עד היום אני מתעוררת לפעמים באמצע הלילה ושואלת את עצמי מתי אבא שלי הצליח לקחת לנו את הכל. הייתי בת …

עד היום אני לפעמים מתעורר באמצע הלילה ותוהה מתי אבא שלי הצליח לקחת מאיתנו הכול.
הייתי בן 15 כשהכול התהפך. גרנו בדירה קטנה בתל אביב לא גדולה, אבל תמיד הייתה נקייה, והריהוט במצב טוב, והמקרר היה מלא אחרי הקניות. כמעט תמיד החשבונות שולמו בזמן. הייתי בכיתה י, וכל הדאגה שלי הייתה רק איך לעבור את הבגרות במתמטיקה ולחסוך מספיק כסף לקנות זוג נעלי ספורט, כאלה שחלמתי עליהם חודשים.
הכול התחיל להשתנות כשאבא שלי התחיל לחזור מאוחר יותר. נכנס, לא אומר שלום, זורק את המפתחות על השולחן ונעלם לחדר עם הסלולרי ביד. אימא שלי הייתה אומרת:
שוב איחרת? אתה חושב שהבית הזה מסתדר לבד?
והוא היה עונה בקצרה:
תעזבי אותי, אני עייף.
אני שמעתי את כל זה מהחדר שלי, עם האוזניות, עושה את עצמי שלא מבין מה קורה.
יום אחד ראיתי אותו בחצר, מדבר בטלפון. חייך בשקט, אמר משפטים כמו “כמעט סיימנו” ו”אל תדאגי, אני מסדר הכול”. כשהבחין בי, מיד ניתק. היה לי מין מועקה בבטן, אבל לא אמרתי מילה.
היום שבו עזב היה שישי. חזרתי מהלימודים וראיתי את המזוודה פתוחה על המיטה. אימא עמדה בפתח חדר השינה עם עיניים אדומות. שאלתי:
לאן הוא הולך?
הוא אפילו לא הסתכל עליי ואמר:
אני יהיה לא זמין תקופה.
אימא שלי צעקה:
תקופה עם מי? תגיד את האמת!
אז הוא התפרץ ואמר:
אני עוזב עם מישהי אחרת. נמאס לי מהחיים האלה!
אני נשברתי, דמעות על הפנים ושאלתי:
ומה איתי? עם הלימודים? עם הדירה?
הוא רק זרק:
תסתדרו.
סגר את המזוודה, לקח את המסמכים מהמגירה, לקח את הארנק ויצא. אפילו לא נפרד.
באותו ערב אימא ניסתה למשוך כסף מכספומט, והכרטיס נחסם. למחרת הלכה לבנק וגילו לה שהחשבון ריק הוא משך את כל החסכונות. בנוסף, גילינו שהוא השאיר חשבונות בלתי משולמים לשניים-שלושה חודשים, ולקח הלוואה בלי להגיד לאימא, ורשם אותה כערבה.
אני זוכר איך אימא ישבה ליד השולחן, עברה על חשבוניות עם מחשבון ישן, בכתה וחזרה בשקט:
זה לא יספיק לא מספיק
ניסיתי לעזור לה לסכם את החשבונות, אבל בכלל לא הבנתי חצי ממה שקורה.
שבוע אחרי, ניתקו לנו את האינטרנט ובקושי לא כיבו את החשמל. אימא התחילה לחפש עבודה ניקתה בתים של אחרים. אני התחלתי למכור שוקולדים בבית הספר. היה לי לא נעים להסתובב בהפסקה עם שקית שוקולדים, אבל עשיתי את זה כי בבית לא נשאר כסף אפילו לדברים בסיסיים.
היה יום שפתחתי את המקרר ומצאתי בו רק קנקן מים וחצי עגבנייה. ישבתי במטבח, ופרצתי בבכי לבד. באותו ערב אכלנו רק אורז לבן, בלי כלום. אימא התנצלה כל הערב שהיא כבר לא יכולה לתת לי כמו פעם.
הרבה זמן אחר כך ראיתי תמונה של אבא בפייסבוק, יחד עם אותה אישה, במסעדה מרימים לחיים עם כוס יין ביד. הידיים שלי רעדו. כתבתי לו:
“אבא, אני צריך כסף לספרי לימוד.”
הוא ענה:
“אני לא יכול לפרנס שתי משפחות.”
זה היה השיחה האחרונה בינינו.
אחר כך, הוא לא התקשר שוב. לא שאל אם סיימתי תיכון, אם אני חולה, אם צריך משהו. פשוט נעלם.
היום אני עובד, משלם לבד את הכול ועוזר לאימא. אבל הצלקת עוד שם, לא רק בגלל הכסף בגלל הנטישה, הקרירות, הדרך שבה עזב והשאיר אותנו לשקוע, והמשיך בחיים כמו שלא היינו קיימים.
ובכל זאת, בלילות רבים אני מתעורר עם אותה שאלה שתקועה לי בחזה:
איך ממשיכים, כשאבא שלך לוקח הכול ומשאיר אותך ללמוד לשרוד, כשאתה בעצם עוד ילד?