חתול בשם “סהר” הוחזר שלוש פעמים כמסוכן. לקחתי אותו אליי הביתה וכמעט איבדתי אותו כבר ביום הראשון, כשניסה לברוח.
החתימה השלישית בתיק שלו עוד לא התייבשה, וכבר הרגשתי צורך לנגב את הידיים במכנסיים, כאילו הזיעה מסגירה את הטעות שלי.
במקלט שבקצה הדרומי של תל אביב ריח הכלור והמתכת התערבב עם תחושת ייאוש כבוי. עמדתי מול כלוב 42, וגרוני התייבש מהאוויר הדחוס.
שם ישב סהר. לא “חתולון”, לא “פלאפי”, אלא דמות אפרפרה, יושבת בגבה לעולם, בוהה בקיר הבלוקים הלבן כאילו הוא הדבר היחידי שלא יבגוד לעולם.
“אל תעשה את זה,” לחשה מאחוריי יפית נגר, המנהלת של המקלט אישה בתספורת קצרה, בעיניים של מי שראתה איך כוונות טובות מסתיימות בחבישות.
היא פתחה קלסר, בלי דרמה, רק עובדות: “שלוש משפחות בחצי שנה. הראשונים רצו חתול ‘לילדים’, סהר שרט לילד את היד. בשנייה פנסיונרית, הוא נהם אליה בכל פעם שנכנסה. אצל האחרונים החזיקו אותו יומיים והחזירו בלי לומר מילה.”
אני עובד בהיי-טק, רגיל להבין סיבות כשמערכת קורסת, יש סיבה. כשמשהו ‘תוקפני’, כנראה הוא מגן על עצמו.
הבטתי בעיני הענבר שלו משתקפות בחלון, ולפתע, הלב שלי האיץ לא בגלל פחד אלא מתוך עקשנות. לא הרגשתי בו שנאה לשמה. הוא שידר “אל תתקרב”.
“אני לוקח אותו,” אמרתי, והקול שלי נשמע כמו דו”ח עצמי.
יפית נשפה קצרות, כאילו עייפה מלהתגונן מול מי שייפול. “אל תבוא אחרי זה בטענות. הוא שבור. לא כל אחד חוזר.”
השבוע הראשון לא היה הסתגלות, אלא מצור.
גרתי לבד, בדירה קטנה בגבעתיים, מסודרת, שקטה כמו משרד ב-19:00 בערב. חשבתי שהשקט ירגיע אותו, אבל הוא התכווץ, כאילו כלום לא במקרה.
מיד כשפתחתי את הכלוב, סהר החליק מתחת לספה, שקט כמו מים חומקים מתחת לדלת. שלושה ימים ראיתי רק חללים ריקים, ולילות של נגיעות קצובות בקערת האוכל ולחישות פתלתלות בחושך נשימות זהירות של מישהו שמתקיים לצד החיים שלך.
ביום הרביעי עשיתי את מה שכל אדם כושל עושה: בלבלתי צורך בזכות.
חזרתי מוקדם, ראשי עמוס דד-ליין, כתפיי כבדות ממבטים של אחרים. רק רציתי לגעת במשהו חי שהדירה תהפוך בית ולא רק מקום לעבור בו לילה.
רכנתי לצד הספה, שלחתי יד ודיברתי אליו בקול הרך שרובנו משאילים ללבד שלנו: “נו, סהר… בוא לפה”.
לא צפיתי לגרגור קבלתי נהמה נמוכה. לא נביחה, אלא רעד עומק, כמו רעידת הרצפה בזמן סערה. התעלמתי רציתי הוכחה מהירה שאפשר לאהוב אותי בקלות.
הכאב היה מיידי. הוא לא ‘היה מבוהל’, הוא פשוט התפוצץ. טפרים על גב היד, צריבה חמה, האוויר התקדר. קפצתי לאחור, התנגשתי בשולחן הקפה, קיללתי בשקט.
בצללים הוא הביט בי עם אישונים רחבים, אזניים דבוקות לאחור. לא שם אשם אלא לוחם על חייו.
תחבושת על השריטה, ועליה התעוררה בי רוגזה על העייפות, על הצורך, על החתול ש’לא נותן כלום’, על יפית שאולי צדקה. “טוב,” לחשתי. “שב שם.”
שבועיים הבאים היו מלחמה קרה. אותו גג, עולמות מנוגדים. הייתי נכנס הוא נדרך. הייתי מביט הוא הסיט ראש. כל רחש היה משא ומתן, כל תנועה אות סכנה.
