תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה עבר עלי בשנה האחרונה באמת, סיפור מהחיים שלנו.
בשנה שעברה, בסתיו, סוף סוף הסתיים השיפוץ בדירה שיפוץ שעבדנו עליו חודשים וקצת נשברנו בו. תארי לך: כל ערב אנחנו מתווכחים על צבע הטפטים, כמעט רבנו ברצינות על גוון האריחים לאמבטיה, וכמובן צחקנו שנזכרנו איך לפני עשרים שנה רק חלמנו על דירה משלנו במיוחד “שלושה חדרים” כמו שכולם תמיד רצו.
בערב שסיימנו, רוני, בעלי, היה מרוצה ברמות. הוא פתח שמפניה ואמר: “יאללה, עכשיו אפשר גם להחתן את הבן. תביא תומר את אשתו לעתיד, יגדלו פה ילדים, והבית שלנו כבר לא יהיה שקט הוא יהיה סוף סוף של משפחה אמיתית.”
אבל את יודעת איך החיים דווקא אז הגיעה הבת הגדולה שלי, נועה, עם שתי מזוודות ושני ילדים מתוקים.
“מאמא, אין לי לאן ללכת,” היא אמרה, ובבת אחת תוכניותינו התבטלו.
חדר של תומר עבר ישירות לנכדים, ותומר? הוא בכלל לא התעצבן ולא עשה פרצוף רק אמר: “בסדר אמא, יום אחד גם לי יהיה מקום משלי.”
ה”מקום משלו” הזה, אגב, הכוונה לדירה של אמא שלי דירת חדר קטנה ומקסימה שם עשינו שיפוץ יפה לפני כמה שנים והוצאנו אותה לשכירות. כל חודש נכנסה לנו העברה קטנה לחשבון לא סכום ענק, אבל סוג של ביטחון ליום בו נזדקן או נחלש
לפני כמה שבועות ראיתי את תומר ואת אריאלה, הארוסה שלו, מסתובבים מתחת לאותה דירה מסתכלים למעלה, מתכננים ביניהם כל מיני דברים.
ידעתי בדיוק מה הם חושבים, אבל לא הצעתי כלום.
ופתאום, יום אחד, אריאלה הפתיעה אותי: “קרנית, את לא מאמינה! תומר עשה לי הצעת נישואים! כבר מצאנו אולם, ויש שם אפילו כרכרה אמיתית וארפיסט שמנגן! והכי יפה טרסה עם גינה, כל האורחים ייהנו!”
אז שאלתי אותה: “היכן תגורו אחרי החתונה? בטח כל ההפקה הזאת תעלה הון”
היא הסתכלה עלי כאילו שאלתי מתי יורד גשם בתל אביב בקיץ.
“נתארח אצלכם בינתיים, עד שנמצא משהו חדש.”
אז עניתי לה אמיתי: “כבר גרה אצלנו נועה עם הילדים. יצא מהדירה שלנו מעין מעונות סטודנטים”
אריאלה נעלבה: “טוב, כנראה באמת עדיף למצוא סאב-לט, אף אחד לא יתערב לי בחיים שם”
והמשפט הזה “לא יתערב לי בחיים” ממש כאב לי. הרי לא התערבתי, רק ניסיתי למנוע מהם טעות.
אחרי זה, הייתה שיחה עם תומר אחרונה שבה ניסיתי לשכנע אותו.
“בן, למה לך כל ההפקה הזאת? תעשו טקס אינטימי, תחסכו, תשקיעו בדירה”
הוא ענה: “מאמא, כבר עשרים וחמש שנה אתם חוגגים כל יום נישואים ב’פינת הזהב’ ופותחים שולחן. אפשר גם לחגוג בבית יוצא יותר בזול.”
לא הצלחתי לענות.
“תראי,” הוא חייך, “אתם יש לכם מסורת, אנחנו רוצים גם.
כמעט גרם לי להרגיש שאני שופט שאנחנו עושים להם חיים קשים אבל לנו מותר הכל.
והוא בכלל שכח שבעלי ואני עד היום משלמים הלוואה על הרכב שלו, ושעל כרית ביטחון הוא בכלל לא חושב
ובקיצור, תומר ואריאלה נעלבו כשלא הסכמתי לתת להם את המפתחות לדירת סבתא.
***
יום אחד, מאוחר בלילה, ישבתי באוטובוס כמעט ריק וראיתי את ההשתקפות שלי בחלון. פתאום ראיתי אישה עייפה מאוד, מחזיקה שקיות עמוסות ובעיניים פחד.
