בלעדַי תתפוררי! את לא תצליחי לבד! הוא צעק, תוך כדי שהוא אורז את החולצות שלו לתוך תיק גדול.
אבל היא הצליחה. לא התפוררה. אולי אילו הייתה נותנת לעצמה זמן לחשוב איך היא תשרוד עם שתי הילדות, הייתה מדמיינת כל מיני זוועות ואולי הייתה סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן לזה: הייתה צריכה להספיק לקחת את הילדות לגן ולרוץ לעבודה. ובעלה? הוא חזר הביתה רק לפני חצי שעה, עטור חיוכים מהרומן החדש, מלא ביטחון בעצמו.
וכך, בזמן שהיא לובשת את המעיל, העניקה תמר הנחיות ברורות בקול שקט:
יעל, עזרי לנעמה לסגור את הרוכסן של המעיל, ובגן תשגיח עליה שאוכלת טוב. הגננת התלוננה שהיא שוב לא רוצה לאכול דייסה.
יריב, תאסוף את כל הדברים שלך, מה שצברת בעמל רב. אל תמשוך זמן ואל תשכח להחזיר את המפתח לתיבת הדואר. להתראות.
יעל נולדה בדיוק חצי שעה לפני נעמה וספירה כבכורה; עכשיו בנות ארבע. שתיהן עצמאיות, עם אופי שונה יעל תאכל גם דייסה שהיא לא אוהבת, כי “צריך”, ונעמה? תעמוד על שלה: “יש לזה גושים, אני לא אוכלת את זה”.
המזל הוא שהגן במרחק עשר דקות מהבית. הילדות משוחחות בדרך, מסיטות את מחשבותיה של תמר מהדאגות על העתיד. וגם בעבודה אין זמן לנשום: המרפאה מלאה מטופלים בזימון קפדני, ואחר הצהריים צריך לרוץ לביקורי בית. רק בערב, כשתמר רואה בכניסה את הקולבים הריקים שהיו שייכים לו, היא תופסת מהיום היא לבד. אבל האופי שלה לא סובל התמסכנות או קטרוג. צריך לשמור על השגרה, אפילו לשפר אותה. תמיד אפשר להיכנע ולעצור, ואפשר גם לחשוב, למצוא פתרון, ולראות את החיובי הקטן.
בשלב ראשון להכין ארוחת ערב.
מה בעצם השתנה אצלנו? תהתה תמר בזמן שחתכה ירקות לסלט. הבעל הלך. אילו תפקידים היו בידו? מה עובר אליי? אין כאן דברים שלא אצליח לעשות. צריך רק להדק את הסדר יום. אני אצליח. הכול טוב, ואם לא יהיה עוד יותר טוב. אני לא רוצה לחיות בחשש מתמיד: איפה הוא עכשיו, שוב אצל אחרת? עדיף להיות לבד. קשה יותר, אך רגוע יותר.
היא קראה עוד סיפור מ”עלילות פינוקי”, נישקה את הילדות הישנות ורצה לתלות את הכביסה שמכונת הכביסה סיימה.
לקראת לילה, ישבה עם כוס תה, סידרה את מחשבותיה ותכננה את המחר. ילדות דומות תאומות, שתיים זה אולי יותר קשה מאחת, אבל מעולם לא חשבה כך. תמיד הופתעה כשאנשים הביעו רחמים:
הכול אצלנו בסדר, הייתה עונה. אף אחד לא מתמוטט פה. אני מסתדרת.
הקומקום רתח. תמר השרתה מליסה בכוס תה, הדליקה מנורה קטנה. בחוץ מזג האוויר סערתי, גשם עם רוח. בפנים חם, שקט, רק השעון מתקתק…
פתאום נשמע פעמון בדלת. כשפתחה, הופתעה לראות את השכנה גברת פנינה, אלמנה בשנות השבעים לחייה, אישה שבדרך כלל לא החליפה איתה מילה מעבר לשלום קר. בכל בוקר הייתה יוצאת עם כלבתה הדלה, אומרת “בוקר טוב” כתובעה. פעם נתקלה תמר בכלבה ליד הפח רזה, פרווה דלילה, מביטה לאומללות על השקית שבפח. כנראה פנינה ריחמה עליה ואימצה אותה. אף אחד לא בא לבקר את הגברת; רק למכולת ולגינת הכלבים יצאה.