פתאום הבנתי למה ויתרו עליו. כולנו לוקחים חיה בשביל שיתנו לנו חום, שימלאו חור של שגרה. סהר לא נתן חום. הוא הגביר את נוכחות השקט. הוא הזכיר שלפעמים גם בבית ניתן להרגיש מיותר.
יום אחד בערב החזקתי את הטלפון, המספר של המקלט על הצג. כבר הסתכלתי על עצמי מהצד יוצא קל מהבעיות.
ואז הגיע אותו שלישי.
יום שדרס אותי. בעבודה הכול קרס תקלה נוספת, פגישות, מבטים, לחץ בלתי פוסק. חזרתי ריק, ראשי הולם.
פתחתי דלת, זרקתי תיק בפינה, השארתי חושך. לא קראתי לסהר. לא הצגתי מחר.
נשכבתי ליד הקיר בסלון, עיניים עצומות, נשימה כבדה כאילו מישהו יושב על החזה.
הזמן נמרח.
ואז שמעתי צעדים חלשים.
טוק. טוק. טוק.
לא זזתי. לא היה אכפת לי. שיקרה מה שיקרה. לא נותרה לי גאווה להגן עליה.
חום נגע בקצה הרגל ונעלם.
פקחתי עיניים. סהר ישב מטר ממני. לא עליי. לא צמוד. בדיוק מטר. כאילו שרטט את הקו בעצמו.
הביט בלי זעם, מצמץ איטי.
משהו בי התרוקן לא מכאב, אלא מהבנה. כולנו, שלוש המשפחות ואני, עשינו אותו דבר. ניסינו “לקחת” אותו כשהיה נוח לנו. בלבלנו גבולות שלו עם אופי רע. ייחסנו פחד לאגרסיביות.
סהר לא היה רע. הוא היה סגור. זהיר. הוא רצה שליטה על המרחב שלו.
והוא כאב להיות כמוני.
“אני מבין,” לחשתי באפלה, בגרון שורף מצורך לא לשבור את הרגע.
לא שלחתי יד. לא התקרבתי. נשארתי במקום, כפי שנשארים לצד מי שלא רוצה מגע אבל מסכים שתראה אותו.
“אני לא אגע בך. מבטיח.”
הוא הביט הרבה זמן, כאילו שקל אם זה שקר. התמסר לאיטו לשכיבה, לא מכורבל, בעיניים דרוכות. הזנב נתן קפיצה קטנה ונעמד.
כך ישבנו כמעט שעה: אדם וחתול, מטר של פרקט חוצץ, אבל הסכם ביניהם. זו הייתה שתיקה אינטימית יותר מכל חיבוק.
מאותו ערב הפסקתי ‘להזמין’. לא דחקתי, לא ניסיתי. הייתי נכנס הביתה, מהנהן כמו שותף לדירה, וחי כרגיל.
בהתחלה לא הוא השתנה אלא המרחק בינינו. חצי מטר. אחר כך שבוע אחרי, קצה הספה. לא חיפש קרבה רק נכח.
שלושה חודשים והגיע הרגע שאחרים היו לועגים לו, ולי זה כאב בחזה.
עבדתי מול מחשב, ופתאום הרגשתי משקל קל לצד הקרסול. סהר נשען ככל הנראה בודק אם אשתמש בזה לתפוס אותו.
לא זזתי. המשכתי להקליד, אבל דמעתי.
חצי שנה יפית לא הייתה מזהה אותו. לא כי הפך לחתול של ליטופים הוא עדיין נעלם כשרואים אורחים, נדרך בתנועות חדות. אבל היום הוא פוגש אותי ליד הדלת. שלושה צעדים. מבט, מצמוץ איטי הברכה שלנו: “אני שמח שאתה כאן.”
אתמול נרדם לצד המקלדת. הנחתי יד, לא נוגע, רק מילימטרים קרובים. פתח עין, ראה, נשף קלות ונרדם שוב.
חשבתי שהקשה מאחוריי. ואז, בשבת בבוקר צפצף האינטרקום, וגבר זר הופיע עם כלי עבודה. דלת הבניין נשארה פתוחה שניה אחת יותר מדי.
הבזק אפור, רשרוש, קול בריחה וההחלטה.
“לא… סהר.”
רצתי למסדרון ראיתי אותו על המדרגה הראשונה, קשה כפסל, אזניים נמעכות, עיניים שנבחרו לברוח לכל מקום, רק לא אליי. צעדתי צעד אחד, מבהלה, והוא נדרך כמו מיתר שעומד להיקרע.