ובאותו רגע, הבנתי משהו בבהירות כואבת: כל ההחלטות שלי מונעות מפחד.
פחד להיות נטל. פחד שהילדים יתרחקו. פחד מהעתיד.
הבנתי, שאם אתן לתומר את הדירה, אשאר בלי כלום בעולם.
שאני מכריחה אותו “להתאמץ”, אבל כל הזמן אני גם מגוננת עליו שלא יפול.
דורשת ממנו שיהיה בוגר, אבל מתייחסת אליו כמו ילד שלא יודע כלום.
ובעצם, כל מה שהם רוצים להתחיל את החיים בצורה יפה. עם כרכרה וארפיסט כן, מוגזם, אבל גם להם מגיע להתפנק קצת על חשבונם.
אז התקשרתי לשוכרים והודעתי להם שימצאו דירה חדשה מהר.
חודש אחרי זה, התקשרתי לתומר:
“בואו אלי. נדבר.”
הם הגיעו, קצת מתוחים. שמתי תה על השולחן והנחתי עליו את צרור המפתחות של דירת סבתא.
“קחו. רק תדעו זה לא מתנה. זה לשנה. בתקופה הזאת תחליטו: או משכנתא, או דירה בשכירות אצלנו אבל בתנאים חדשים. את מה שאני מאבדת בשכירות זו ההשקעה שלי בכם, לא באירוע, אלא במשפחה שלכם.”
אריאלה הייתה בהלם. תומר הסתכל על המפתחות, לא מבין.
“מאמא ומה עם נועה?”
“נועה גם תופתע. אתם עכשיו גדולים והחיים שלכם זו האחריות שלכם. אנחנו נהפוך להורים שתומכים, אבל לא פותרים בעיות ולא משלמים יותר.”
היה שקט מוזר.
“והחתונה?” שאלה אריאלה, קצת מבולבלת.
“חתונה תעשו מה שאתם רוצים. אם יהיה ארפה יהיה.”
***
תומר ואריאלה עזבו, ואני רעדתי. מה אם ייכשלו? מה אם יתנתקו לנצח?
אבל בגל הראשון מזה שנים נשמתי עמוק. סוף סוף אמרתי “לא” לא להם, אלא לפחדים שלי. ושחררתי את תומר לחיים אמיתיים.
***
ותומר מספר:
אני ואריאלה חלמנו על חתונה מיוחדת. אבל גירושי אחותי שברו לנו את התקווה.
כשאמא אמרה שאין טעם להוציא הרבה כסף על החתונה, בפנים התפוצצתי.
“למה אתם תמיד חוגגים ב’פינת הזהב’? תתפשרו תחסכו”
עצבנתי אותה, וזה כאב.
כן, קיבלתי מהם מכונית לא ביקשתי! ובסוף הם מזכירים לי את הלוואות, כאילו זה באשמתי.
עשו שיפוץ אמרו בשבילנו. אבל בסוף אי אפשר לגור שם.
הדירה של סבתא קדושה, אי אפשר לגעת בה, וככה העזרה נעלמת.
הרבה זמן לא דיברנו באמת: “הבנו את הפחדים שלכם, בואו נשב ונתכנן איך לעזור לכולם בלי לפרק את הבית”
לא רק היינו מצפים שיבינו אותנו ויתמכו.
ואז התקשרו “בואו נדבר.”
היינו בדרך בלחץ, מחזיקים ידיים.
על השולחן המפתחות לדירת סבתא.
“זה לרשותכם, לשנה. ואחר כך תחליטו מה הלאה. יותר לא נהיה הארנק או הקישוט של החיים שלכם.”
פתאום נגמר התירוץ “אין איפה לגור”, וההבנה שלקחנו על עצמנו אחריות.
לקחתי את המפתחות הרגשתי שהם כבדים מאוד.
פתאום נפתחו לי העיניים:
אף פעם לא התיישבנו לדבר באמת, לשתף ביוזמה, להבין שלפעמים קשה גם להורים.
“החתונה?” אריאלה שאלה בלחש,
“אם תמצאו כסף יהיה ארפה,” אמא אמרה.
יצאנו החוצה.
“איך ממשיכים?”
“לא יודע. עכשיו זו הבעיה שלנו”
אבל ברגע הזה הרגשתי סוג של חירות חדשה.
השאלה אנחנו באמת צריכים כרכרה וארפה, או שבאמת נבנים יחד.
***
ומה קרה?
יום אחרי זה החיים האמיתיים התחילו.
סוף סוף יחד, בדירה! אומנם לא שלנו, אבל מתחילים.
