חתול שחי בקומה ה-30 היה משחק כל שבוע עם מנקה חלונות… עד שהוא נעלם למשך חצי שנה והמפגש המחודש ריגש מיליונים.
טופז היה חתול שחור שחי בדירה בקומה ה-30 של מגדל יוקרה בתל אביב. הוא מעולם לא הריח את ריח הכביש, לא שיחק בגינה, ולא הכיר את הרעש הישיר של האוטובוסים. עולמו היה תלוי בפסגות: קירות לבנים, חלונות ענקיים, ושמיים שנראו קרובים יותר מהרצפה.
הוא היה חתול בית קלאסי.
אבל הוא לא היה חתול בודד.
מגיל צעיר, טופז למד לבחון את העולם דרך הזכוכית. הוא הביט באורות העיר נדלקים כמו כוכבים מלאכותיים, עקב אחרי יונים רחוקות, ונרדם במשך שעות בגג השמש, כאילו הגובה מגן עליו מכל סכנה.
הבעלים שלו, נדב, עבד מהבית, לא הרבה לדבר. הוא אהב את טופז, אך האהבה שלו הייתה חרישית, שגרתית, ללא מחוות גדולות. טופז בילה שעות ארוכות לבד, מלווה רק על ידי המיית תל אביב העמומה.
עד שצץ גבע.
גבע היה מנקה חלונות. בן 41, ידיים סדוקות, חיוך רחב שנשאר בו למרות חיים לא פשוטים. בכל יום שלישי, כמו שעון, ירד על גבי פלטפורמה במורד הבניין, תלוי באוויר עשרות מטרים מהקרקע כאילו הפחד לא שייך לו.
פעם ראשונה שגבע הגיע לקומה ה-30, טופז עוד ישן. אולם הרעש העדין של המגב העיר אותו באיטיות. עין אחת נפתחה, אחריה השנייה.
ושם הוא היה.
אדם, צף באוויר.
טופז התקרב לאט. התיישב מול החלון, זנב כרוך סביב כפותיו. צפה בגבע מנקה בקפידה, מזמזם שיר שהחתול לא שמע, אבל איכשהו הרגיש.
גבע הרים את מבטו ופגש שני עיניים זהובות שחדרו אליו.
“נו, שלום חבר”, חייך גבע.
טופז לא הבין מילים, אבל את הטון הוא הבין היטב.
באותו שלישי, גבע צייר סמיילי קטן בקצף הסבון בלי לחשוב יותר מדי. טופז קפץ ותפח בזכוכית עם כפו.
גבע צחק.
וככה זה התחיל.
כל יום שלישי, כשהפלטפורמה התקרבה לקומה ה-30, טופז כבר היה מחכה בחלון. זה לא משנה עד כמה עמוק ישן משהו בפנים ידע בדיוק מתי הוא מגיע.
הוא חיכה, נרגש ונחוש.
גבע שיחק איתו כאילו אין איש אחר בעולם. הניע את המגב בצורה חדה, עשה פרצופים מצחיקים, צייר לבבות ועיגולים. טופז רדף אחרי כל תנועה בכובד ראש כמעט מגוחך: קפץ, התמתח, נעמד על שתיים.
בעשר הדקות האלה העולם נעלם מתל אביב.
עבור גבע, עשר הדקות הללו היו עוגן. אשתו נפטרה מתאונה טרגית, ומאז חי בפונקציונאליות ריקה. החתול לא ידע, אך הוא הציל אותו אחת לשבוע.
“נתראה בשלישי הבא”, היה גבע אומר תמיד.
טופז לא היה מבין עתיד או עבר, אבל הוא הבין המשכיות.
יום שלישי אחד, גבע לא הגיע.
טופז חיכה.
התיישב מול החלון מוקדם בבוקר. הלך מצד לצד. יילל חרישית, בעצבנות. כשנחתה פלטפורמה חדשה, לבו הקטן קפץ.
רץ לחלון.
אך זה לא היה גבע.
