הודה שהוא אוהב אישה אחרת — אבל מהפתק של אשתו גילה שהיא כבר חשבה על הכל והמאהבת שלו בעצם לא חיכתה לו

התודה, שמביך לאהוב אחרת ואז מגלה מהפתק שלה שאשתך כבר חשבה על הכל והמאהבת בכלל לא מחכה לך
שלב 1. חודש שהוא “כמו פעם”
אחרי זה, דביר עשה אינסוף ריפליי בראש על החודש ההוא, ולא הבין: היא באמת תכננה לשחרר אותו? או שכבר אז ידעה בעצמה שהיא הולכת?
אחרי ה”פסדר, אם אתה אוהב תלך. רק תעשה לי טובה אחת…”, הוא היה בטוח שזה רק ההתחלה: דמעות, דרמות, חפירות לילה, שאלות של “מי זאת?”, מיני חקירות פתע, אולי גם צעקות. אבל נעמה, פשוט אמרה בקור רוח, מביטה לו בעיניים:
“תן לי שלושים יום. תישאר בבית, כאילו לא קרה כלום. כאילו אתה עדיין בעלי. אני לא אשאל שאלות. אני לא אמנע ממך ללכת. אבל אלה שלושים הימים שלי. תוכל?”
הוא דווקא שמח הנה, סוף סוף אישה בוגרת, גירושים נורמליים, בלי רעל. אפילו קצת החמיא לו שהיא לא נאחזת.
“בטח,” חייך באופטימיות. “ברור.”
והחודש התחיל.
היא באמת לא שאלה. לא חיטטה בפלאפון, לא חיפשה רמזים, לא דרשה זמן איכות לשיחה. להיפך הייתה כמו פעם, איך שהתאהב בה: שקטה, חמה, עם ה”עשיתי קציצות, בוא תאכל כשהן עוד חמות”, עם היד על כתפו בכניסה.
הוא היה מביא לה פרחים פתאום. לא בטוח אם זה היה אשמה או אם עינת (ככה הייתה בת דמות המאוהבת בראשו עינת) לחצה עליו: “נו, אתה עושה לה דווקא?” אז הוא הסתתר מאחורי זרי פרחים.
נעמה מקבלת פרחים… מביטה, כאילו משמרת בזיכרונה. לא אותו אלא את הבית עצמו. ריח הקינמון, איך הוא חולץ נעליים במבואה, איך המכונת כביסה שלה עושה רעש, האור על החולצה שלו כשהוא יוצא מהחדר שינה.
דביר התחיל לתפוס את עצמו במצב מוזר: הוא לא רוצה ללכת. בחיים ה”אחרים” זה היה מסעיר, מתוק, שמה אומרים “עדיין רוצים אותי”. אבל פה זה… בטוח מדי. יותר מדי בטוח כדי לא להעריך. אבל הוא כבר אמר: “אני אוהב אחרת.” צריך לעמוד בזה.
הוא לא ידע שבכל לילה, אחרי המקלחת, נעמה מתיישבת למחשב וכותבת. לא בפייסבוק, לא בעבודה, כותבת מה היא לוקחת, מה משאירה, ומי עוד יודעת.
שלב 2. בוקר בו לא הייתה מריבה הייתה רק היא
הוא התעורר מהשקט.
אבל זה לא היה השקט הרגיל, עם נעמה במטבח, מכונת קפה משמיעה, רדיו שם ברקע. זה היה שקט של דירה שעוד לא עברו אליה.
“נעמה?” זז לעבר החצי שלה במיטה.
כלום. שמיכת פוך מסודרת כמו בבית מלון. פיג’מה אין.
הוא קם, הולך למטבח. הכל נקי. על הכיריים כלום. על משענת הכסא לא חלוק שלה. במבואה בלי הנעליים שלה. קרס הסוודר שלה ריק.
אולי פשוט קפצה לאמא שלה מוקדם? ואז הוא מוצא על השולחן דף מקופל. דף ירוק מהמחברת. כתב היד שלה מסודר, רגוע.
למעלה משפט אחד שמקפיא לו את הגב:
“דביר, את המתנה שלי עשיתי לי בעצמי.”
הוא מתיישב. פותח.
ומה שהוא מתחיל לקרוא, זו לא “אני הולכת, בהצלחה”. זה… דוסייה. קר, אבל מלא באהבה. עם הסבלנות של נעמה. היא כותבת כאילו מובילה אותו יד ביד:
“אתה אמרת: ‘אני אוהב אחרת’.
אני עניתי: ‘בסדר, תלך’.
אבל דביר, לא קלטת שבאותו רגע לא אתה זרקת אותי, אלא אני שחררתי אותך.
אתה ביקשת חופש נתתי. אבל הייתי צריכה 30 ימים כדי לגמור את הקצוות ולטפל ב’אחרת’ שלך.
