יום אחד פתחתי את הדלת לדירה שלי ברמת גן ומצאתי אותה כמעט בלתי ניתנת לזיהוי. הווילונות הלבנים והעבים שהיו יקרים ללבי הוחלפו בתחרה פשוטה, הספה שלי מכוסה בפליז מלא נמרים, ועל שולחן הסלון עמדה אגרטל פלסטיק וורוד עם ורדים מלאכותיים זוהרים. בדיוק הדברים שאמא שלי הייתה מתארת כ”טעם ישן של פתח תקווה”.
אבא, מה זה פה? הרמתי גבה בפליאה, בוחן את המגבת הסרוגה שהופיעה על השידה שלי. הלכת וקנית חצי חנות עתיקות בשוק הפשפשים ביפו? ממש סבתא ציונה…
אבא, דוד בן-דוד, יצא מהמטבח כאילו ניסה להסתיר משהו.
נועה’לה, לא ידעתי שתבואי פתאום, לא הכנתי כלום…
ניכר שהוא נלחץ.
רואים שלא חיכית, אמרתי ונכנסתי לסלון, מנסה לעכל את כל מה שמתחולל סביבי. אבא, מאיפה כל זה? מה קורה פה?
הדירה שקיבלתי מסבתא ציונה הייתה פעם מקום עגמומי, עם ריהוט מיושן, טלוויזיה ישנה, תריסים חלודים וטפטים מתקלפים. בדיוק כשעברתי לגור עם עמרי בעלי הוצאתי את כל החסכונות שלי על שיפוץ. הכל בסגנון סקנדינבי נקי ובהיר, כל שטיח וכל ווילון היה בטון שבחרתי בקפידה.
כעת הכל השתנה, והשיא היה בריחות שמן מטוגן עם דג, סיגריות זולות, למרות שתמיד ידעתי שאבי לא מעשן.
נועה, תקשיבי… אמר לבסוף אבא, אני לא לבד. ניסיתי לספר לך, אבל… לא הסתדר.
מה זאת אומרת? קפאתי במקומי. לא ככה סיכמנו!
נועה, החיים שלי לא נגמרו עם אמא שלך. אני גבר צעיר, אפילו קצבת זקנה עוד אין לי. אין לי זכות לחיות?
זה נכון בהחלט, יש לו זכות, אבל לא בדירה שלי.
הורים שלי התגרשו כבר לפני שנה. אמא, רבקה, קיבלה את העניינים בשלווה ונכנסה בלב שלם לעולם הסדנאות וטיפוח עצמי עם חברותיה. אבא לעומת זאת נכנס לדיכאון; דירת הרווקים הישנה שלו ששימשה לשוכרים הייתה במצב קטסטרופלי, אחרי שמישהו השאיר סיגריה דולקת ונשרף בה הכל. לא היה לו כסף לשיפוץ, אז פשוט השאיר אותה נטושה. קצת פחד, הרבה השלמה.
נועה, אין לי איפה לגור, עצוב הוא החזיק בידו את המפתחות. בחורף אמות פה מקור, אין לי למי לפנות…
רחמתי עליו, לא יכולתי לדמיין אותו בדירה כזו. אז הזמנתי אותו לגור אצלי, אבל בתנאי: בלי אורחים.
באמת? הופתע. תודה, נועה, הצלת אותי. אני מבטיח, יהיה שקט ורגוע.
כשהוא הבטיח שקט, לא ידעתי למה בדיוק הוא מתכוון.
בדיוק בזמן הזה יצאה מהאמבטיה אישה בשנות החמישים לחייה, עטופה בחלוק הפליז האהוב עליי. כולה נראית כ”הסופר-בוסית” של השכונה.
אה, דודיק, יש לנו אורחת? שאלה בקול צרוד, וקולה ריחני משוק הכרמל. למה לא אמרת לי?
מי את, ומה את עושה עם החלוק שלי? שאלתי בחוסר סבלנות.
אני שירה, בת הזוג שלך. למה את מתעצבנת? לקחתי את החלוק, לא השתמשו בו…
דם עלה לי לראש.
מיד להוריד, אמרתי בשקט.
נועה! קרא אבא. אל תעשי סצנות! שירה רק רצתה…
שירה לבשה בגדים שלי בבית שלי בלי רשות! קטעתי אותו. מה עובר עליך, אבא? לקחת לכאן חברה שלך ונתת לה לחטט לי בדברים?!
