אל תלמדו אותי איך לחיות

אל תנסי ללמד אותי איך לחיות
עדי, תני לי להיכנס! אני כבר לא יכולה לחיות איתם. זה לא בית, זה כלא התפרצה נועה, אחותי הצעירה, בדמעות, בפתח הדלת.
היא נראית כמו כלה שברחה מאולם החתונה מסקרה מרוחה על הלחיים, שפתיים רועדות, ביד שלה ידית של מזוודה ענקית על גלגלים.
רגע, רגע… אני פיהקתי, קמתי מהמיטה, ונעמדתי בצד. מה קרה לך פתאום?
הם לא נותנים לי לחיות, עדי! את לא מבינה מה קורה אצלנו בבית. אתמול, חזרתי בעשר בלילה במקום בתשע. אבא עשה לי חקירה ארוכה והריח אותי כאילו אני איזה חשודה. אימא עדיין לא למדה לדפוק בדלת, נכנסת בלי אזהרה כשאני מתלבשת או מדברת עם חברים בוואטסאפ. אין לי שום פרטיות!
נועה דיברה במהירות, בקושי נושמת מרוב כעס. הטענות שלה נשמעו הגיוניות בגיל עשרים, הפיקוח ההפרזי של ההורים באמת יכול להרגיש כמו סיוט. מי רוצה שההורים יבדקו כל כיס, יתפרצו לך לחדר, וידרשו דין וחשבון על כל צעד?
“אל תלכי לשם, אל תאכלי את זה, אל תתחברי עם ההיא!” המשיכה נועה. אני כבר לא בת עשר. אני מבוגרת. יש לי זכות לחיות כמו שאני רוצה, לא כמו שנוח להם. אמרתי שאני נשארת אצל חברה ללמוד למבחן. אבא אמר: “אין לינה מחוץ לבית, תלמדי בבית”. זה בסדר? אני בפסח ראשון?
הקשבתי לה בסבלנות, לרגע אפילו ריחמתי עליה. יש משהו בהגזמה של ההורים שלנו דאגה ישנה, מגוננת מדי, אבל גם מתישה.
גם אני עברתי את זה. כשאני הייתי בת עשרים, גם אני עשיתי מרד. לא אהבתי שאבא עומד ליד החלון עד אחת עשרה בלילה, או שאימא בודקת אם לבשתי סוודר. אבל אני חתכתי והחלטתי.
אני עוברת ללימודים בערב, הודעתי להם לפני שבע שנים. ואני עוזבת את הבית.
לאן? איך תשלמי? אימא נבהלה.
חברה עובדת במספרה, מחפשים מנהלת משרד. נשכיר חדר עם עוד שתיים. נסתדר. ואם לא אחזור אליכם.
הסתדרתי. בקושי, אבל הסתדרתי. אכלתי במשך חצי שנה רק אורז, ישנתי על ספה עקומה, אבל אף אחד לא אמר לי מתי ללכת לישון. ההורים ניסו להביא אוכל או להעביר כסף, אבל עניתי בגאווה:
הכל בסדר. אני עושה את זה לבד.
אז קיבלתי את המפתח לדירה של סבתא. לא ממש מתנה יותר הכרה בעובדה שאני בוגרת ואחראית.
עם נועה זה היה אחרת.
לפני שנתיים, סבתא האחרת נפטרה, ונועה ירשה את הדירה שלה. בדיוק חגגה שמונה עשרה.
עכשיו סיימתי! אמרה נועה כשקיבלה את הירושה. אני כל כך מבוקשת. אני יכולה לגור לבד!
ההורים הביטו בה ברוגע.
בסדר, אמר אז אבא. הדירה שלך. חשמל ומים בחורף לפחות שש מאות שקל אם חוסכים. אוכל… תלוי מה את אוהבת, בערך אלף. נסיעות, לבוש, איפור, אינטרנט… בסך הכל, כדי לגור לבד ולהמשיך ללמוד במכללה, תצטרכי לפחות ארבעת אלפים שקל בחודש. מאיפה תביאי?
נועה מצמצה בעיניה. לא היה לה מה להגיד. מבחינתה, עצם העובדה שהיא לומדת זו תרומה לעולם.