אז תקרא טוב. אל תקרע, אל תשרוף. זה יהיה שימושי.”
ואחר כך סעיפים, אחד אחד.
1. “על הדירה”
“הדירה שאתה גר בה שלי. ירשתי מסבתא, ושנינו רישמנו אותה על שמי מיד כשהתחתנו. לא זכרת כי לא היה אכפת היית מאוהב, חשבת ש’לעולם’.
שנתיים הצעת ‘נמכור ונקנה משהו גדול יותר’. סירבתי עכשיו אתה יודע למה.
אתמול הגשתי בקשה בטאבו שאי אפשר להעביר דירה בלעדי. אז אתה וה’אחרת’ לא תעיפו אותה לשום מקום.”
2. “על הרכב”
“את הרכב שלך תיקח. הוא שלך. העברתי אותו על שמך, כן לא רוצה שתחשוב שאני משאירה אותך בלי כלום. אני לא נוקמת. רק סוגרת עניינים.”
3. “על ה’אחרת’ שלך”
פה הוא באמת קיבל צמרמורות.
“אתה חושב שאני לא יודעת מי היא. יודעת. קוראים לה עינת. בת 29, עובדת בסוכנות נסיעות ואוהבת חיים טובים.
המפגש ביניכם לא היה ‘מקרי’ היא תכננה טוב להיכנס לאותו בר עם החבר’ה.
אבל זה לא כל הסיפור.
לפני עשרה ימים פגשתי אותה. כן, דביר. אני. היא יודעת שיש לך אישה.
ישבנו בבית קפה. אמרתי לה: ‘אם את אוהבת את בעלי בואי להכיר’.
בהתחלה עינת עשתה עצמה צנועה, ואז, כשגילתה שאני יודעת על הנסיעה שלך לאילת, על המלון ברחוב הירקון, והצמיד שנתת לה השתחררה.
והיא אמרה:
‘נעמה, את מקסימה. אבל דביר גבר בוגר. הוא מחליט בעצמו.’
ואחר כך:
‘אני לא מתכננת להכין לו מרק. מספיק שהוא משלם לי שכר דירה וטיסות. אם בא לך קחי אותו בחזרה, רק תוודאי שהכסף ממשיך.’
הדלקתי את ההקלטה.”
במעטפה הייתה כרטיס זיכרון קטן.
דביר לקח נשימה. לא מאמין. עינת? עינת שלו? זו שהוא עוזב “באצילות” כדי “לא לפגוע בנעמה”? ככה?!
הוא ממשיך.
4. “למה ביקשתי חודש”
“אני לא מטורפת. לא רציתי לחפור לך בלילות. לא ענייני מריבות. הייתי צריכה:
– למצוא את עינת ולשמוע אותה בלי דמעות;
– להעביר בחזרה את הכסף ששלחת לה בחשאי מהחשבון המשותף שלנו (כן, דביר, חשבון משותף זה לשנינו, לא לך ולמאהבת);
– לעדכן את הבנק שלך שתנסה למשוך חסכונות;
– להכין מסמכים לגירושין שתצא בסדר;
– והכי חשוב לזכור אותך נורמלי. לא זה שמסתובב בבית עם פרצוף של ‘סליחה, הבאתי פרחים’, אלא ההוא, המרגש, שאכל את הסירני שלי והיה מנשק לי את העורף בבוקר.
זו הייתה המתנה שלי. ביקשתי חודש של נישואים נורמליים. אחרון. ואז לסגור דלת.”
הוא הרגיש פחד. כל הזמן הוא חשב שהוא שולט. שכל רגע הוא ה”גבר הגדול”, זה שיוצא “חכם”, והיא עוד תודה לו על הכנות. אבל כבר תכננו אותו מראש.
5. “מה קורה עכשיו”
“כשאתה קורא את המכתב הזה, אני כבר בדרך לאמא שלי ברחובות. שם אני מגישה את הבקשה לגירושין.
אין צורך להגיע הכל מסודר עם העורך דין שלי.
נשאר לך הרכב והדברים שלך.
המשכנתא על המטבח שלך, שייכת לך (אמרת תמיד שזה ‘המאורה שלך’, אז תשלם).
החסכונות מוקפאים עד החתימה.
ולעוד משהו. עינת תוך חודש פורשת מהעבודה ומתחתנת. לא איתך. כבר יש לה חתן.
היא אמרה בעצמה. יש לך הקלטה.
אז אתה, דביר, אוהב לא “אחרת”, אלא חלום שנבנה עבורך בעדינות, עם טאץ’ נשי.
הסוף היה יותר רך.
“אתה לא רע. פשוט… האמנת שאי אפשר שלא לאהוב אותך. מחלה של גבר.
אהבתי אותך באמת. המון זמן.
