נכון, כלבים באמת נאמנים! אבל הנאמנות שלהם שמורה רק לאלה שאוהבים אותם את הבוגדים הם אף פעם לא סולחים להם…
…
רחל רצה אחרי האוטו, לא רצתה להישאר לבד במקום זר וקר. פחדה שתישאר מאחור ושישכחו אותה.
היא רצה אחרי זה שעליו הכי סמכה, אותו אהבה, זה שלעולם לא יכלה לבגוד בו. כי רחל פשוט לא יודעת לבגוד…
תכירי, הילה, זאת רחל! אמר דניאל, חיוך רחב על הפנים, והציג את הכלבה שלו לצעירה גבוהה עם נעלי עקב נוצצות של עשר ס”מ, שהפכו אותה לגבוהה ממנו בראש שלם.
היא טובה ומקשיבה, אני בטוח שתסתדרו מצוין. בעצם, לא חושב, בטוח.
רחל קיפצה סביב הרגליים של דניאל בהתלהבות, אבל אל הילה הביטה בחשש קל.
זה אולי רגיל שכלב לא מרגיש בנוח עם אנשים זרים, אבל היה שם משהו מעבר. רחל יכלה ממש להריח שמשהו אצל הילה לא טוב, משהו מוזר ודוחה.
זה לא רק הבושם הסופר-מתוק והכבד שלה שיכול היה להיכנס לספר ההישגים של הבשמים הכי פוגעניים בעולם לכלבים פשוט יש חוש מיוחד לזהות אנשים לא טובים!
ולרחל, החוש הזה היה משובח היא אף פעם לא טעתה בתחושות שלה.
ברחוב, כשהייתה נתקלת באנשים כאלה, הייתה עושה הכול כדי להתרחק מהם, ולפעמים מושכת אחריה גם את דניאל, אפילו בניגוד לרצונו. כי היא באמת אהבה אותו ורצתה להגן עליו, גם אם הוא לא הבין.
אבל בתוך דירה עם שני חדרים לאן כבר אפשר לברוח? ודניאל התחיל להתנהג להילה בצורה מאוד נחמדה ועדינה. חיבוקים, נשיקות…
הילה שמה לב שמבטה של רחל לא מוצא חן בעיניה, תפסה את דניאל ביד, משכה אותו למטבח, ואמרה לו בשקט כועס:
למה לא סיפרת לי שיש לך כלבה?
לא היה צורך, לחש דניאל. יש בעיה עם זה?
בהחלט יש! אני לא סובלת כלבים, ולא רוצה את רחל ככה קראת לה? איתנו בדירה.
רחל, כן…
אז תמצא לה מקום אחר! לא מבינה מה הבעיה כמה זמן היא אצלך? שלוש? חמש שנים? לא משנה. בכל מקרה, או היא, או אני.
הילה… הביטה בו במבט ברור, לא משאירה מקום לוויכוח כל עוד הכלבה פה, אין על מה לדבר. לא עוברת אליך, ושום חתונה לא תהיה.
אני לא אוהבת כלבים, תחליט מה יותר חשוב אני או היא.
…
גשם ניתך כמו דלי על שמשה. המגבים עבדו בטירוף, כפי שגם דניאל הרגיש סערת רגשות.
ובתוך הבטן תחושת אשמה, כאילו שפכו עליו דלי של ביוב. כאילו עשה משהו נורא, משהו שהכי לא רצה לעשות.
אבל הוא אהב את הילה, או לפחות חשב כך, אפילו תכנן להינשא לה. אולי בעיקר כי אבא שלה, שהיה איש עסקים מאוד מקושר, הבטיח לפתור את כל הבעיות של העסק המתדרדר שלו. מילה שלו מילה.
בשבילו זאת הייתה הזדמנות להשתקם, אולי אפילו להצליח באמת.
דניאל יצא מתל אביב לכיוון מודיעין, הטביע את הדוושה ברצפה. הגשם התחזק, הרוח טלטלה את האוטו.
הטיפות הקישו על הגג, כמו מנסות לעורר אותו למחול על רעתו. כאילו אומרים תחשוב שוב!
