בעלי נסע להורים “החולים” שלו, החלטתי להפתיע ולבוא בלי הודעה מראש…

אני ממש חייבת לשתף אותך במה שקרה לי בשבועות האחרונים, פשוט מהסרטы ואני עדיין בהלם.
בכל בוקר יעל קמה לצלילי הטפטוף של הגשם על החלון, רואה את העננים האפורים שממלאים את שמי גבעתיים. מזג האוויר הרגיש כאילו הוא מחכה לשקף את המחשבות שלה דאגה, חוסר בהירות, תחושת שבירה שלא מרפה.
זה כבר שלושה שבועות שבעלה, גלעד, אורז תיק ספורט ויוצא מהבית, כל פעם עם אותה הודעה:
“אני נוסע להורים, הם לא מרגישים טוב. אהיה שם כמה ימים.”
פעם ראשונה יעל הייתה לגמרי אמפתית יהודית, חמותה, עברה לאחרונה ניתוח בכיס המרה. מאיר, החם שלה, מתלונן על לחץ דם גבוה. באמת, בגיל שבעים זה סיפורים מוכרים.
“ברור, לך,” אמרה לו. “תמסור להם דש ממני, תגיד שאני דואגת.”
גלעד היה נוסע כל שישי בערב וחוזר בוקר יום ראשון מותש, שקט, כאילו היה במשמרת לילה. כשיעל שאלה מה שלומם, הוא ענה בקצרה:
“יותר טוב. עדיין חלשים.”
“מה בדיוק יש לחמות?” שאלה יעל.
“נו, הכול כואב. הגיל” והוא מסיים את המשפט, כמו דוחף עניין.
שבוע לאחר מכן שוב אותה שיחה.
“עוד פעם לא טוב?” יעל קצת הופתעה.
“אימא נפלה וקיבלה מכה, אבא על סף התמוטטות. חייב להישאר לעזור,” הסביר גלעד בעודו אורז חולצות.
“אני אבוא איתך. יכולה לעזור.”
“לא צריך, כבר צפוף שם. הכי טוב שתישארי בבית.”
יעל הייתה רגילה לשמור מרחק מההורים של בעלה לא להתערב ולא לדחוף עצות. יהודית הייתה תמיד אישה עם קירות מנומסת, אבל רחוקה.
גם בפעם השלישית, בסופ”ש הבא, גלעד שוב אורז הפעם גינס וסוודר.
“מה קרה הפעם?” יעל שאלה בעודה מסתכלת עליו.
“אבא כמעט התמוטט. הלחץ דם משתולל. אימא לא מצליחה לבד.”
“לא הבאתם רופא?”
“היה, רופא משפחה נתן כדורים, זהו.”
הטון של גלעד היה מדי מדויק, כאילו הוא מקריא טקסט מוזמן. משהו בו פתאום הרגיש קר ולא אמיתי כאילו מרח את הדאגה.
“אם מצב כזה, אולי שווה אשפוז?” יעל הציעה.
“הם לא מסכימים, מפחדים מהבתי חולים. אומרים שעדיף בבית.”
גלעד סגר את התיק ונשק לה על הלחי.
“אל תדאגי, אני אחזור מהר.”
ברגע שהוא יצא, הדאגה נתקעה ליעל בגרון. ניסתה להיזכר, מתי דיברה עם יהודית בטלפון. זה היה לפני חודש, כשחמותה התקשרה לברך חברה של יעל ליום הולדת.
דווקא אז, יהודית נשמעה מלאת אנרגיה, התעניינה בעבודה של יעל, סיפרה על העציצים שלה. בכלל לא נשמעה חולה ממש להפך, התרברבה ביבול עגבניות ותכניות לחורף.
“משהו פה מוזר”, יעל שקטה מול החלון והסתכלה על הגשם.
אם יהודית כל כך חולה, למה היא לא מתקשרת? תמיד הייתה עושה את זה אפילו סתם לשאול לשלום.
יום ראשון, גלעד חזר עוד יותר קודר.
“שמע, איך ההורים?” שאלה יעל.
“אבא השתפר, אמא עדיין חלשה.”
“מה הרופא אמר?”
“איזה רופא?” הוא נראה מופתע.
“זה שהבאתם”
“אה. אמר להמתין, ואם יחמיר לפנות לבית חולים.”
גלעד קפץ ישר למחשב בלי רצון לשיחות נוספות.
בערב, כשהלך להתקלח, יעל הרגישה פתאום שהיא חייבת לבדוק את הטלפון שלו. אף פעם לא עשתה את זה, אבל עכשיו משהו דחף אותה.
ולא תאמיני אין בכלל שיחות להורים. לא נכנסות, לא יוצאות, לא כלום ב-14 ימים האחרונים.
“מה הלוז פה? אם הוא אצלם, לפחות ההורים אמורים להתקשר אלי”
בדרך כלל, אם גלעד אצל הוריו, הם מתקשרים ליעל אולי להגיד דש, לשאול אם להעביר משהו. הפעם, דממת אלחוט.