אבל האם אני אוהבת גבר שמוכן למכור אותנו בשביל טיול עם חצאית יפה? לא.
אז תלך.
ולפעם הבאה, תגיד ‘אני אוהב אחרת’ תבדוק קודם, אם ה’אחרת’ בכלל אוהבת אותך.
שלום.
הגרושה הנגישה שלך,
נעמה.”
הערה אחרונה בכתב יד גרמה לו להעביר יד על האוזניים:
“נ.ב. אם תחפש אותי ותעשה בלאגן ההקלטה של עינת הולכת למנהל שלך ולאמא שלך. לא נקמה. כשרוצים לראות את עצמם מבחוץ.”
שלב 4. בדיקת המציאות
הוא דילג למחשב. הכניס את הכרטיס. ההקלטה נפתחת.
תביני, נעמה, נשמע קול עינת. רגוע, קצת משועשע. למה את מחזיקה את דביר? את הרי מבינה. הוא גבר טוב, נדיב. אבל לו יש משפחה. אני ממש לא טיפשה לא רוצה להתחתן איתו. קיבלתי מה שאני צריכה וזהו.
ואם הוא יחליט לעזוב? שואלת נעמה.
אז שילך, מה? עינת פיהקה. חצי שנה ויבין שאני לא מכינה מרק. ממילא עוד מעט אני מתחתנת. אמרתי, כבר יש לי מישהו. דביר זה פשוט ארנק נוח עכשיו.
הוא חושב שהוא אוהב אותך.
שיחשוב! עינת מחייכת. גברים אוהבים לפנטז שהם במצב טוב. העיקר שהכסף זורם. אל תדאגי, אני לא אגנוב לך גבר. ממש לא מעניין אותי.
נשמע קול נעמה, שקט יותר:
ואם אני עצמי אשחרר אותו?
יאללה, תיקחי עינת צוחקת. אני לא עליו. על האפשרויות.
דביר עוצר.
ליטר סחלב נשפך על הראש. ריק וקר בלב.
עזב את אשתו… למישהי שכבר מתכננת חתונה עם אחר.
היה “הגבר הישר” מול אשתו וזו כבר חודש סוגרת את החורים הכספיים.
חשב שהוא מפסיק “כמו מבוגר”… כשבעצם פחדן עם ארנק שמן.
הבושה הייתה קשה כמו לא ידע מעולם.
שלב 5. למה היא קראה לזה “מתנה”
רק בערב הוא הבין למה זה “מתנה”.
כי הוא חשב שהוא נותן לה מתנה כנות.
והיא נתנה לעצמה מתנה זמן.
בשלושים יום אלה, היא:
העבירה את הכסף המשותף מחוץ לידיו;
וידאה שה”אהובה” היא לא יריבה אלא רק צרכנית;
רשמה הכל על הבית והחיים שלה;
והכי חשוב נפרדה ממנו לפי הדרך שלה.
היא לא טרקה דלת, לא שברה צלחות.
היא עזבה בסטייל. עכשיו הכאב נשאר לו, לא לה.
דביר התיישב על הרצפה במבואה. במבואה שלהם. בדירה שלה. ובפעם הראשונה בכה. לא כי “אשתו עזבה”. כי הבין:
היא הייתה חכמה כל הדרך.
היא ידעה תמיד.
והיא אהבה באמת, בוגרת.
הוציא את הטלפון. חיפש עינת. התקשר.
הי, מאמי, עינת עונה קלילה. מה, מוקדם…
רגע, אפשר לראות אותך? הוא בולע רוק.
מה פתאום, מיד חוזרת. אני היום עם אסף. אמרתי לך. בלי בלגנים. ידעת שיש לי חיים.
עם אסף? הגרון יבש. זה, זה החבר שלך?
נגיד… עינת מגחכת. דביר, בוא נהיה פתוחים. עזרת לי תודה. אבל לא התחייבתי. ביי, אני יוצאת.
הקו מת.
הוא בוהה במסך.
זהו.
הוא איבד אישה בשביל מישהי שרק רואה בו כרטיס אשראי.
אפילוג
שבוע אחרי, מגיע מכתב אמיתי בדואר.
“דביר,
אל תחפש אותי.
אני לא כועסת.
פשוט סיימתי.
אם בעתיד תגדל ותאהב אדם אמיתי הכל יהיה לך.
פעם הבאה, תבדוק שה’אחרת’ שלך לא אומרת עליך מה שעינת אמרה עליך לי.
שמור על עצמך.
נ.”
הוא הניח אותו ליד הפתק הראשון שלה, והבין: המתנה הכי גדולה שקיבל ממנה הייתה ההזדמנות לראות את עצמו ברור. בלי שיניים.
והכי מפחיד זה היה יותר קשה מלהודות “התאהבתי באחרת”.