רחל שכבה על המושב האחורי, מסתכלת על הטיפות, יודעת הרי בדיוק מה קורה. מאז שהופיעה הילה, משהו השתנה. דניאל היה פתאום קר, אפילו לא דיבר אליה.
כשהאוטו נעצר ליד סף הדרך, דניאל יצא, הדליק סיגריה. רחל המתינה במתח.
הדלת האחורית נפתחה חזק, ענן עשן ברח החוצה. דניאל תפס אותה והוריד אותה לכביש. רחל השמיעה יללה שקטה.
קליק ראשון, דלת אחורית. קליק שני, דלת קדמית. המכונית הסתובבה, שעטה אל העיר, לטיפות לא אכפת הן המשיכו להכות על הפח.
רחל נשארה עומדת ברוח ובגשם, מביטה אחרי האוטו שנעלם. טיפות גשם חדרו את הפרווה הדקה שלה, לא השאירו שום מקום יבש.
ואז רצה אחרי המכונית, רצה אחרי זה שלעולם לא יכלה לזנוח. כי רחל לא ידעה לבגוד. אבל מה כבר כלבה יכולה לעשות נגד מכונית שטסה על המחלף במהירות של 100 קמ”ש? זה לא צ’יטה זאת כלבת רחוב.
והפרווה הרטובה כבדה עליה ואין לה סיכוי.
אורות אחוריים נעלמו מזמן, ורחל לא הפסיקה לרוץ אחרי הזיכרון.
לפעמים הגורל עוצר בשבילך כשאתה לא מסוגל לעצור לבד. כי הרי אין טעם לרוץ אחרי העבר.
צליל בלמים חרק, מכה על הכביש, בחור יצא מהאוטו עם ידיים על הראש.
על האספלט הרטוב שכבה כלבה. הוא התקרב אליה בעדינות, הביט לה בעיניים.
העיניים שלה עוד היו מלאות תקווה, אם כי היה בהן עכשיו גם עצב ובדידות.
תודה לאל, היא חיה! חשב יואב.
הוא פתח בשקט את הדלת, פרס את המעיל שלו על המושב, הרים אותה בזהירות והניח אותה בתוכו.
שעה מאוחרת, רק מרפאת חירום וטרינרית אחת ביפו פתוחה. לשם נסע. יואב מדי פעם הביט בה, ראה אותה מזיזה את הרגליים כאילו עוד ממשיכה לרוץ.
הווטרינר הסכים לבדוק אותה בחינם. כששאל מה קרה, סיפר יואב בקצרה הבין היטב שכנראה פשוט זרקו אותה.
למזלה, לא היו פציעות קשות. רק חבורות. הרופא נתן משחה וייעץ לשים לה קרח במשך יום.
יואב לקח את רחל אליו הביתה, הניח אותה על המעיל שלה.
זה רק זמני, אמר לה. אחרי עשרה ימים כבר הלכה, עדיין צולעת קצת, אבל לפחות יכולה לקום. הצליעה תעבור.
זרקו אותך, הא? יואב שאל אותה, יושב איתה על המיטה.
מעולם לא היו לו כלבים. גם חברים לכלבים לא היו, בעצם כבר מזמן לא היו לו חברים. פעם כן. עכשיו, התאכזב.
אחד גנב לו את החברה, אחר דפק לו את העסק, שלישי סיבך אותו עם המשטרה. בסוף עזב הכול ועבר עיר.
כל עניין הכלבית היה בשבילו חדש, לכן כל דבר התייעץ עם הרופא קיבל ממנו כרטיס עם המספר, עזר לו בטיפים.
יואב הצליח לקלח את רחל חשב שתתנגד, אבל היא קיבלה את זה בשקט.
התייעץ גם על אוכל, ואפילו בדק אותה שוב לראות שאין טראומה.
הרופא הסביר לפעמים כלב במצבה הוא פשוט בדיכאון. תטייל איתה כל בוקר, אל תצפה לכלום. עם הזמן, תתרגל אליך. אולי תשמח.
בדיוק ככה, אחרי חודש וחצי של הליכות, נוצר ביניהם קשר. היא התחילה לאכול, להרגיש טוב. ועכשיו כבר לא רחל, היא ליזי.
חיים חדשים, שם חדש! היא התרגלה בקלות אולי כי זה מזכיר את הישן, ואולי כי היא רצתה שינוי.
