חתול שגר בקומה ה־30 היה משחק מדי שבוע עם מנקה חלונות… עד שהוא נעלם לשישה חודשים והפגישה המחודשת שלהם גרמה למיליונים לבכות.
בריסל הוא חתול שחור ששוכן בדירה בקומה ה־30 של מגדל גבוה בלב תל-אביב. הוא לא ראה אספלט מקרוב, לא הריח אדמה של גינה ציבורית ולא הכיר את הרעש של מונית שירות ישירות לאוזן. העולם שלו היה כולו אנכי: קירות לבנים, חלונות ענקיים ושמיים שנראים קרובים בהרבה מהעיר שבמטה.
חתול בית, מה שנקרא.
אבל בודד לא.
כשהיה גור, בריסל למד להתבונן על העולם מבעד לזכוכית. ראה את האורות נדלקים בלילה כמו כוכבים מלאכותיים, עקב אחרי יונים שעפות בגובה שלא נתפס ודישן לשעות בשמש, כאילו הגובה מגן עליו מהכול.
הבעלים שלו, דביר, עבד מהבית ודיבר מעט. הוא אהב את בריסל, אבל האהבה שלו הייתה שקטה, שגרתית בלי מחוות דרמטיות. החתול בילה הרבה שעות לבד, מלווה רק ברחש הרחוק של העיר והמזגן.
עד שיום אחד הופיע יהונתן.
יהונתן היה מנקה חלונות מהזן הוותיק. בן 41, ידיים חרושות וקול חייכני ששרד לא מעט צרות. כל יום שלישי, בקדושה כמעט דתית, ירד עם פלטפורמה מיוחדת לאורך הבניין, תלוי עשרות מטרים באוויר, כאילו פחד זה המלצה.
פעם ראשונה שיהונתן הגיע לקומה 30, בריסל ישן. אבל הרעש העדין של מגב החלונות העיר אותו. פקח עין אחת. ואז עוד אחת.
והנה גבר באוויר.
בריסל התקרב בזהירות. התיישב מול החלון, הזנב כרוך סביב כפותיו. התבונן ביהונתן מנקה, מזמזם לעצמו משהו שחתולים כנראה לא מבינים, אבל מרגישים.
יהונתן שם לב למבטים ונפגש בעיניים זהובות סקרניות.
נו, מה נשמע בחורצ’יק? חייך.
בריסל לא הבין את המילים, אבל הבין את הכוונה.
באותו שלישי, יהונתן צייר סמיילי קטן בקצף הסבון על החלון. בריסל נתן קפיצה קלה ודפק עם הכפה על הזכוכית.
יהונתן צחק.
ומפה זה המשיך.
כל יום שלישי בבוקר, כשהפלטפורמה התקרבה, בריסל כבר היה בעמדת תצפית. לא משנה כמה עמוק ישן, היה פוקח עיניים בדיוק בזמן.
היה מתיישב על אדן החלון, מלא בציפייה מתוקה.
יהונתן שיחק איתו דרך הזכוכית, מזיז את המגב מצד לצד, עושה פרצופים, מצייר לבבות ופנים. בריסל עקב אחר כל תנועה בדרמה רצינית להפליא קפץ, התגלגל, נעמד על שתי רגליים מול הזכוכית.
במשך עשר דקות, תל־אביב פשוט לא הייתה קיימת.
עבור יהונתן, עשר הדקות האלו היו כמו עוגן. לפני שנים אשתו נהרגה בתאונה שטותית, ומאז חייו הלכו והפכו שגרתיים, מתפקדים אבל ריקים. החתול בכלל לא ידע, אבל הוא הציל אותו פעם בשבוע.
נתראה בשלישי הבא, היה אומר בכל פעם שהלך.
בריסל לא הבין עתיד, אבל הכיר עקביות.
ואז, הגיע שלישי ויהונתן לא הופיע.
בריסל חיכה.
התיישב מול החלון כבר מהבוקר. הלך הלוך ושוב. יילל חרש, לא רגוע. כשפלטפורמה אחרת ירדה, הדופק שלו קפץ.
