נסטי, בבקשה תקחי אותה! אני כבר לא יכולה יותר! אפילו לגעת בה מגעיל אותי!

– דנה, קחי אותה! אני כבר לא מסוגלת! אפילו לגעת בה עושה לי רע!
מרים רעדה. התינוקת בידיים שלה ייבבה בצרחות.
דנה לקחה את האחיינית לזרועותיה והנהנה.
– טוב, אבל את בטוחה? שלא יהיו לי אחר כך תלונות?
– לא, איזה תלונות?! קחי אותה, אני לא צריכה אותה בכלל!
הקטנה נולדה רק לפני חודש. כבר מתחילת ההיריון, היה משהו “דבילי” במרים. דנה תלתה את השינוי במצבי הרוח בהיריון מאוחר. מרים כבר הייתה אלמנה שבע שנים. הילדים הגדולים שלה גרו בנפרד. נסיעה לים המלח, רומן קצרצר ואיזה היריון לא צפוי כל המשפחה התבלבלה. מרים אף פעם לא הייתה טיפוס של החלטות מהירות. בהתחלה זה עוד נראה שהיא שמחה מהילדה שמצפה לה, אבל בהמשך דנה שמה לבפעם מרים משתוללת על קניות לתינוקת, פעם נעלמת מהרדאר לשבועות, מתכנסת כמו איזה סלע בגליל.
לא הרבה לפני הלידה, פתאום ניתקה קשר עם כולם: לא אמא, לא אחות, לא הילדים. דנה דאגה והצליחה לאתר אותה בבית החולים, שם התכוונה מרים לחתום על ויתור על הילדה.
– מרים, מה קורה? למה?
– אני בעצמי לא יודעת. לא מרגישה כלום. היא לא שלי.
– מה לא שלך?! מה את אומרת בכלל! זו הילדה שלך!
– היא לא תהיה שלי! מרים הסתובבה אל הקיר.
דנה גייסה כוחות חירום והביאה את אמא אליהן. מרים הסכימה לקחת את הילדה. סבתא התעקשה לעבור לגור אצלה ולעזור עם התינוקת, באמת כדי להשגיח שכולן יחזיקו מעמד. מרים טיפלה בתינוקת כאילו זו איזו רשימת מטלות פקידותית, בלי לעצור אפילו רגע לשים לב אליה באמת. את השם נתנה סבתא. על הידיים הייתה כל היום אצל דנה.
– תשמעי, מרים, אני אגדל אותה. אבל בעוד קצת זמן, למי היא תקרא ‘אמא’?
– לא אכפת לי. רק שלא אלי.
שבוע אחר כך כל המסמכים הוסדרו ודנה הפכה לאפוטרופוס הרשמי של האחיינית. מרים עברה לעיר אחרת.
הקטנה, עדי, גדלה שובבה ופטפטנית. התחילה ללכת מוקדם, דיברה מוקדם. קראה לדנה ‘אמא’.
עברו שתים־עשרה שנה.
– אמא, היום הבאתי שלוש ‘מאיות’! מחר הכיתה הולכת לסרט! הקול העליז הדהד ברחבי הדירה.
– זו היא?
– כן, מרים. זו היא. אני מבקשת
– שלום, אני עדי. מי את?
בפתח המטבח עמדה ילדה גבוהה עם עיניים עצומות מהפתעה, ספק־סוקרת את האשה שישבה לשולחן, ספק את אמא שלה, שעמדה חיוורת לגמרי.
– אני… מרים. אני האמא שלך, עדי.
– ביקשתי ממך! דנה זרקה מבט נוזף לאחותה וזינקה לכיוון הבת. עדי! אני אסביר הכל!
– לא צריך, אמא. נשמע מה יש לה לומר. אז… את אומרת שאת אמא שלי. נו?
– באתי בשבילך. אני רוצה שתגורי איתי.
– למה?
– כי את הבת שלי.
– לא, אני לא. יש לי רק אמא אחתהנה, היא פה. אף אחת נוספת לא צריכה להירשם! ואתשמחתי להכיר, אני מקווה שזה גם פרידה. עדי הסתובבה ויצאה מהמטבח.
דנה צנחה על הכיסא, מותשת.
– ומה השגת בזה?
– בינתיים כלום. אבל אני אשיג. את יכולה להיות בטוחה. אם צריך, אלך איתה לבית משפט.
– למה את עושה את זה? את הרי היית זו שוויתרה עליה. אף אחד לא הבין למה, לא אז ולא עכשיו. ועכשיו, אחרי כל השנים את באה ורוצה שהיא תקפוץ לך לזרועות? תסלחי לי, מרים, אולי תראי אמא אחר כך? לי חשוב עכשיו להיות עם הבת שלי.
– עם האחיינית! מרים התרוממה.
דנה רק נאנחה. נעלה אחריה את הדלת והלכה לחדר של עדי.
– עדינקה…
– חכי רגע, אמא. לפני שתגידי משהו, אני רוצה לומר משהו. אני יודעת הכל. שנה שעברה, את זוכרת שעשינו סדר בבלאגן אצל סבתא? מצאתי מסמכי האפוטרופסות. בהתחלה נורא כעסתי שלא סיפרת לי, אחרי זה רציתי לשאול את מרים למה? אבל בסוף הבנתילא צריך לי כלום מזה. את האמא שלי! אמא אחת זה מספיק!
– עדי, ילדה שלי! אני אף פעם לא אתן אותך לאף אחד.
– וגם אני לא אחליף את עצמי צחקה עדי. זוכרת את חבר שלי איתי מהכיתה? תתקשרי לאמא שלו, היא עורכת דין בענייני משפחה.
– יודעת, ילדה, אל תרוצי להתבגר כל כך מהר. החלטות, הכל לבד. אבל שימי לבבינתיים אני פה, האמא היחידה, כן? דנה חיבקה אותה וצחקה. נתקשר, ברור, נטפל בזה בשקט.
היו לא מעט דרמות קריצות ועצבים, אבל בית המשפט השאיר הכל כפי שהיה. הקשיבו לעדי, שסירבה בצורה הכי נחרצת שיש לעבור לגור אצל האם הביולוגית ולהכיר בה כאמא.
שתי האחיות עמדו מחוץ לבית המשפט.
– נגמר, סוף־סוף כל הסיפור הזה דנה נשפה סוף־סוף. ומה עכשיו?
– אני עוזבת. לא אפריע. אעזור, אל תסרבי. יש לעדי חשבון שאני משאירה אצל אמא, ויש לה שם את כל המסמכים.
– אבל למה כל זה, מרים? למה אז עשית את מה שעשית?
– לא היה רומן, דנה. לא היה שום דבר כזה. זה היה פארק חשוך, ערב מאוחר.
דנה נחנקה.
– ולא אמרת כלום? כל השנים, החזקת את זה בבטן?
– לא היה מה לתקן. אז שתקתי. בהתחלה אפילו לא הבנתי שזה היריון; חשבתי אולי התחלת גיל המעבר. ואחר כך כבר היה מאוחר. אל תגידי לעדי כלום. שלא תדע. זו לא החיים שלה, זה שלי. ואותי אולי יום אחד תסלח.
דנה חיבקה את אחותה ושתיהן הביטו לעבר המקום בו עמדה עדי עם סבתא.
– לפעמים דווקא מהכי נורא יוצא משהו הכי יפה. תראי אותה! איזו מהממת! מרים ניגבה דמעות, ודנה ראתה סוף סוף את אחותה מחייכת, אולי פעם ראשונה מזה שנים.