יום-יום טיול ברחובות רמת גן, לא משנה אם חמסין או סופה, היה להם רק טוב ביחד.
רק בימים של גשם, העיניים של ליזי התכסו בעצב קטן כזה, ולחות לא קשורה למה שבחוץ, אלא לזיכרון ישן.
קשה לשכוח מה שהיה. כלב הוא לא אדם, אבל מבין רגשות לא פחות טוב. מי שחושב אחרת אף פעם לא גידל כלב.
יום אחד, בטיול בפארק הירקון, ליזי קפצה לרדוף אחרי חתולה. יואב בדיוק עמד לקנות קפה מהבסטה כי היה קר. סובב את הראש וליזי נעלמה. הוא מיד הניח את הקפה ורץ לחפש.
ליזי באותו זמן נבחה על החתולה שטיפסה על עץ, דורשת ממנה לרדת הכיף רק התחיל.
פתאום ברכב יוקרה שחור נעמד ליד המדרכה, ודניאל יצא ממנו.
הוא תכנן לקפוץ לקניות, ואז קפא מזהה אותה.
רחל!
רק אחרי ששמע את השם שוב, זיהתה אותו. הפנתה אליו מבט.
רחל, בואי, ילדה טובה! קרא לה דניאל בחיוך, רוכן אליה.
היה לה רגע שאולי רצתה לרוץ אליו, אבל משהו תפס אותה. מי יודע מה כלבים חושבים אבל הם מרגישים.
הרי הוא עזב אותה, נכון? מצד שני מה אם טעתה, אולי הוא באמת חיפש אותה כל הזמן?
הזנב רעד קלות. התרגשות? לחץ? אולי גם וגם.
כשראתה את המבוכה, דניאל קפץ מעל הגדר והתקרב אליה, מושיט יד.
רחל! רחלוש, מתגעגע אלייך, בואי אלי!
הוא התחיל ללטף אותה ולחבק אותה, היא לא התנגדתה אבל גם שמחה לא ניכרה עליה. כלום. לא קיפצה, לא חייכה בזנב.
היה בפנים משהו שהיה פעם וכבר איננו.
באותו רגע יואב הגיע, ראה מישהו גורר את ליזי בכוח לרכב.
מה אתה עושה? זו שלי!
רץ אליו, נגע לו בכתף, וסובב אותו אליו.
מה אתה עושה, תגיד? היא שלי!
באמת שלך?
כן. ליזי, אלי!
ליזי עשתה צעד, אבל דניאל אחז בה חזק.
איזו ליזי? זאת רחל! לי היא הייתה מגיל גורות…
אז מה קרה? שאל יואב, מתחיל לקלוט.
עזוב, לא עניינך. היא שלי ואני לוקח.
ממש לא. היא נשארת איתי! תעזוב אותה ותלך רק ועדיף עכשיו.
מה?!
עיניו של דניאל התכסו זעם, הוא התכונן להכות, אבל הכלבה עד אז פסיבית לגמרי לפתע הרעימה וחשפה שיניים. קפצה לאחור, והסתובבה מול דניאל, מגוננת בשיניים חשופות.
הוא קפא. מופתע, לא מבוהל. רחל אף פעם לא עשתה לו את זה, אף פעם לא איימה.
פעם ראשונה שהיא מסתכלת עליו, מוכנה להילחם. הוא נסוג צעד אחורה.
ליזי, עזבי. בואי, אמר יואב בשקט.
היא באה אליו, הניחה את הראש, חיכתה שיחבר לה את הרצועה.
הלכו יחד בשביל החומים של הפארק, בלי להסתכל אחורה. ודניאל, בחור המוצלח לשעבר, רק לחץ אגרופים בזעם וחוסר אונים.
עם הילה זה לא הסתדר, לא התחתנו, אבא שלה לא עזר לו כלל עם העסק, והוא נאלץ למכור הכול ולשלם חובות. ולעולם לא סלח לעצמו על אותו לילה. אבל גם לשנות כבר אי אפשר.
נכון, כלבים מאוד נאמנים! אבל את הלב הם נותנים רק לאלה שאוהבים אותם את הבוגדים הם לא שוכחים לעולם…