וזה נגמר שם. נועה אפילו לא ניסתה לעבור לדירה, אבל הציק לה דבר אחר ההורים התחילו להשכיר את הדירה שלה ולוקחים את הכסף “בשבילה”: לשלם לימודים, חשבונות, אוכל, בגדים. לפעמים קיבלה כסף קטן, אבל לא הייתה מרוצה היא רצתה לגור לבד ולא לעשות כלום.
אני, נזכרת בכל הריבים, הבטתי על נועה מקרוב. מעיל חדש, מגפיים מעור, תיק… היא לא נראית כמו קורבן של סוהרים, אלא כמו נסיכה שמפריע לה גרגר קטן מתחת לעשרה מזרנים.
הם לקחו לי את מפתחות המכונית הוסיפה נועה, מנגבת את הדמעות. אמרו, עד שלא אסיים את כל הקורסים, אני נוסעת באוטובוס. את מבינה? באוטובוס! חצי שעה לפחות לחכות!
איזה אסון אמרתי, רואה איך היא מגביהה את המזוודה. ומה התוכנית שלך עכשיו?
הרחמים ברחו ממני.
אני אשאר אצלך. עד שהם ירגעו ויתנצלו. יש לך דירה גדולה, לא אפגע בך, אהיה בשקט ואשב ללמוד…
אני הידקתי את השפתיים. לא רציתי להעליב אותה, אבל משהו פה מוזר.
נועה, נשמתי עמוק. בואי נדבר ברצינות. את רוצה לחיות כמוני? בלי פיקוח, בלי שאלות, בלי הגבלת שעות?
ברור! עיניה נצצו. אני רוצה להחליט בעצמי מתי לחזור, מה ללבוש.
מעולה. אז למה באת אלי? למה לא שוכרת דירה או חדר במעונות?
נועה נראתה מופתעת, כאילו זו שאלה טיפשית.
מה זאת אומרת? אין לי כסף. אני סטודנטית.
בדיוק. את סטודנטית במשרה מלאה שחיה על חשבון ההורים. את אוכלת את האוכל שלהם, לובשת בגדים שהם קנו, נוסעת ברכב שאבא ממלא בו דלק, התחלתי לספור על האצבעות. חופש עולה יקר, נועה. בגיל שלך אני כבר עבדתי ולמדתי. את רוצה לאכול את הדג ולהישאר שלמה.
את… את לא תתני לי להישאר?
נשמתי עמוק. לא היה לי נעים, אבל המציאות חייבה.
קודם אני מתקשרת לאימא אמרתי. רוצה לשמוע גם את הצד שלה.
נועה נלחצה, אבל לא יכלה לעצור אותי.
השעה הייתה מאוחרת, אבל אימא לא ישנה. השיחה הייתה קרה וסוערת, ואחרי רגע שמתי רמקול. התברר שההורים לקחו את מפתחות המכונית כדי שנועה לא רק פישלה בשני קורסים היא עומדת על סף תרחיש של הפסקת לימודים.
זה כי המרצים לא אוהבים בנות! נועה הסבירה, מסמיקה.
מוזר, כי כל השאר עברו אמר אבא. חשבת שתהיי הכי חכמה? רצית לבוא לעדי ולהמשיך לחיות בלי אחריות?
אבא צודק הסתכלתי על נועה. אני לא מחביאה בבית חייבים. ואני לא רוצה להיות בייביסיטר שלך.
נועה הביטה בי בגישה בוערת.
ככה? כולם נגדי? אז אני אחיה בדירה שלי! אמרה. תוציאו את הדיירים. אגור לבד ואף אחד לא יגיד לי כלום.
שקט נפל. נועה הרימה את הראש בניצחון, חושבת שהיא פינתה את ההורים.
בסדר אמרה אימא בשקט. אין בעיה.
נועה קפצה מההתרגשות.
באמת? תוציאו אותם? כבר מחר?
לא מחר, אלא לפי החוזה אמר אבא. יש להם שבועיים לעזוב. בינתיים תישארי איתנו, תסיימי את המבחנים. אבל, נועה… את מבינה שתחיי לבד?
כן נועה הסתכלה בחשד.
לא יהיו יותר דמי שכירות, אז… אבא עצר כדי לתת לה לעכל. על הלימודים תשלמי בעצמך. חשבונות, אוכל, בגדים כל ההוצאות. אנחנו לא נותנים שקל. את בוגרת תתחילי לחיות כמו גדולה.