לא המרד פחד. פשוט פחד צלול, ששולל מגאווה מקום.
נעצרתי בפתאומיות, כאילו לפתע הוכיתי בלב. הגרון יבש, הידיים קפואות, והמחשבה הלכה וחוזרת: אם אזוז עכשיו אשבור הכול.
התיישבתי איטי במסדרון, בגב לקיר. לא התקרבתי, לא הייתי גבוה ממנו, הקטנתי עצמי כדי לא להיראות איום. עמוק בדירה דפק בעל המקצוע, זרמים עזים של מים כללו ברזל נגד שקט שסהר אהב.
בתוך הדלת צצה שכנה אישה במכנסי עבודה ישנים, שיער אסוף, מבט של מי שיודעת לתת חסד למבולבלים.
“נפלת?” שאלה. לא אגרסיה, אלא בצמצום.
“לא,” לחשתי. “החתול ברח. הוא… בפאניקה.”
הסתכלה לדרכו ראתה גוש אפרפר במדרגה, נשימה חפוזה. היא לא התקרבה, לא הורידה יד, לא שרקה “פסט פסט” רק הנהנה: “אז לא זזים.”
הפשטות שלה הכתה בי. יש בזה יותר עזרה ממאה עיצות ברשת. עמדנו כל אחד בצידו, וסהר בין שנינו, קפוא בפחדו.
דיברתי לאט, לא כמזמין, רק כשתקיים: “אני כאן. אני לא מתקרב.”
סהר מצמץ מהר, לא רגיל, כמו במתח. ראשו פנה,鼻 עיוור, ירד מדרגה ועוד אחת ונעלם סביב הפינה. לא רצתי, למרות שהאינסטינקט רצה “להספיק”.
כבר ידעתי איך ניראת שבירת אמון לא בכוח, אלא בפזיזות.
שבתי לדירה, התנצלתי למתקן, המתנתי שיגמור ושלחתי את הסכנה בדמות מברג למטה.
אז עשיתי שוב את מה שקרב בינינו בפעם הראשונה: פתחתי לרווחה את דלת הכניסה לא כהזמנה לבריחה, אלא כדרך חזרה.
התיישבתי בסלון, גב לקיר, שקעתי. הטלפון שכב רחוק מרחיק ממני את הפיתוי לאבד שליטה.
חצי שעה עברה, שעה. הפה יבש, לא מהחום, אלא כי עייפתי מהניסיון לשלוט במה ששונא שליטה.
כמעט ודמיינתי אותו נעלם הופך ל”אגדה של חתול שברח”. האשמה גאתה, ועמדה להוציא אותי.
ואז שמעתי.
טוק. טוק. טוק.
עמד בפתח הדלת, צל על רקע נורת המדרגות. לא קפץ, לא התרוצץ. הביט זמן רב, שוקל: מלכודת? אנסה לתפוס אותו?
לא זזתי, גם אם הגוף התקשח. רק נשמתי לאט.
סהר נכנס ברגל, ועוד רגל כאילו חזר לא “לבית”, אלא להסכם. חלף על פניי לא קרוב, אך ליטף את מכנסי קלות. בחירה שלו.
משהו בי התרכך לא שמחה, אלא הבנה: אמון זה לא היעדר פחד אלא חזרה למרותו.
ימים אחר כך התרחק. אכל רק כשלא הייתי. התחבא ביותר פינות. שב לרפד את הבית בשקטים. קיבלתי את זה תשלום על רגע רשלני.
לא ניסיתי לפצות. לא חיפשתי קרבה. רק עמדתי בהבטחה שלי: לא לחדור.
בלילה השלישי התרחש פיוס קטן, אבל עיקש.
ישבתי על הלפטופ, חדר כחול חד, הרגשתי עיניים. סהר שכב בשטיח מאחור, לא חצי מטר, אלא שניים. הוסיף שורת ‘אתה זוכר שיכולת לאבד אותי’ להסכם.
חייכתי, דמעה בעין לא כנקמה, אלא כתלמיד שמקשיב.
מאותו בוקר הסתכלתי על הדירה אחרת: לא כמבצר מנעולים, אלא כשיתוף שבו צריך לדעת לצאת.
סימנתי אזורים שבהם רק לו מותר. לא העברתי רהיטים לחינם. לא השארתי דלת פתוחה אפילו לשנייה. לא בגלל פחד, אלא כבוד לדרכו.
משהו בי לקח מזה: התחלתי לשים לב איך אני משאיר ‘דלתות’ פתוחות ללחץ ולציפיות זרים. סהר לימד אותי לסגור אותן בלי להתבייש.
