גילה שהוא אוהב אישה אחרת — אך מתוך הפתק שלה הבין שאשתו צפתה הכול והאישה שאהב כלל לא חיכתה לו

יומן אישי החודש שבו הכל השתנה
חלק 1 חודש שהיה “כאילו ישן”
היום אני שוב חוזר בראשי לחודש ההוא, ולא מצליח להבין: האם נועה באמת תכננה לשחרר אותי? או שאז כבר ידעה שהיא תעזוב בעצמה?
אחרי ה”אם אתה אוהב תלך. רק תעשה לי טובה אחת” שלה ציפיתי לכל: בכי, צעקות, “מי זו”, חקירות לילה. אבל נועה הסתכלה לי בעיניים ואמרה:
“אני רוצה שלושים יום. תחיה איתי בבית כאילו כלום לא קרה. כאילו אתה עדיין בעלי. אני לא אשאל שאלות, לא אעכב אותך, אבל שלושים הימים האלה שלי. אתה יכול?”
אני, מפתיע עצמי, שמחתי. הנה התבגרות, גירושין בלי דרמות. אפילו הרגשתי שזה פלוס שהיא לא נלחמת בי.
“כן, ברור,” עניתי בלי היסוס.
והשלושים ימים התחילו.
היא באמת לא שאלה דבר, לא בדקה את הנייד, לא ניסתה לגלות שמות, לא הציעה לדבר. להפך הייתה נועה שהכרתי פעם: שקטה, חמה, עם “טיגנתי שניצל, תאכל לפני שיתקרר”, עם היד שלה על כתפי בכניסה.
הבאתי פרחים פתאום (המצפון, או אולי רוני אותה “אחרת” שבמחשבותיי כבר הפכה לזהות ברורה), ובכל פעם התחבאתי מאחורי זרי שושנים.
נועה קיבלה את הפרחים והסתכלה כאילו היא משמרת זיכרון: לא אותי, אלא הבית הריח של קינמון, הכניסה, הרעש של מכונת הכביסה, האור על החולצה שלי בבוקר.
אפילו רציתי להישאר. ב”חיים האחרים” היה גירוי, מתיקות, תחושת “עדיין רוצים אותי”. פה הייתה יציבות מדי יציבה כדי לא להעריך. אבל הרי כבר אמרתי לה: “אני אוהב אחרת”. צריך להיות עקבי.
לא ידעתי שבכל ערב, אחרי המקלחת, נועה ישבה עם הלפטופ ורשמה. לא ברשתות, לא בעבודה. רשמה מה לוקחת, מה משאירה, את מי עדכנה.
חלק 2 הבוקר שבו היא לא עשתה דרמה, אלא לקחה את עצמה
קמתי מהשקט. לא השקט הרגיל של רדיו ומכונת קפה, אלא שקט ריק כמו בדירה שרק עתה עברה אליה.
“נועה?” קראתי והושטתי יד לצד שלה.
ריק. השמיכה מסודרת כמו במלון. פיג’מה איננה.
הגעתי למטבח נקי. שום דבר על הכיריים. לא חלוק ולא נעלי בית. המתלה של התיק שלה ריק.
לא נבהלתי מיד חשבתי, “הלכה לאמא מוקדם”, אבל אז ראיתי דף לבן, מחברת. כתב שלה, מסודר.
בתחילת הדף משפט שצינן לי את הגב:
“נועם, את המתנה נתתי לעצמי.”
התיישבתי. פתחתי.
מה שקראתי היה לא סתם “אני עוזבת, תצליח”. זה היה דוח. קר, אבל מלא אהבה וסבלנות נועית. רשום כאילו משקפת בשבילי:
“אתה אמרת: ‘אני אוהב אחרת’.
עניתי: ‘בסדר, תלך’.
אבל באמת, נועם, לא אתה עזבת אותי, אני שחררתי אותך.
ביקשת חופש נתתי. הייתי צריכה 30 יום כדי לסיים עניינים ולברר עם ‘האחרת’ שלך.
אז תקרא טוב. אל תקרע, אל תשרוף. זה יעזור לך.”
ואז נקודות.
1. “על הדירה”
הדירה שבה אתה גר שלי. ירושה מסבתא, רשומה על שמי, מהרגע שהתחתנו. אתה לא זוכר כי היית מאוהב וחשבת שאנחנו לנצח.
