אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגת ראש השנה: ניקתה, בישלה והכינה שולחן חגיגי. זהו ראש השנה הראשון שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. היא כבר שלושה חודשים גרה עם טוליק בדירתו. הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, היה נשוי, משלם דמי מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כל זה שטויות כשאוהבים. ואיך הוא גרם לה להתאהב בו, אף אחד לא הבין: לא חתיך, אפילו אפשר לומר מכוער, אופי נוראי, קמצן ברמות, וכסף אף פעם אין לו. ואם יש לו כסף, זה רק לעצמו. ובדיוק ביצור-פלא הזה אולגה התאהבה. אולגה קיוותה כל שלושת החודשים שטוליק יבחין כמה שהיא אישה נוחה וטובת לב, וירצה להתחתן איתה. הוא בעצמו אמר: “צריך לחיות ביחד קצת, לראות איך את בבית. שלא תהיי כמו הגרושה שלי”. מה היה מיוחד בגרושה — לא סיפר אף פעם. אז אולגה השתדלה מכל הלב: לא התעצבנה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים מכספה (שלא יחשוב שהיא קמצנית), ואפילו קנתה לו טלפון חדש לראש השנה. בזמן שהיא מתכוננת, גם טוליק “הכין” את עצמו לחג — כלומר, שתה עם החברים. הוא חזר שיכור וסיפר שיבואו אליהם אורחים לראש השנה, חברים שלו שאולגה לא מכירה. אולגה ערכה שולחן, נשארה שעה עד החג, והמצב רוח שלה נהרס — אבל התאפקה, כי היא לא רצתה להיות כמו הגרושה שלו. חצי שעה לפני החג נכנסה חבורה שיכורה של גברים ונשים. טוליק התלהב, שם את כולם סביב השולחן, והמסיבה נמשכה. הוא אפילו לא הציג את אולגה לחברים — ואף אחד לא שם לב אליה. רק אכלו ממטעמיה והתבדחו ביניהם. כעבור שתי דקות עד חצות אולגה הציעה למזוג שמפניה, והסתכלו עליה כאילו היא אורחת לא קרואה. “אז מי זו?” מלמלה אחת הבחורות. “השותפה שלי למיטה”, צחק טוליק, וכולם צחקו אחריו. הם אכלו מהאוכל שאולגה הכינה והמשיכו לצחוק עליה, לשבח את טוליק שמצא “טבחית וחדרנית חינם”. טוליק לא הגן עליה ורק צחק איתם, נהנה מהאוכל שלה וממחץ אותה נפשית. אולגה יצאה בשקט, אספה את החפצים שלה וחזרה לבית ההורים. כזה ראש השנה גרוע עוד לא היה לה. אמא אמרה כמו תמיד: “אמרתי לך”, אבא נשם לרווחה, ואולגה, אחרי בכי, הסירה מעצמה את המשקפיים הוורודים. שבוע אחר כך, כשלטוליק נגמר הכסף, הוא בא לאולגה כאילו כלום לא קרה: “למה עזבת? נעלבת?” וכשהבין שהיא לא מתכוונת לשלום בית, תקף: “יפה לך, חזרתי להורים ואת משאירה לי מקרר ריק. את מתחילה להיות כמו הגרושה שלי!” מול חוצפה כזו לאולגה לא נשארו מילים. היא כל כך רצתה להגיד לו מה היא חושבת עליו. בסוף, שלחה אותו לעזאזל וטרקה את הדלת בפנים. וכך, מראש השנה התחילה לה אולגה שנה חדשה באמת.

Life Lessons

Author Alejandro García Reading 12 min Published by February 13, 2026

כל היום ענתה התכוננה לחגיגת ראש השנה: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זה ראש השנה הראשון שלה שלא עם ההורים, אלא עם האיש שהיא אוהבת.

שלושה חודשים היא כבר גרה אצל נדב בדירתו. הוא מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה, היה נשוי פעם, משלם מזונות ולפעמים גם אוהב לשתות… אבל כל זה לא חשוב כשאוהבים מישהו באמת. ואף אחד לא הבין מה משך אותה אליו: הוא לא יפה בכלל, אפילו אפשר לומר שהוא מכוער, ועם מזג חם, קמצן עד כאב ותמיד בלי שקל על הנשמה. ואם כבר יש לו כסף זה רק לעצמו, כידוע. ובאיש המוזר הזה, ענת התאהבה.