הדירה קטנה, אבל מסודרת. יש שקט.
בהתחלה חברים באים כל ערב.
חופש!
ואז, אחרי חודש, שניהם רוצים כלב גדול.
מתברר שאריאלה תמיד רצתה, אבל להורים לא היה תקציב.
לתומר הייתה פעם כלב ברח לו בילדות.
בקיצור, לא עבר שבוע ואת הדירה ממלא שק retriever ענק בשם “שאולה”.
הכלב, כמובן, מתחיל לעשות בלגן לוקח מה שרוצה, נושך, מלכלך.
כשהגעתי לביקור, לא ידעתי כלום.
“תומר! אריאלה! איך עשיתם לי את זה? לא התקשרתם, לא ביקשתם רשות!
כלב כזה צריך טיפול, והוא לבד שעות! הוא הורס הכל, ואתם לא מנקים כמו שצריך!
הריח אי אפשר לסבול את זה! תחזירו את הכלב! מיד!”
“תשמעי, אמא,” תומר ענה לי, “קיבלנו את הדירה לשנה את רוצה עכשיו להכתיב לנו? אז אולי תחזירי את המפתחות!”
“לא, לא אמרתי. אני עומדת מאחורי המילה שלי. אבל כשתחזירו את הדירה אני מצפה שתחזירו אותה כמו שקיבלתם!”
“הבנו,” הם ענו, שניהם.
“עד אז אל תחכו לי. אני לא מגיעה לראות את זה.”
***
עמדתי בזה. לא נכנסתי, לא התקשרתי הרבה.
ארבעה חודשים אחרי, תומר חזר אלי הוא ואריאלה נפרדו.
הוא לא הפסיק לספר היא לא הייתה מארגנת, לא טיפלה בכלב, לא בישלה, הכלב חזר למגדלת.
כמה כסף הוצאנו על אוכל לכלב שלושה חודשים מראש!
זה עול!
אמרתי לו
“אתה חושב שמיהרת עם אריאלה? הרי כל כך רציתם חתונה עם כרכרה וארפה”
“תעזבי, אמא! בשום אופן. תוציאי את הדירה בזמן הקרוב.”
“למה? אולי תמשיך לגור שם? כבר התרגלת”
“לא אמא, אני מעדיף אצלך אלא אם כן את מתנגדת?”
“אני תמיד בעד,” צחקתי.
הרי מאז שנועה עברה הבית ברמת גן שוב שקט מאודבלילה שאחרי, כשכולם ישנו, ישבתי לבד בפינת המטבח החדש. בכלים שקטים שטפתי כוסות עם מים חמימים, והסתכלתי על הנקודות שנשארו באריחים, זכר לוויכוחים ולחלומות שסבבו פה חודשים.
קצת צחקתי, וקצת בכיתי. ניסיתי לדמיין איך נראים חיים שלמים: הרצון להגן, החשש לאבד, הציפייה שמישהו יחזור הביתה והידיעה שאף אחד לא באמת נשאר בדיוק כמו שרצית. פעם זה תומר, פעם נועה, פעם זיכרון.
בבוקר, תומר התעורר עם פנים עייפות, ונכנס למטבח. היה בינינו שקט מוכר; כל התשובות פשוט נמסו לתוך קפה חזק.
“מאמא,” הוא אמר לי, “אל תדאגי לי. באמת. אני לא רוצה לחזור אחורה אני רוצה לנסות שוב, אבל לבד. זה בסדר?”
הסתכלתי בו, ופתאום ראיתי לא את הילד שלי, אלא איש צעיר, פגיע, אבל גאה להחליט בעצמו.
הוא הרים את כוס הקפה, ואמר: “תודה, שפעם אחת אמרת ‘לא’.”
הרגע הזה הוא היה התשובה לכל השיפוצים, לכל השיעורים, לכל הלילות באוטובוסים ריקים.
בחיים, הבנתי, יש רגעים שצריך לשחרר, גם אם זה מפחיד.
אז ליוויתי את תומר החוצה, נתתי לו חיבוק גדול, ובפעם הראשונה, ידעתי הברכה ששלחתי אותו איתה, הייתה ברכה אמיתית.
הוא יצא, ואני נשארתי בבית. פתחתי חלון, ונתתי לאוויר של בוקר להיכנס.
ככה זה אצלנו לפעמים, מתפרקים קצת, ואז לומדים להתחיל מחדש.
והבית? למרות כל האריחים, הטפטים והחיים שבפנים יישאר תמיד המקום שבו גדלים, גם כשהילדים כבר מחפשים דלת משלהם.