פעמיים בשנתיים האחרונות הצעת “למכור ולקבל יותר”. תמיד סירבתי עכשיו תבין למה.
אתמול הגשתי בקשה בטאבו להגביל עסקאות בלי נוכחותי. אתה לא תמכור אותה עם “האחרת”.
2. “על הרכב”
תיקח את הרכב. הוא שלך. העברתי בעלות, כדי שתדע שלא רציתי להשאיר אותך בלי כלום. אני לא נוקמת, רק סוגרת עניינים.
3. “על אותה ‘אחרת'”
פה עור הצמרר.
“אתה חושב שאני לא יודעת מי היא. יודעת. קוראים לה רוני. בת 29. עובדת בסוכנות נסיעות, אוהבת ‘חיים טובים’.
הכרת אותה בבר, כמו שהיה נדמה לך.
אבל זה לא הכל.
לפני עשרה ימים פגשתי אותה. כן, נועם. אני. היא יודעת שיש לך אישה.
ישבנו בבית קפה, אמרתי: ‘אם את אוהבת את בעלי כדאי להכיר’.
התחילה לשחק אותה תמימה, אבל אחרי שהבינה שאני יודעת על הטיול שלכם לחיפה, על המלון בהרצליה, ועל הצמיד שקנית נרגעה.
ומה אמרה?
“נועה, את אישה מהממת. נועם גבר בוגר, בוחר בעצמו.”
הוסיפה:
“אני לא רוצה להיות אשתו, לא לכבס לו גרביים. מספיק שהוא משלם לי שכירות וטיסות. תקחי אותו בחזרה, רק שימשיך להעביר כספים.”
הקשבתי לה, הקלטתי.
בקובץ היה פלאש קטן.
נשמתי עמוק. לא האמנתי. רוני? זו שבגללה רציתי לצאת ‘בראש מורם’, בלי לפגוע? שהגיעה לומר את זה?!
דפדפתי הלאה.
4. “למה ביקשתי חודש”
“אני לא מטורפת, לא רציתי לחפור אותך בלילה, ולא לריב. רציתי:
– לפגוש את רוני ולהקשיב לה בלי דרמות;
– להעביר חזרה כספים ששלחת אליה בחשאי מהחשבון המשותף (כן, נועם, חשבון משותף זה לשנינו, לא לך ולמאהבת);
– להודיע לבנק שאתה תנסה למשוך חסכונות;
– להכין מסמכים לגירושין מסודרים;
– ולשמור אותך רגיל. לא את זה שמנסה לפצות עם פרחים, אלא את זה שצחק, אכל את הפנקייק שלי ונשק לי בבוקר.
זו הייתה מתנתי לעצמי. עוד חודש נורמלי של נישואין. אחרון. ואז דלת סגורה.”
הרגשתי פחד. כל הזמן חשבתי שאני בשליטה, שכאילו אני עוזב “בלי לפגוע” אבל הכל כבר נמדד.
5. “מה הלאה”
“כשאתה קורא את המכתב, אני כבר אצל אמא באשדוד. שם אגיש בקשה לגירושין.
אל תבוא. הכל עובר דרך עורך הדין שלי.
נשאר לך הרכב ודברים אישיים.
המשכנתה על המטבח שלך שלך, העברתי על שמך (תמיד אמרת שזה ‘הממלכה שלך’, אז תשלם).
חסכונות משותפים ננעלים עד חתימת הסכם.
אה, ורוני תוך חודש תעזוב את הסוכנות ותתחתן. לא איתך. כבר יש לה חתן.
הקלטה אצלך בפלאש.
אז אתה, נועם, אוהב לא ‘אחרת’, אלא דמיון, שהכניסו בך בעדינות נשית.”
הפסקה האחרונה הייתה פחות קרה:
“אתה לא רע. פשוט חשבת שאי אפשר לא לאהוב אותך. מחלת הגבר.
באמת אהבתי אותך. הרבה זמן.
אבל גבר שמוכן למכור חיים בשביל טיסה עם חצאית יפה? לא.
אז תלך.
בבקשה, בפעם הבאה, כשאתה אומר לאישה ‘אני אוהב אחרת’ תבדוק קודם אם היא אוהבת אותך.
שלום.
האקסית שלך,
נועה.”