שוב, שישי בערב הבא:
“הורים שוב?” שאלה יעל.
“כן. אמא עם חום, חושב שנדבקה קצת.”
“אני באה איתך אעזור.”
“תעזבי, למה לך להסתבך? יש לך עבודה.”
“נשבעת, לא מסובך. זה ההורים שלך.”
“יעל, לא, באמת. גם צפוף וגם תידבקי.”
גלעד נראה ממש ממהר, נמנע ממבט בעיניים שלה, ואורז כאילו הוא רץ לתחנת רכבת.
“לאיזו רכבת אתה עולה?” שאלה יעל.
“לרגילה, שבע בערב.”
“להסיע אותך לתחנה?”
“לא, אסתדר.”
נישק אותה ויצא. בדירה נשארה יעל עם תחושה קשה בלב חוסר אמון, תחושת בגידות.
שבת בבוקר, יעל לא הצליחה להרפות מהספקות. מצד אחד, לא רוצה להאשים אולי באמת ההורים לא מרגישים טוב. מצד שני, משהו נשמע לא נכון.
“אולי אני סתם פרנואידית” היא חשבה, “ומה אם באמת צריך אותי?”
לקראת צהריים, החליטה אם ההורים חולים באמת, הם ישמחו לתשומת לב מהכלה. יעל אפתה עוגה מהמתכון של אמא שלה, קנתה פירות, ארזה הכל והחליטה לתת להם הפתעה.
במטבח היה בלאגן שמח תפוחים, בננות, עוגה חמה.
לקראת שלוש, הכל היה מוכן. יעל לבשה שמלה יפה, התארגנה, לקחה את שקית המתנות ונסעה לתחנת רכבת עתידית ברמת גן.
בדרך, כבר דמיינה את התגובה של גלעד פותח את הדלת, מופתע, צוחק, ואז מתרכך.
“תראי, יעל! איך הגעת?!” הוא יגיד.
“באתי לבדוק מה שלומכם”
הנסיעה לקחה חצי שעה. ההורים גרים ביישוב קטן ליד תל אביב, בבית דו-קומתי עם גינה קטנה גלעד גדל שם, מכיר כל פינה.
יעל הגיעה, צלצלה בפעמון ושניה אחרי יהודית פתחה את הדלת.
“יעל? מה את עושה פה?” היא אמרה, מופתעת.
החמות נראית מעולה לחיים אדומות, עיניים מבריקות, ספורטיבית, שיער אסוף יפה, בכלל לא חולה.
“שלום, יהודית באתי לבקר, גלעד סיפר שאתם חולים.”
“חולים?” היא צוחקת. “על מה את מדברת? אנחנו בריאים כמו שור! מי אמר לך ששמענו כאלה שטויות?”
יעל הרגישה שהפנים שלה מאדימות וגם התיק עם הפירות פתאום נהיה כבד.
“גלעד סיפר שהוא כאן אצלכם, מטפל בכם.”
“מטפל? יעלקה, הבן לא היה פה שבוע! אולי יותר!”
מאחורי הקלעים, מאיר צעק:
“יהודית, מי בדלת?”
“יעל, הכלה שלנו!” היא עונה לו.
מאיר (בן שבעים) יצא שמנמן, שיער לבן, לבוש בחולצה משובצת, כנראה היה רגע קודם בסדנה בחצר.
“הו, יעל! איזה כיף שבאת, כמעט לא יוצא לנו לראות אותך!”
“מאיר, גלעד אצלכם? איפה הוא?”
“אין לי מושג אולי אצלכם או בעבודה?
“הוא סיפר שהוא פה.”
ההורים הסתכלו אחד על השני מבולבלים.
“יעל, אנחנו לא חולים, לא ראינו את גלעד שבועיים. מתי הוא היה פה, יהודית?”
“ביום שלוש עשרה לתמוז, כשהיה יום הולדת של מאיר”
“נכון. מאז לא התקשר אפילו.”
יעל הרגישה את הלב שלה נעצר כל סיפור על ‘הורים חולים’ היה שקר גמור.
“יעלקה, את נראית חיוורת תיכנסי, נביא לך תה,” אמרה יהודית ברוגע.
“אני חייבת ללכת” ענתה יעל.
“אבל מה פתאום? רק הגעת! העוגה שכולה מהבית, נכון?”
“בפעם אחרת” יעל מסרה את השקיות. “זה בשבילכם. תהנו.”
“מה עם גלעד? למה לא איתך?” שאל מאיר.
“לא יודעת” ענתה יעל.
יהודית ומאיר ליוו אותה עד השער, מחליפים מבטים מופתעים. יעל הגעת לתחנת אוטובוס לא מרגישה את הרגליים.
ראש מלא מחשבות: איפה גלעד היה כל סופ”ש ושבת? עם מי? וכמה זמן השקר היה כאן?