אלא בחור אחר, צעיר יותר, לא חייך, לא הציץ פנימה. רק ניקה והמשיך הלאה.
טופז קפא במקומו.
ואז פנה מהחלון בזנב נפול.
השמש המשיכה לזרוח, אך משהו נשבר בחדר גבוה.
גבע לא חזר חצי שנה.
זו לא הייתה החלטה זו הייתה מלחמה.
זיהום קשה שלח אותו לאשפוז, קודם ימים, אחר כך שבועות. היו לילות בהם הרופאים לא בוודאות. הוא שכב והביט בתקרה, חושב על דברים קטנים שמעולם לא שם אליהם לב ריח הסבון, חוזק הרוח בגובה כזה, חתול שחור שמביט בו כאילו יש לו ערך בעולם.
“אם אחזור… בשביל מה בעצם?” חשב.
בינתיים, בקומה ה-30, טופז הפסיק לחכות בחלון.
לא כי שכח.
כי למד – לחכות זה כואב.
ישן שעות ארוכות יותר. שיחק כמעט ולא. נדב שם לב שמשהו שונה, אך לא ידע לזהות.
“אולי הוא מזדקן”, חשב לעצמו.
אך טופז היה באבל.
בסוף, כשגבע החלים חזר לעבודה, גוף חלש, נשימה כבדה. המעביד הציע חופשה יותר ארוכה.
“אני חייב לחזור, לפחות ליום אחד”, ענה גבע.
ביום שלישי, עלה לפלטפורמה בידיים רועדות.
“ומה אם הוא לא זוכר? ומה אם עברו דירה?”
הגיע לקומה ה-30. הדירה שקטה. טופז ישן, מכורבל בספה.
גבע דפק בעדינות בזכוכית.
טפ.
טופז התרומם מיידית.
עיניו נפערו כאילו ראה רוח.
ואז זינק.
רץ לחלון בדהירה, יילל כזה חזק שגבע שמע אפילו דרך הזכוכית העבה. שפשף את פניו בעוצמה בחלון, והתפנק כמו שמעולם לא עשה.
גבע בכה.
הניח את ידו על הזכוכית.
טופז הרים כפה והניח במקום המדויק.
נדב, שצפה בהכל, שלף פלאפון וצילם.
העלה לאינסטגרם פוסט קצר:
“אחרי חצי שנה, החתול שלי פגש את החבר הכי טוב שלו”
התמונה הפכה לויראלית.
אלפי ישראלים הגיבו, שיתפו, בכו ונזכרו במישהו שאיבדו, במישהו שחיכה להם.
גבע וטופז הפכו סמל למשהו שאי אפשר לשים עליו אצבע, אך כולם מבינים:
אהבה לא צריכה מילים.
חברות לא מזהה גבולות של מין.
שהזכוכית, הגובה והזמן לא בהכרח מפרידים.
ימים ספורים אחר כך, נדב קיבל הודעה פרטית.
זו הייתה מגבע.
סיפר לו הכל: הבית חולים, הדיכאון, הרגעים שבקושי רצה לקום מהמיטה.
“אני לא יודע אם הייתי קם בלי לחשוב עליו”, כתב, “הייתי צריך לדעת שמישהו מחכה לי”.
נדב קרא בעיניים דומעות.
באותו לילה, ישב ליד טופז הישן, ופתאום קלט משהו שלא חשב עליו:
טופז לא חיכה לגבע.
הוא החזיק בו מעמד.
גבע חזר לנקות חלונות.
טופז המשיך לישון מול תל אביב.
וכל שלישי, בעשר דקות קטנות, עמד העולם.
וגם אם הם לעולם לא נגעו באמת שניהם ידעו משהו שכולנו שוכחים:
החברות לא דורשת מגע.
רק נוכחות.
כי יש קשרים שלא נשברים.
לא עם הזמן,
לא עם הגובה,
לא עם כל הזכוכית בעולם.
והיום, כשאני חושב עליהם, למדתי בעצמי: לפעמים, כל מה שצריך זה פשוט לדעת שמישהו רואה אותך.