שירה גלגלה עיניים, זרקה את עצמה בכבדות על הספה.
איזה חוצפה, אמרה. אם הייתי אבא שלך הייתי מחנכת אותך עם חגורה, לא משנה כמה את גדולה. מה זה השפה הזו?
הרגשתי שמישהו דורך לי על העצבים.
נכון, אבל עד שזה קורה בבית שלי.
בבית שלך? שירה הביטה בדוד, מצפה לשמוע ממנו משהו.
אבא עמד ליד הקיר, מבוהל.
אה, לא סיפרו לך? חייכתי בקור. אבא שלי רק מתארח כאן, הדירה שלי, הכול שלי, והוא לא אמור להביא נשים לכאן.
שירה הסמיקה במהירות.
דוד, מה זה? אמרת לי שזה הבית שלך! שיקרת לי?
אבא ניסה להיעלם בתוך הקיר. אוזניו התלהטו.
שירוש, לא רציתי להעמיס… יש לי דירה, רק היא לא כאן…
לא רצית להעמיס? עכשיו בזכותך יש לי טענות! צעקה שירה.
הסבלנות שלי נגמרה.
תצאו, אמרתי בשקט.
מה? שירה קפאה.
תצאו עכשיו. שניכם. שעה יש לכם. אחרי זה, זה עובר לטיפול עורך דין.
אבא ניסה לעצור אותי.
נועה, מה את משליכה את אבא שלך לרחוב? שם אני אמות!
אחז בזרועי. התלבטתי רגע. הזיכרונות, החמלה, והאגו שלי התחרו ביניהם.
אבל כשחזרתי להביט בשירה, יושבת במגבת ובחלוק שלי, מביטה בי בשנאה, הבנתי שאם אוותר עכשיו מחר היא תחליף את המנעול.
אבא, אתה גדול, תשכור דירה, שחררתי את עצמי. זה אשמתך, סיכמנו שתהיה לבד כנראה, הבאת לפה מישהי, נתת לה ללבוש את בגדי, וכל הבית התמלא לכלוך…
תאכלי את הבית שלך! קראה שירה. דודיק, בוא, אין כאן מה להשפיל אותנו.
אחרי חצי שעה הם הלכו, אבא יצא כמו כלב רטוב, מרגיש שהעולם נגדו. עיניו התחננו למחילה. עמדתי בגאווה, הפעם לא ריחמתי.
פתחתי את החלונות, זרקתי את חולצת הרחצה, הפליז, וכל מה שנשאר משירה לפח. הזמנתי ניקיון ולשם הבטחתי לעצמי לא אאשר לאף אחד לגעת בי ובחפציי שוב.
עברו ארבעה ימים.
הדירה חזרה להיות מקום נקי, נעים, כמו לפני. גרתי עם עמרי, ובלב שלי הרגשתי שלם.
אבא לא התקשר. ביום הרביעי, שמעתי אותו בטלפון:
נועה, את מרוצה? קולו היה עייף, כנראה שתוי. שירה עזבה, הלכה ממני…
באמת? גיחכתי. תני לנחש. ראתה את הדירה האמיתית שלך ועפה?
כן, נאנח. נאלצתי לשים מפזר חום, לישון על מזרן מתנפח. החזיקה שלושה ימים, ואז קראה לי עני ושקרן, לקחה את הדברים ונסעה לאחותה…
זו לא אהבה, אבא. אתה חיפשת נוחות, והיא גם. פשוט שניכם החמצתם.
השתררה שתיקה.
קשה לי לבד, אמר לבסוף, אפשר לשוב? מבטיח, אגור לבד, נשבע.
הורדתי עיניים. ידעתי שהוא לבד, הקרה והעצב שוררים שם. אבל זו הבחירה שלו, לא שלי. הוא פגע גם באמא, גם בי, וגם בשירה.
לא, אבא. תמצא פועלים, תשפץ, תחיה כמו שמגיע לך. אני רק יכולה להמליץ על בעלי מקצוע טובים. אם תרצה תפנה.
ניתקתי.
אולי זה נשמע קשה, אבל למדתי לקח חשוב: לפעמים, כדי לשמור על הנפש והבית שלך צריך להגיד די. לכלוך שאפשר למנוע, לא כדאי להכניס בכלל.
