חיוך, נשבר.
“נתפסתן לכללים?” שאלה.
“אמרתי שהם יחזיקו אותי. הם רק הבדידו,” ענתה עידית. “לא הוא. הוא חיכה.”
לא חגיגה הייתה שם, אלא “יומיום” חדש טוב מזה של פעם.
דב הגיע עם תה, אשתו הביאה פוך. מישהי שאלה אם מותר ללטף את שאול, והוא הרשה בלב שלם.
בלילה, הקור חזר. לשאול קשה. הוא מתנשף, הרגליים כבדות. מביט בי מבויש.
ישבתי לצידו, כרגיל. כתפיי כאבו, אצבעותיי קרות, כמו ביום בו חתמתי.
יעלי ועידית באו בלי להזעיק. כאילו הבינו: לפעמים הדרוש הוא נוכחות.
יעלי השתטחה על הרצפה, קיפוד בידה והניחה לו אותו על החזה.
הוא הריח. הוציא אוויר ארוך, כמשחרר מה שבפנים.
עידית הניחה לו יד על הראש. פעם החזיקה איתה סדר, כעת השאירה יד.
“לך תדע,” לחשה.
תודה למי? לכלב, לזמן, לנכדה, אולי לכולנו.
הרגשתי את חום גופו, את גאוותו.
עוד שאיפה עמוקה אחת.
עוד אחת, קטנה.
ואז, בדממה, פשוט הלך.
לא הייתה דרמה. הייתה שלווה מלאה. ולראשונה לא היה תחושת גזל.
ישבנו יחד. מישהו טרק דלת, מישהו צחק. החיים המשיכו. אבל כאן, סוף היה הפעם חיבוק.
למחרת שמנו עציץ רוזמרין ליד הספסל. בלי שלט. כי רוזמרין מריח גם כשלא ניגשים. והוא עקשן כמו זיכרון שבא לו להפסיק להתחבא.
יעלי השאירה את הקיפוד על אדן החלון שעה, ואז נתנה לי ביד.
“תשמור אבל אל תסתיר.”
הנהנתי. משהו בגרון נתפס מהפשטות.
“אצלי,” השבתי, “הוא יהיה במקום של חיים.”
מהיום, לפעמים באמת דופקים. לא לבדוק לשאול מה שלומי. להביא עוגייה. לשבת בחצר כשהיום כבד.
אם עולה בי המחשבה שלקחתי את שאול “למות אצלי”, אני מיד מתקן:
לקחתי ללוות.
אבל בעצם, הוא זה שליווה אותנו. הוא גרם לנו להפסיק לדבר בפתקים, החזיר אותנו לספסל, לקולות, לדברים שחיכו שנים במרתף שנפסיק להדחיק.
והשאיר לי אמת פשוטה וכבדה.
לפעמים אהבה לא מאריכה חיים.
לפעמים היא מחזירה אותם, מספיק כדי להציל אחרים.
