מקרה טלפון מקרי
דוד בן-צבי? קול קר ופורמלי בקו.
כן, אני דוד בן-צבי. עם מי אני מדבר?
זה המנהלת של בית הילדים. בשבוע הבא בתך חוגגת שלוש, ונאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?
רגע, איזו ילדה? בת מי? יש לי בן, יונתן, אני מגמגם בהלם.
אלמוג דודוביץ, זו בתך, נכון?
לא, ממש לא. אני בן-צבי, דוד בן-צבי.
סליחה, פלטה בעייפות, כנראה הייתה כאן התבלבלות.
הקו נקטע, והצפצופים דפקו לי בתוף האוזן כמו אזעקת נשמע בעיר.
השתגעו שם! ילדה, בית ילדים איזה בלאגן במסמכים יש להם?
אבל השיחה נתקעה לי בנשמה כמו קוץ שלא יוצא. פתאום חשבתי, איך ילדים כאלה חיים בלי בית, בלי אמא חמה ואבא דואג, ובלי סבתא שמפנקת. הרי ליונתן יש את כל החבילה משפחה על שתי צלעות, כולל דודים מכל הצדדים.
רחל מיד שמה לב שאני מרחף, עונה מוזר, ומה כבר מסתתר מאישה חכמה שחיה איתי עשר שנים, ומכירה אותי עוד מהגן?
בערב, היא שואלת ישירות, מה עובר עלי.
איך קוראים לה?
למי? אני מתפלא (איך היא קלטה שיש פה ילדה? אולי גם לה התקשרו?).
אלמוג, אני אומר. אלמוגית.
אהה, אלמוגית?! אני אצלך רחלקה, והיא אלמוגית? רחל צועקת עלי.
כן אלמוג דודוביץ.
תגלה לי גם את מספר תעודת הזהות שלה, רחל מתפוצצת.
אין לה תעודת זהות, מה היא צריכה את זה?
מה, פליטה? שואלת בקול נמוך יותר.
מי פליטה? אני כבר מאבד את הסבלנות.
אלמוגית שלך פליטה? בטח רוצה לעבור אצלך, תגיד, נבל!
מה יש לי להגיד? אני יושב, המום, שכחתי בכלל מהארוחה.
ופתאום רחל פורצת בבכי. לא בכי של דמעות מתוקות, אלא בכי כעס, דמעות ענק נופלות על השולחן.
מחר אני אצל אמא שלי. רק שתדע, יונתן לא שלך. היא אומרת בקול חנוק.
רחל, מה קורה? למה אצל אמא שלך?
מה חשבת, אשאר פה לשרת אותך ואת האהובה שלך, אלמוגית? רחל מתרוממת.
ואז מתחיל להיכנס לי לראש כל האבסורד.
אני לוקח את רחל, מושיב אותה בספה במטבח, ומספר לה את כל הסיפור על השיחה הבוקר.
רחל פורצת שוב בבכי, הפעם מרחמים על הילדה. לנשים, מסתבר, יש תמיד דמעות במלאי, וכל צרה גשם של דמעות. אני דמעות של נשים, ובעיקר של רחל, לא אוהב אפילו קצת מפחד מהן.
אחרי כל הדרמות, לא בא לי לאכול. ניקרתי פה ושם.
…אני מתעורר בלילה ורחל עומדת ליד המיטה, מחטטת לי בטלפון! אחרי עשר שנות נישואין זו הפעם הראשונה. כנראה לא מאמינה מחפשת רמזים לרומן. זה מעציב אותי ומגעל.
ואז היא לוחשת: דוווויד, דוווויד ודוחפת אותי ביד.
אני עושה כאילו רק התעוררתי.
דוווויד, זה המספר הקווי הזה התקשר, נכון?
כן, עונה אוטומטית, זה.
תישן, תישן. ורחל יוצאת עם הטלפון שלי.
קל לומר תישן. הלוואי אני שומע המחשב נדלק. אחרי כמה זמן אני יוצא לסלון בעדינות.
רחל גולשת בהתלהבות מפתיעה, לא שמה לב שאני לידה.
בשורת החיפוש כתוב: בית ילדים והעיר שלנו.
המחשב השקיע ונתן שפע של מידע אתר רשמי, טלפון, כתובת, תמונה של הבניין. רחל מסתכלת על המסך, ואז על הטלפון.
דוווויד, זה בדיוק המספר!
מה בדיוק?
המספר של בית הילדים! זה!
אמרתי לך אז למה את בודקת?
רחל מסתובבת על הכסא.
לא בודקת, מאמתת.
בשביל מה??
דוווויד, בית הילדים ממש קרוב, שוקלת בקול חצי מהורהרת.
אולי נלך לשם? איך בכלל הגיע אליהם המספר שלך, אם אתה זר לחלוטין?
על זה לא חשבתי. באמת, מאיפה? אולי באמת כדאי ללכת לברר, שלא יצא שכל החיים אדאג על ילדים זרים.
