לֹא צָרִיךְ לִי מְשֻׁתֶּקֶת… סָמְרָה הַכַּלָּה וְהָלְכָה בְּחיפָזוֹן…
אבל היא אפילו לא דמיינה מה צפוי להמשך…
בכפר קטן בגליל חי לו סבא רגיל, שאוהב לשתות ערק בארוחות שישיאבל לא יותר מידי, חצי בקבוק, ככה בשביל להירגע מהעבודה בגינה. היה לו חלום: לגדל כלב. לא סתם כלביידי, אלא כנעני גזעי ממש! הוא היה מוכן לנסוע עד רחובות, רק שיבטיחו לו גור של כנעני טהור. שמו היה יוסף בןציון. אולי בגלל השם, אולי כי כל הכפר קורא לו כך, בכל מקרההוא אף פעם לא תיקן אף אחד.
היה יוסף יושב על הספסל ליד הבית, אחרי ששתל חצילים בגינה, ומתענג על זיכרונות המילואים. לפעמים הייתה מתאספת סביבו קבוצה של צעירים ושומעים איך פעם היו עושים שמייח בכפר.
את אשתו, תמרה, הוא כבר קבר מזמן. תמרה הייתה חולה לב. ואמנם הרופאים אסרו עליה להיכנס להריון, היא נורא רצתה ילד. ילדה ליוסף בןוזה הבריא אותה בערך כמו דיאטה של בורקסים וחומוס.
יוסף אהב את תמרה כמו שרק חזן בבית כנסת אוהב את הטלית שלו. היה עושה הכל בשבילה בבית, אפילו לא נותן לה לשאת שַׁקית חלב: “אסור! הרופאים אמרו!”
את הילד גידל בעצמו, בישול, כביסה, הכל. תמרה תמיד קיטרה:
לפחות תעזוב אותי מהבושות! הנה, הנשים ברחוב יצחקוכל העבודה על הגבר…
אבל המַדּוֹת לא צחקורק קינאו:
וואו, תמרה, תשאילי לנו את יוסף שלך אפילו ליום אחד, שנחיה ככה!
היא רק הייתה מחייכת. כך, עם חיוך, הלכה לעולם הבא. יוסף בבוקר מצא אותה קרה כמו קולקר. בכה כמו ילדה בכיתה א’, שלושה ימים, ואז התחיל להתרכז בבן.
בדיוק אז נכנס לבן שלו גיל ההתבגרות, 14. אחרי הצבא, פתח דף חדשהתחתן מוקדם ונשאר לגור איפה ששירת. אז יוסף נשאר לבד. אבל סבא לא מתייאשאהב לשבת עם הצעירים בכפר ולהרגיש “טרנדי”.
הבן שלו הביא לעולם ילדה, ויוסף חיכה להם כולם שיבואו לבקראבל תמיד משהו: עבודה, אין זמן, פקק על כביש 6, לוח זמנים של הגננתרק תמונה נשארה. את הנכדה ראה רק בפייסבוק ובוואטסאפ.
ואז שמו לב בכפר שיוסף מסתובב כמו ענן שחורלא מחייך, לא מספר בדיחות כמו פעם, הספסל ליד הבית ריק. התחילו לשאול, ואז התברר: יוסף קיבל הודעה חמורההכלה התקשרה וסיפרה שכולם במשפחה היו בתאונת דרכים בכניסה לחיפה. הנכדה מצבה קשה בביתהחולים, והבןנהרג.
“רחמי שמיים! איזה אסון!”הכפר כולו נאנח, אבל מה כבר אפשר להגיד? יוסף קיבל תנחומים, אבל הלב שלו לא התרכך. הבן כבר לא יחזור, והנכדה במצב עוד יותר קשהשוכבת בתרדמת, בת חמשעשרה. לה עוד חיים לפניה. כל הנשמה של יוסף כואבת.
והכי גרוע: מהכלהשום מכתב, שום מענה לטלפון, שום תגובה לאימייליםשום קשר! יוסף, שלא פגש אותה אףפעם, אהב את הנכדה לפי התמונותנראתה בדיוק כמו תמרה בצעירותה.
יוסף כבר כמעט נסע לעיר איפה שהבן גר, ופתאום, ערב לפני הנסיעה, מכונית עוצרת ליד הבית שלו. יוצאים עם אלונקה. לתוך דלת הבית דוהרת האישהלא יוסף מבין מיד, זו אשת הבן שנפטר. אחריה מכניסים את האלונקה, ושם שוכבת הנכדה. הניחו את הנערה על הספה והלכו.
היא משותקת, מהראש ועד הרגליים. אני לא צריכה כזו בת. אני עוד יכולה להתחתן שוב וללדת ילד בריא! הכריזה הכלה.