יום אחד צלצלה אחותי. מזמן הקפדתי להתחמק, תמיד יש לי עבודה כשבפנים אמת פשוטה: קשה לי להיות ‘נורמלי’ ושמח ריק.
“אוכל לקפוץ לקפה לשעה?” שאלה בטון יומיומי, לא מבקשת favors אלא כאילו זה פשוט.
הבטתי למסדרון סהר עמד בצלו. כמעט סירבתי ואז עניתי אחרת: “בסדר. רק… לא נלטף אותו. הוא יחליט לבד.”
הגיעה עם עוגיות קטנות, בלי חיבוק, בלי ‘איפה החתול, תראה לי’. שמה כוסות בשקט, כאילו אסור לטרוק דלת.
סהר לא נראה זמן רב, אבל הרגשתי אותו מאחורי, כמו חיישן מודד אוויר. אחותי דיברה עבודה ושיגרה, ופתאום עניתי בלי מחנק בלי עומס מיותר.
ואז סהר עמד על סף החדר. לא התקרב, רק שרטט טריטוריה ברורה. הביט עליה, עליי, מצמץ לאט.
משהו בי התיישר. לא “הוא קיבל אותה” אלא “הוא רואה שלא הכנסתי אותו ככלי או חפץ”.
גם היא הבחינה ולא זזה. קולה התרכך, “איזה יפה. הוא כזה… חושב.”
גיחכתי. “הוא תמיד חושב.”
בדרכה החוצה, לחצה את כתפי. “אתה השתנית. אתה נושם אחרת.”
נשארתי עם המשפט הזה פנס בלילה צר. סהר בשלושה צעדים ממני. עינינו מצמצות. הנהון הדדי: כן, נהיית אחר כי למדת לא לשבור.
ימים אחר כך, נזכרתי ביפית והאזהרה שלה: “לא כולם חוזרים.” והבנתי סהר לא שב למצבו הראשון. הוא מצא מקום שלא הכריחו בו להיות נוח.
ביום שישי אחרי עבודה, שבתי למקלט. האוויר היה לח, והעיר הדהתה. ריח הכלור נראה פחות כבד, אולי כי ידעתי מה הוא מסתיר: פחד, עייפות.
יפית ראתה אותי, והפנים נאטמו: “רק אל תגיד ש”
“לא,” קטעתי אותה. “לא החזרתי אותו. באתי לספר שהוא בבית.”
קפאה לשניה, וראיתי בכתפיה תנועה זעירה מישהו שרוצה לשמוח, אבל למד לא לאפשר.
סיפרתי בקצרה: על שלישי ההוא, על ההסכם, על השבת עם הסדק, על מדרגות ודלת וכמה הוא שב כי אפשרתי.
יפית הקשיבה, עיניה עייפות. לבסוף נשפה קטן כמעט צחקוק כבוש: “הבנת את הכי קשה. לא ‘להציל’ אלא לאפשר להתקיים בלי לצפות לתמורה.”
עמדתי לצד הכלובים, מאזין לחיים שורקים בתוכם. לא רצון להיחשב ‘גיבור’, אלא פשוט לעזור בלי הדר.
“אם תרצי… אפשר שאבוא. שאנקֶה, אשב ליד אלו שאסור לגעת בהם. יש לי סבלנות.”
הביטה בי אחרת בפעם הראשונה. הנהנה. “תמיד צריך מי שלא ממהר.”
בערב שבתי וסהר עמד בפתח, שלושה צעדים. מצמוץ הדדי. כלפי חוץ טיפת שגרה בפנים רחב יותר.
חודשים עברו. סהר מעולם לא הפך לחתול קופץ. נותר זהיר, גאה, נבהל מאורחים, בורח בתנועה חדה.
אבל מידי פעם צעד נוסף. לא חמוד ליוטיוב, אלא אמיתי ופשוט.
שלישי נוסף, צפוף מחשבות. התיישבתי בסלון, נשמתי, לא ביקשתי דבר.
טוק. טוק. טוק.
הופיע לאט, לא עוצר במטר מתקרב, מתקרב, צד גופו נוגע בברך שלי כאילו זה רק עוד צעד.
לא שלחתי יד. נשמתי, הרגשתי חמימותו, פיסה עיקשת של חיים שלא חייבים לי כלום אבל בחרו להישאר.
ובתוך אותה דממה נזכרתי: לפעמים אושר הוא לא חיבוק או מילים אלא יצור עם כל הסיבות לחשוש, שבכל זאת, בוחר לפנות לך מקום.