רץ להזדכות.
אבל זה לא היה יהונתן.
היה זה מישהו צעיר ורציני הרבה יותר. לא הביט אפילו פנימה. ניקה וירד.
בריסל עמד קפוא.
אחר-כך התרחק, זנב בין הרגליים.
אותו שלישי, השמש זרחה אבל משהו נשבר.
שישה חודשים יהונתן לא חזר.
לא מתוך החלטה מתוך מלחמה.
זיהום חמור הביא אותו לבית החולים. קודם ימים, אחר-כך שבועות. לפעמים הרופאים הטילו ספק. לילות שלמים שכב יהונתן ובהה בתקרה, נזכר בדברים הקטנים שמעולם לא החשיב ריח סבון, רוח ב-30 קומות, חתול שחור שמביט כאילו הוא בן-אדם חשוב.
אולי אצא מזה? ואם כן – אז למה בעצם? חשב לעצמו.
בינתיים, בקומה 30, בריסל הפסיק לחכות ליד החלון.
לא כי שכח.
כי למד שלחכות כואב.
ישן יותר, שיחק פחות. דביר הרגיש שמשהו מוזר.
כנראה הזדקן, רטן לעצמו.
אבל בריסל רק התאבל.
כשהוא סוף־סוף הבריא, חזר יהונתן לעבודה רזה, לבן עוד יותר, נשימה קצרה. הבוס שלו לחץ שינוח עוד קצת.
אני חייב לנסות, התעקש.
אותו שלישי עלה על הפלטפורמה, ידיים רועדות.
ומה אם הוא שכח אותי? או שאולי עברו דירה?
בהגיעו לקומה 30, השתרר שקט. בריסל ישן על הספה, גוש שחור עגול.
יהונתן דפק על הזכוכית, עדין.
טאק.
עיני החתול נפערו באחת.
הוא הסתכל כאילו ראה רוח רפאים.
ואז ריצה.
הסתער על החלון, מיילל בקול כזה שיהונתן שמע אפילו דרך הסנדוויץ’ משולש. שפשף את הפנים בצורה שלא עשה מעולם, התפוצץ ברפרוף וגרגור.
יהונתן התפרק בבכי.
הצמיד יד לחלון.
בריסל הניח את הכפה בדיוק באותו מקום.
דביר תפס רגע. צילם.
העלה סטורי עם טקסט פשוט בעברית:
אחרי חצי שנה, החתול שלי פגש את החבר הכי טוב שלו.
התמונה אש.
אלפי אנשים פירגנו, שיתפו, הגיבו, התרגשו, בכו ויזכרו. כל אחד נזכר במישהו שחיכה או שחיכה לו.
בריסל ויהונתן הפכו לסמל של דבר שלא צריך הסבר רק להרגיש.
אהבה לא חייבת דיבור.
ידידות לא מוגבלת למין.
ולפעמים גובה, זמן, וזכוכית לא מפרידים באמת.
כמה ימים אחרי, דביר מקבל הודעה פרטית.
זו יהונתן.
הוא מספר את הכול. בית החולים, הדיכאון, התסכול.
אני לא בטוח שהייתי יוצא מהמיטה אלמלא חשבתי על החתול הזה, כתב. הייתי צריך לדעת שמישהו מחכה לי.
דביר קרא, דמעות בעיניים.
אותו לילה, התבונן בבריסל ישן והבין משהו חדש:
בריסל לא חיכה ליהונתן.
הוא החזיק אותו.
יהונתן המשיך לנקות חלונות.
בריסל שמר על המשמר בקומה 30.
כל שלישי, עשר דקות תל-אביב נעלמה.
ואף שלא נגעו באמת, ידעו שניהם מה שרבים שוכחים:
ידידות לא דורשת קרבה פיזית אלא נוכחות.
כי יש קשרים שלא נשברים.
לא מזמן.
לא מגובה.
לא מזכוכית.