לישון הלילה לא ממש הצלחתי. כבר כמעט נרדמתי, ואז רחל שוב דוחפת אותי בצד.
דוווויד… דוווויד…
מה עוד?
בטוח לא היה שום דבר? אולי… פעם … עם משהו מהעבר, אולי עם האהבה הראשונה? אולי הגעת אליה במקרה, והיא לא אמרה רק השאירה ילדה… דוווויד!?
איזו אהבה, רחל? אני איתך מאז הגן. ויונתן בדיוק בן שלוש, נכנס לגן בזמן שאת חזרת לעבודה מי טיפל בו? אני! הייתי על הטוס ובקושי החזקתי את הראש. אהבות? אני לא זוכר אפילו איך נראה מישהו אחר!
אז איך הגיע המספר שלך לשם? מישהו השאיר אותו, לא? רחל לא עוזבת.
השאלה מטרידה גם אותי. בראש עוברות כל ה”סכנות” מהעבר, אבל אף אחת לא מתאימה אחת נעלמה לאוסטרליה, שניה חיה עם סבתא, ופעילה ביותר בכלל בשוודיה.
אבל החיים תמיד מפתיעים; החלטתי לבדוק מחר את בית הילדים.
הגענו מוקדם אבל לא ראשונים. מול משרד המנהלת כבר יושב אחד, רזה, בלונדיני, נראה כאילו לא התקלח שבוע. העיניים רצות, הידיים רועדות כנראה לא מהתרגשות אלא מהערב הקודם.
אתם אחריי, הוא מודיע בתוקף.
תוך שניות הוא נכנס, ואחרי 15 דקות בוקע מהחדר, מבולגן ובלי ניירות.
הזמינו אותנו.
שלום, ברונטית נחמדה עומדת ליד החלון, מנשנשת את משקפיה. מה העניין?
עניין של אתמול, אני אומר ומחייך קלות.
היא מתיישבת.
אין לי זמן לחידות. ספרו ברור וקצר.
אני מזכיר את השיחה של אתמול (הקול בהחלט מוכר).
אה, זה… היא מחייכת בעייפות. סליחה, זו הייתה תקלה. התקשרנו בטעות.
איך טעות, הרי יש לכם את המספר שלי! מאיפה בכלל?
דוד בן-צבי, טעיתי בספרה. המספר האמיתי מתחיל 054, ואני חייגתי 058. ואגב, אותו דוד בן-צבי נכנס לפניכם.
מי? אני אומר, כבר יודע את התשובה.
דוד בן-צבי דודוביץ, אבא של אלמוג.
אני שוב מתנצל, ותודה יש לי המון עבודה.
היא קמה.
דפנה גלבוע, מנהלת בית הילדים כתוב על השלט שלה.
רחל שואלת:
דפנה, הוא, דוד ההוא, ייקח את אלמוג?
המנהלת מסתכלת ונשארת לשבת.
לא, לא ייקח. אמא שלה נפטרה, ודוד יש לו עוד שבעה ילדים משלוש נשים שונות, ובשלוש השנים האלה ביקר כאן פעמיים וזה רק כי אנחנו לחצנו עליו. אלמוג לא מעניינת אותו. טוב, זה הכל?
אנחנו יוצאים משם, המומים.
הילדים הגדולים שיחקו בחצר: אחד על הנדנדה, אחד במגלשה, שניים על הספסל עם מכוניות.
אני מסתכל עליהם, פתאום ברור משהו פה אחר.
בחצר שקט. כשיונתן יוצא הכל רעש וצעקות. כאן? רק לחישות, כל הילדים נראים כמו פנסיונרים קטנים. אין להם ילדות יש הישרדות. קור, רעב, בלי בובות, בלי בגדים. מבוגרים אדישים או לפעמים אכזריים.
אני מסתכל על רחל, והעיניים שלה מלאות דמעות.
נו באמת, שוב דמעות. כל צרה דמעות.
אנחנו הולכים לאט לשער, ואז פתאום מישהי צועקת: אמא! והילדים מסתובבים כקבוצה אחת.
ילדה קטנה עם כובע מצחיק רצה אלינו, פורסת ידיים:
אמא, אמא!!! אני פה!!!
הילדה קופצת לרחל על הרגליים, ומשם בוקע בכי קשה וכואב שרגש אותי עד דמעות.
אלמוג, אלמוגית! רצה אלינו המטפלת. היא מנסה לקחת אותה הילדה נאחזת ברחל בחריפות.
לבסוף, מטפלת שולפת שוקולד והבעיה נפתרה.
אנחנו בורחים מהחצר כמעט בריצה.
ברכב שקט. רחל רועדת, ואני גם. הידיים שלי כמו הידיים של דוד ההוא, והשארתי את הרכב בצד, לנשום רגע.
רחל רומזת על חנות עולם הילדים ממש ליד.
בלי מילים יוצאים יד ביד, נכנסים לחנות.
קונים בובה ושמלה ורודה.
הבת שלנו, אלמוג, תהיה הכי יפה בעיר.