סליחה שאני מפריעה, פילסה פנינה מקום בתוך השאל שלה, ראיתי היום את בעלך עם התיקים. הוא עזב אותך?
זה לא עניינך, ענתה תמר בקור.
בעלך באמת לא ענייני, ענתה פנינה, רק רציתי להציע: אם תצטרכי עזרה, את יכולה לפנות אליי. אשמח לשמור על הילדות או כל מה שתצטרכי.
תיכנסי, הציעה תמר. איך קוראים לך? שאלה, ומזגה תה לשתי כוסות. הניחה קופסה עם עוגיות: תתכבדי.
שמי פנינה, ענתה. ואת, אני יודעת, תמר. אז תמרי, שברה עוגיה והמשיכה, אין לי כוונה להפריע או להכביד. רק שתדעי, אם תזדקקי אני שמחה לעזור. לא בכסף, סתם כך מהלב.
פנינה טעמה מהתה, הנהנה:
נפלא. זו מליסה? גם אני שותלת מליסה בגינה במושב. תבואי בקיץ לנוח אצלי, יש מרחב. גינת תפוחים, תפוחים עסיסיים…
ותמר התבוננה בשכנה ותהתה למה חשבה שהיא לא נעימה? אולי כי היא לא חייכה חיוכים מזויפים, לא שאלה “קשה לך עם התאומות?”, לא חיטטה בעניינים אישיים? פשוט עברה בשתיקה. ותמר שפטה בטעות לחומרה. הרי עכשיו לא שואלת על הבעל, לא ממליחה את הפצע, רק עוזרת באמת.
הסתכלה עליה שוב מסודרת, נעליים ללא בלייה, השיער באסוף נקי, שמלה עם צוארון רקום. ריח עדין של בושם.
תמר הקשיבה לסיפורי הגינה, התפוחים, הצימר, האגם עם הברווזים, והרגישה איך הדאגות מתפוגגות, ואור קטן בלב.
כל זה עוד חי בזיכרון, וכבר עברו חמש שנים מאז. זוכרת איך בעלה צעק לה “תתפוררי! לא תצליחי!” וכבר הכול נשאר מאחור.
פנינה חותכת תפוחים במהירות, עורמת אותם יפה על הבצק, ומכניסה את תבנית לעוגה לתנור החם. הסלטים כבר מוכנים, התבשיל מתבשל על הגז. היום יום ההולדת של השכנה היקרה. אמצע אוגוסט, החלונות והדלת פתוחים אל דק העץ רחב הידיים של הבית במושב. ריח עוגת התפוחים ממלא את הבית כולו.
כמה היא הצילה אותי! חושבת תמר ומביטה על פנינה האדמונית מהתנור.
מה הייתי עושה בלעדיה? הילדות מעריצות את סבתא פנינה. היא יכלה אז לסגור את הדלת בפנים שלי, לא להכניס. היום הבנות כבר בנות תשע תלמידות בית ספר. כל קיץ הן רק כאן, בין המטע לאגם, בין חברים לסבתא האהובה.
אלך לאסוף עוד תפוחים, נכין קומפוט, אומרת תמר ויוצאת עם סל קטן.
מתחת לעץ, בצל, שוכבת כלבת הבורדית שושנה. מי היה מאמין, שמהכלבה הדלה והפגועה ליד הפח, הפכה היום לכלבה גאה, מבריקה ואהובה?
הכול בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו, אומרת תמר ושולחת לשושנה עוגייה בכף ידה.