פניה של נועה התארכו מהפתעה. היא חשבה שההורים לא ירצו לריב וימשיכו לעזור.
אבל… אני לומדת! אני לא יכולה לעבוד! יש לי לימודים מלאים!
עדי גם למדה הזכירה אימא. עברה ללימודים בערב והתחילה לעבוד. הבחירה שלך, בת. רוצה לחיות לבד? בבקשה. אבל הכל עליך. או שאת גרה איתנו, לפי הכללים שלנו, ואנחנו מממנים אותך. אין עוד אופציה.
נועה הסתכלה עלי, מחפשת תמיכה, אבל קיבלה ממני רק מבט אירוני.
אז, אחות חייכתי. ברוכה הבאה לחיים של מבוגרים. הדג הזה עם העצם, נכון?
…חצי שנה עברה. כל הקשר בינינו הצטמצם לכמה שאלות שגרתיות: “מה נשמע?” ותשובות קצרות שהיא בסדר. אני ידעתי רק שהיא כבר לא איתם, ולא חקרתי יותר מדי חששתי שהיא תתחיל לבכות שוב ולבקש עזרה.
יום אחד, נכנסתי לבית קפה ליד פארק העצמאות בגוש דן, לברוח מהגשם. מאחורי הדלפק עמדה נועה.
את רוצה, אמרת, קפוצ’ינו בינוני בלי סוכר? שאלה בעייפות ובנימוס.
היא נראתה אחרת לא היו ריסים מלאכותיים, ולא לק עם אבני חן. הציפורניים קצרות, לפי התקנות. במקום סוודר ממותג סינר ירוק עם תג שם. מתחת לעיניים, צללים שאפילו המייק אפ לא מסתיר.
שלום, חייכתי. נכון, וקוראסון אם נשאר טרי.
נועה הנהנה, בלי לחייך, ועבדה בשקט.
טרי. הביאו בבוקר.
היא עבדה במהירות, בלי הגישה שהייתה לה פעם. עכשיו היא צריכה להתאים את עצמה למקום, לא לעצור את העולם בשבילה.
איך הלימודים? שאלתי בזמן שהיא מקציפה חלב.
סיימתי. עברתי למסלול ערב. יותר קל ככה. אגב, אימא התקשרה, שאלה אם להביא אוכל. אמרתי שלא צריך. אני מסתדרת לבד.
הרמתי גבה מופתעת.
מתי נהיית כזו גאה?
לא גאה חכמה. אם אקח אוכל, שוב יתחילו לנדנד לי, לשאול למה הרצפה לא נקייה ולמה יש אבק. לא צריך. אני אוכלת דייסה במים, אבל לפחות אף אחד לא מתלונן.
פלטתי צחקוק. נועה הניחה את הכוס על השולחן.
זה שלוש מאות חמישים שקל.
אני הצמדתי את הכרטיס. נשמע צפצוף.
קשה? שאלתי בשקט.
נועה קפאה לשנייה. בעיניה שוב הופיע משהו ילדותי, אותו דבר שהביאה לי עם המזוודה לפני חצי שנה. אבל היא התעשתה מיד.
בסדר. לפחות אף אחד לא אומר לי מה לעשות. את המכונית מכרתי, דרך הרכבת יותר מהירה וזולה.
יפה, נועה. באמת.
היא חייכה חיוך עקום.
כן. יפה. לפעמים אני נרדמת פה. תמשיכי, אל תבזבזי לי זמן, יש קנס על דיבור עם לקוחות.
התיישבתי ליד החלון. הסתכלתי איך נועה מנקה את הדלפק בחריצות.
אז, אחותי קיבלה את מה שרצתה: חיים של גדולים, בלי פיקוח של ההורים. זה לא רע בכלל. פשוט הדג הזה, כמו תמיד, בא עם עצמות, ועכשיו צריך ללעוס בזהירות כל פיסה, כדי לא להיחנק.
סיימתי את הקפה, הוצאתי מהארנק שטר של אלף שקל, שמתי מתחת למגבת, החזרתי את הכל לדלפק, ועזבתי.
זו לא הייתה תרומה לעניה במשפחה. אלה היו טיפ לעובדת קפה טובה, שסוף סוף התחילה לאזן בין חלומות למציאות.