בתחתית היה משפט שגרם לי להזיע:
“נ.ב. אם תנסה לחפש אותי וליצור דרמה את ההקלטה עם רוני אשלח למנהל ולמאמא שלך. לא נוקמת, זה רק שתלמד לראות עצמך מבחוץ.”
חלק 4 בדיקת מציאות
ראשית תקעתי את הפלאש למחשב. ההקלטה נפתחה.
“תבין, נועה,” קול רוני, ענייני וחצי מחייך. “מה את נאחזת בנועם? גבר טוב, נדיב, אבל יש לו משפחה. אני לא טיפשה לא אתחתן איתו. קיבלתי ממנו מה שרציתי וזהו.”
“ואם הוא עוזב?” שאלה נועה בשקט.
“שעוזב, מה קרה?” רוני פיהקה. “אחרי חודשיים הוא יבין שאני לא עושה לו מרק, ולי כבר יש חתן. אמרתי לך יש לי מישהו מזמן. נועם עכשיו רק כספומט.”
“הוא חושב שהוא אוהב אותך”.
“שיחשוב,” רוני מצחקקת. “גברים חייבים לשחק ‘ילד מאוהב’. העיקר שיש כסף. אל תדאגי, אני לא אגנוב לך אותו. לא צריך לי.”
קול נועה, רך יותר:
“ואם אני אתן אותו?”
“נו, תני. לא באתי בשביל נועם באתי בשביל מה שאפשר.”
כיביתי.
הרגשתי כאילו שפכו עליי דלי מים קרים. בפנים ריק ולח.
עזבתי את אישתי בשביל אישה שכבר מזמן מתכננת להתחתן עם מישהו אחר.
הייתי “גלוי”… לאישה שכבר חודש סוגרת עניינים.
חשבתי שאני מתנהג “בבגרות”… ונראיתי כמו ילד נאיבי עם ארנק עבה.
פעם ראשונה בחיי הרגשתי בושה אמיתית.
חלק 5 למה היא קראה לזה “מתנה”
בערב הבנתי: היא לא רצתה מתנה ממני היא נתנה לעצמה את הזמן.
בשלושים ימים היא:
העבירה את הכסף המשותף מהנגישות שלי;
ווידאה שה”אחרת” אינה יריבה רק מנצלת;
הסדירה מסמכים לדירה ולחיים שלה;
והחשוב נפרדה ממני בדרכה.
לא טרקה דלת, לא שברה צלחות.
עזבה יפה. עכשיו הכאב אצלי, לא אצלה.
ישבתי על הרצפה בכניסה, בדירה שלה, ובכיתי לראשונה החודש. לא כי “אשתי עזבה”, אלא כי הבנתי:
היא תמיד הייתה חכמה יותר.
היא תמיד ידעה.
היא תמיד אהבה באמת, לא כמו רוני ש”כל עוד משלמים”.
הוצאתי את הנייד, חיפשתי רוני. התקשרתי.
“שלום, חתלתול,” ענתה קלילה. “מוקדם היום”
“נוכל להיפגש?” לחשתי.
“אוי, לא,” מיד השיבה. “אני עם שי היום. אמרתי לך. אל תעשה סצנות. ידעת שיש לי חיים.”
“עם שי? הוא הוא החתן שלך?”
“כן, נגיד,” גיחכה. “נועם, בוא לא נגרר. עזרת לי תודה. לא הבטחתי דבר. ביי.”
הקשר נותק.
בהיתי במסך.
זהו.
איבדתי את אשתי בשביל אישה שהייתי לה אמצעי תשלום.
סיום
שבוע אחרי קיבלתי מכתב אמיתי, על נייר:
“נועם,
אל תחפש אותי.
לא כועסת.
סיימתי.
אם אי פעם תתבגר ותאהב אישה אמיתית הכל יהיה לך.
רק תוודא ש’האחרת’ לא מדברת עליך כמו שרוני דיברה בפניי.
שמור על עצמך.
נ.”
הנחתי את המכתב ליד ההודעה הראשונה שלה, והבנתי: המתנה הגדולה ביותר שנתנה לי היא הראתה לי את עצמי. בלי מסיכות.
הכי מפחיד בעולם לראות את עצמך באמת. הרבה יותר מלהודות “אני אוהב אחרת”.
וזה השיעור שלי: תבונה, רגישות ונפרדות ראויה לפעמים הם המתנה האמיתית שבאמת קשה לקבל.