אוטובוס עובר חצי שעה יעל ארוזה במחשבות אפורות. כל סיפור על ‘הורים חולים’ היה מכאיב במיוחד.
“אז בזמן שאני דואגת להורים, הוא בכלל”
היא לא סיימה את המחשבה.
בדרך חזרה רכבת, יעל רצתה להתקשר לגלעד אבל מה כבר יש לשאול? איפה? עם מי? למה לשקר?
עדיף לחכות שיחזור.
יעל חזרה הביתה בשמונה בערב דירה שקטה, ריקה. התיישבה בסלון, ממתינה.
יום שני גלעד חוזר, בדיוק כמו תמיד. מפתח מקרקש, נכנס עייף, תיק ספורט ביד.
“שלום,” הוא פולט, הולך ישר לחדר.
“מה נשמע?” יעל אומרת בשלווה.
“לא קל ההורים גמורים.”
“באמת? מה בדיוק יש להם?”
“אמא עם חום, אבא במעקב לחץ דם כל הלילה ממש סבלתי.”
גלעד מתחמק מהמבט שלה, מסדר בגדים מלוכלכים, מוציא תרופות מהתיק.
“גלעד, תסתכל עליי,” יעל קוראת לו ברכות.
הוא מסתכל נראה דואג.
“איפה היית כל הזמן הזה?” היא שואלת ישר.
“אצל ההורים, מה יש?”
“ההורים שלך בריאים לא ראו אותך שבועיים.”
גלעד קופא.
“על מה את מדברת?”
“אתמול הייתי אצלם. הם צחקו כששאלתי על מחלה.”
הפנים שלו מתבהלות.
“הלכת להורים שלי? למה?”
“כי האמנתי לך. חשבתי הם באמת צריכים עזרה.”
“יעל, את לא מבינה”
“מה לא מבינה?” היא קוטעת אותו. “שאתה משקר לי חודש? משתמש בהורים כמסווה?”
“זה לא שקר”
“זה כן! איפה היית? ועם מי?”
גלעד מסובב גב.
“לא יכול להסביר עכשיו”
“לא יכול או לא רוצה?”
“יעל, תאמיני לי, זה לא מה שאת חושבת.”
“ומה אני חושבת?”
“יש לי מישהי אחרת” הוא אומר חלש.
יעל מהנהנת בלי כעס, רק ריקנות.
“טוב.”
“יעל, זה לא באמת זה קרה ככה”
“היה כבר חודש?”
“יותר. לא ידעתי מה לומר לך.”
“בגלל זה שיקרת?”
“ניסיתי להבין את עצמי.”
“והבנת?”
“גלעד שותק.”
“אני שואלת הבנת מה אתה רוצה?”
“לא יודע,” אומר שקט.
“אני כן יודעת אני רוצה אמון. בן זוג שלא מרמה אותי, שלא משתמש בהורים חולים כתחבולה.”
“בסדר”
יעל פתחה את הארון, שלפה מזוודה קטנה.
“מה את עושה?” גלעד לחוץ.
“עוזבת. פיי אצל חברה עד שנתפוס כיוון.”
“לאן?”
“אתה עם הרגשות שלך. אני עם עו”ד.”
“יעל, תמתיני! ננסה לדבר”
“למה? להתווכח על חודש של שקר?”
“בניתי שלא תפגעי”
“אבל דווקא גרמת לי יותר נזק.”
יעל לקחה את הדרכון, שמה טלפון ומטען בתיק.
“אם תרצה להסביר תתקשר. לא נראה לי שיש לך תירוצים.”
“ומה עם הבית שלנו? המשפחה?”
“משפחה בנויה על אמון. בית אפשר לחלוק בעזרת עו”ד.”
יעל ניגשה לדלת.
“רגע, אולי פשוט נלמד מזה ונתחיל מחדש?”
“מאיפה נתחיל? מהשקר?”
“אני לא אשקר שוב, מבטיח.”
“גלעד, הבטחת בעבר. תראה איך זה נגמר.”
יעל יצאה, טרקה את הדלת. בחדר מדרגות שקט, רק בחדר מעל מתנגנת מוזיקה.
בחוץ גשם טפטף בדיוק כמו בתחילת הסיפור. יעל סגרה את הצווארון, צעדה במהירות לתחנת רכבת.
הטלפון רטט גלעד חייג. היא דחתה את השיחה ושמה אותו בתיק.
ההחלטה התקבלה אין חיים עם אדם שבמשך חודש השתמש בהורים ככיסוי לאהבה אחרת. האמון נשבר גם המשפחה.
היו צפויים שעות עם עורך הדין, חלוקת הבית, פתיחת דלת חדשה. לפחות החיים החדשים יהיו אמיתיים ולא מלאים שקרים על ‘הורים חולים’ ותחבולות.
הקרון הוביל את יעל מן העבר אל עתיד בלתי ידוע אבל לפחות אמיתי.