עזבתי את העבודה שלי בשביל גבר. אנחנו גרים יחד כבר שנה וחצי. פעם עבדתי בחנות בגדים בקניון משמרות ארוכות, כולל סופי שבוע. לא עשיתי הון, אבל אלה היו הכסף שלי. שילמתי לבד על הטלפון, התחבורה, קניתי לעצמי דברים ואף לקחתי חלק בהוצאות הבית. אף פעם לא ביקשתי ממנו כסף, לא על כלום.
הבעיה התחילה כששינו לי את המשמרות. התחלתי לחזור הביתה בסביבות תשע בערב, גמורה מעייפות. ערב אחד, בדיוק כשאני חולצת נעליים בסלון, הוא אומר לי: “עוד פעם את מגיעה מאוחר? הדירה הזאת נראית כמו צימר… את באה, אוכלת והולכת לישון.” אמרתי לו שזה פשוט העבודה שלי, שאני לא יכולה לעשות קסמים. הוא ענה: “את נותנת לעבודה הזו עדיפות על הקשר שלנו.”
אחרי כמה ימים שוב פתח את הנושא, אבל הפעם בטון “רגוע”. הכין לי ארוחת ערב ואמר: “אהובה, אני רוצה שתחיי בשקט, בלי בוסים, בלי לוחות זמנים, בלי לחץ. אני מרוויח מספיק. אפשר להסתדר עליי. את יכולה להקדיש את עצמך לבית, לנו, ואחר כך נחשוב על ילדים.” עניתי שאני לא רוצה להיות תלויה באף אחד. הוא התעצבן. אמר לי: “אז למה בעצם אנחנו ביחד, אם את לא סומכת עליי?”
הנושא התחיל להעיק. שהוא משלם שכירות, את החשבונות הגדולים, ואני “רק עוזרת”. יום אחד, תוך כדי ריב, הוא אמר משהו שלעולם לא אשכח: “אם אני שם יותר כסף לדעתי צריכה להיות לי משקל גדול יותר בהחלטות.” שם נדלקה לי נורה אדומה, אבל שתקתי.
דיברתי עם אמא שלי. היא אמרה לי ישר: “זה לא אהבה, זה שליטה.” החברות שלי שלחו לי הודעות קוליות ארוכות שאני לא טיפשה, ושבקרוב אצטרך לבקש רשות אפילו לשמפו. אח שלי אמר בקיצור: “היום הוא מבקש שתגידי על העבודה, מחר הוא יגיד איך תתלבשי.” בכיתי כל הלילה ההוא, אבל למחרת פשוט קמתי והלכתי לעבודה, כאילו כלום לא קרה.
עד שהוא בעצמו הציב אולטימטום. בארוחת בוקר, אמר לי בקור רוח: “אני לא רוצה אישה שחוזרת גמורה הביתה ואין לה אנרגיה לבית שלה. אם את רוצה להישאר איתי תחשבי ברצינות על לעזוב את העבודה.” הוא אמר את זה רגוע וזה רק הפחיד אותי יותר. הרגשתי פינה.
יומיים אחרי זה, הגשתי מכתב התפטרות. כשיצאתי מהמשרד, התיישבתי על ספסל ברחוב, ובכיתי לבד. זו לא היתה החלטה משמחה. זה היה פחד לאבד את הקשר. כשסיפרתי לו, הוא חיבק אותי, סובב אותי באוויר ואמר: “עכשיו הכול יסתדר.” באותו לילה העלה תמונה שלנו לפייסבוק עם הכיתוב “האישה היפה שלי”, כאילו אני פרס.
השבוע הראשון היה “נחמד”. קמתי מאוחר, הכנתי ארוחות בוקר, ניקיתי. אבל מהר מאוד התחילו השינויים. אם הוא קנה לי משהו, שאל ישר: “כמה זה עלה?” אם ביקשתי כסף למשהו פרטי, עיקם פרצוף. יום אחד ביקשתי לקנות לעצמי הלבשה תחתונה חדשה, והוא ענה: “אין לך מספיק כבר?” התחלתי להתבייש לבקש.
היום אני מכבסת, מבשלת, מנקה ומחכה. הוא חוזר, מתיישב ושואל “מה יש לאכול?” ואם משהו לא מוכן, שואל: “אז מה עשית כל היום?” לפעמים בא לי לצעוק עליו, שפעם עבדתי שמונה שעות ביום, היה לי שגרה, חברים לעבודה, חיים משלי.
אמא שלי כבר כמעט לא מתקשרת זה תמיד נגמר בריב. החברות שלי הפסיקו להתעקש, כי הן יודעות שלא הקשבתי. ואני פה, בדירה, שכבר לא מרגישה שלי, ושואלת את עצמי אם ויתרתי על העצמאות בשביל קשר שהפך לכלוב יפה.
ויתרתי, חשבתי שאני בונה איתו משהו משותף ועכשיו אני מרגישה שמסרתי את החופש שלי, במו ידיי.