אבל אני לא רופא! התאמץ לומר יוסף.
רופא לא יעזור פה. הם נואשו. היא צריכה מטפלת. ואם לא בא לכםתקברו אותה בחצר, אני לא אשחית את החיים שלי עליה. אני לא אטפל בה! סגרה הכלה את הדלת והסתלקה.
את אפילו לא אמא שלה! צעק אחריה יוסף.
ועכשיו היה ברור למה הבן לא בא לבקרעם כזו אשת מילולית אפשר רק לריב בצרכניה, לא ללכת לג’חנון אצל סבא. איך קיבלו אותו עליה בכלל? על זה כבר לא יהיה תשובה. אם היה יודע שהיא תזנח את הבת שלה, היה מתהפך בקבר. ככה נשארו יוסף והנכדה יחד.
הנערה באמת הייתה משותקת לחלוטין, אבל יוסף כבר הורגל לטפל בבית ולעבוד קשה. מזל! פתאום היה לו שוב משמעות בחייםלהבריא את הילדה!
הרופאים התייאשו, כתבו שחרור. הנזקחמור ביותר, נס שהיא בכלל חיה. רק רפואה סבתית תעזור, אבל המרפאה של העדה הדרוזית נמצאת בכלל מעבר לוואדי, ובת תשובהלא יצאה מהבית כבר עשור. מה לעשות?
יוסף כל שבוע נסע להביא תמציות צמחים, משחות מיורדיהכפר, וככה ניסה להחיות את הנכדה. יותר משנהללא שינוי: לא זזה, רק מחייכת מדי פעם, מקום אחדממלמלת משהו לא ברור.
לפעמים הסבא היה רואה דמעה זולגת על הלחי שלה. ברגעים כאלה הלב שלו נקרע. חשב: אולי הנכדה מתגעגעת להורים. דיבר איתה המון, קרא לה סיפורים, אבל היא לא יכלה להשיב. לשניהם היה קשה.
ואז בערבהפתעה: כשיוסף יושב ליד מיטת הנכדה, פתאום קבוצה של צעירים נכנסת לבית, שיכוריםהלכו מהמסיבה בקיבוץ, ראו אור בווילה של הסבא. שמעו שהמשותקת גרה שם. אחד אמר: בואו נראה, היא בוודאי תשמח, ואם לאמה תעשה לנו?
סבא, תמשוך לה את השמיכה ותפתח לה רגליים! אנחנו נגריל מי ראשון… פקד הכי שתוי.
רחמים! היא רק בת חמשעשרה! יוסף התגונן.
חכה. אני רק מצחצח שיניים! אמר יוסף, ורץ במהירות למטבח, פתח את מקלטהמים, וצועק, “קח!”
הכלב הכנעני, מוּכְתָּר, קפץ מהמקלט בבתאחת, והחל לתפוס בחוריהמשק מכנסיים! לראש החבורה כמעט שלף לו את האיברים. לאחרים קרע את המכנסיים. ככה הם רצו ברחובאוחזים בתחתונים, וכל הכפר משתעשע, ומוכתר רץ אחריהם, עד לשדות הבצל.
יוסף חזר לחדר, ואז הנכדה ישבה על המיטה, וצעקה:
מוכתר! מוכתר! סבא, תחזיק אותו שלא יברח!
עיני הסבא התמלאו דמעות. מכאן הלכה הנערה והתחזקה. אחרי זמן קצר החלה גם ללכת. אולי תרופות הסבתא עזרו, אולי הסטרס מדחףהכלב, וגם התחילה לדבר ולא הפסיקה לספרהשלימה דיבורים על כל השנה. איך יש כלב בכלל, תשאלו? פשוטמוכתר היה הכלב של הבן של יוסף, וכשאשתו זנחה את בתה ואת הכלבהביאה אותם יחד לסבא, רק לא טרחה להסביר.
הכלב ישב בשקט במרתף, כי הקיץ היה חם אש, והסבא דאג לכלבביום במקלט, בלילה בחוץ. ואם מוכתר היה בחוץהחבורה אפילו לא הייתה נכנסת לבית.
הנכדה סיפרה אחר כך לסבא, שכל הזמן כשבכתה, התגעגעה לכלב. סבא שמר עליו בחוץ, לא נתן לו להיכנסלא ידעה איך לומר לו שהיא זקוקה לו.
אחרי שמוכתר הבריח את הפושטקים, חזר הביתה, ליקק לפנים של הילדה המאושרת, וגם הוא מאוד התגעגע. מאז חיו שלושתסבא יוסף, הנכדה ומוכתרבשקט ובשמחה. ואת אמא של הנערהלא שמעו ממנה יותר מילה אחת.
תשמעו, כנעני זה לא סתם כלבזה נשמה!