כל התקופה ענת קיוותה שיום אחד נדב יבחין כמה היא עתירת סבלנות ומעולה בניהול בית. בטח ירצה לקחת אותה לאשה. הרי הוא תמיד אמר: “צריך לחיות ביחד, לראות מה את שווה. אולי תתגלי כמו גרושתי”. איזו הייתה אותה גרושה? ענת מעולם לא הצליחה להבין אף פעם לא היה אומר משהו ברור. לכן ניסתה להוכיח את עצמה: לא צעקה כשחזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה הכל בסופר מכספה (ואולי נדב יחשוד בה כאילו היא חומרנית?). גם את השולחן של החג ערכה לבדה, והוא אפילו קיבל טלפון נייד חדש מתנה.

בזמן שענת התרוצצה והתרגשה, גם נדב “התכונן” בדרכו. כלומר שתה עם חברים. חזר לבית עליז, והכריז שחבריו יבואו לחג יחד איתם. חברים, אגב, שענת כלל לא הכירה. ענת סידרה שולחן נשארה שעה לחג. מצב הרוח שלה התקלקל, אבל נשכה שפתיים בשביל לא להגיד מה שבאמת חושבת הרי היא שונה מהגרושה הקודמת.

חצי שעה לפני החג פסעה הביתה חבורה שתויה ושובבה של גברים ונשים. בנוכחותם פינה נדב מקום לשולחן וחגיגת השתייה התחילה. אף אחד לא התייחס לענת, אפילו נדב לא טרח להציג אותה הם פשוט שתו ודיברו ביניהם, נראו כמו אנשים מתוך ציור ישן ששכחו לחלוק לו צבעים. וכשאמרה שעוד שתי דקות ראש השנה וצריך למלא כוסות יין, הביטו בה כמו בצל חסר טעם.

ומי זאת? שאלה אחת הבחורות בקול מרוח.
שכנת מיטה, צחק נדב, וכל החבר’ה צחקו אחריו.
הם אכלו את האוכל שענת בישלה וצחקו עליה, בזמן שבצפצוף השעון בירכו את נדב שמצא לו “עוזרת בית חינם”. ונדב? צחק איתם, ולחש לכוס יינו משהו בלתי מובן. אכל מהאוכל שענת קנתה, והרגיש כמו מלך שמנקה את רגליו במגבת של משרת שלווה.

ענת אספה בשקט את חפציה, ויצאה בלי שמץ של רעש, הביתה להוריה. ראש השנה כזה עוד לא היה לה, כמו מתוך חלום שכולו עשוי חצאי צבעים וחצאי מילים. אמא חייכה, “אמרתי לך”, ואבא נשף אנחת רווחה. ענת, מתוך ים הדמעות, הרגישה שכל עולמה השתנה כהרף עין פתאום.

שבוע אחר כך, כשנגמרו לנדב השקלים והקפה בדלי, הופיע לפתע כאילו מאי שם.
למה עזבת? נעלבת? שאל בצביעות נעדרת רגש. וראה שהיא לא מוכנה לשום פיוס, עבר מיד להאשמות: יפה, את עכשיו אצל ההורים, ואני לבד, אפילו עכבר מת מרעב במקרר שלי! הפכת לגרושה השנייה שלי!
מאותה חוצפה ענקית ענת נאלמה דום. כל כך הרבה פעמים דמיינה איך תעמוד מולו ותפרוק עליו את כל מה שיושב לה על הלב, אבל עכשיו רק נשמה עמוק ובסוף סגרה את הדלת בפרצופו בלי לומר מילה, כאילו משאירה שם, לצידו, חלק מהחיים הקודמים והמבולבלים שלה.

כך, מראש השנה, התחילה לענת שנה חדשה געגועית, משונה, ומלאה בתקווה.

Add a comment

שעה לפני החתונה, שמעתי במקרה את ארוסי לוחש לאמו: “לא אכפת לי ממנה, אני רוצה רק את הכסף שלה”. ניגבתי את הדמעות בשקט, צעדתי לחופה בראש מורם, ובמקום להגיד “כן, אני מסכימה”, אמרתי משהו שגרם לחמותי לעתיד להחזיק את הלב באמצע האולם… שעה לפני החתונה, אני, מרים אלנה, עמדתי לבדי במסדרון הצדדי של המלון, מנסה להרגיע את הלחץ. השמלה הלבנה חנקה אותי, ורעש האורחים נשמע כמו זמזום קבוע. אז שמעתי קולות מהחדר הקטן מאחורי הדלת, ההוא שבו שמרו את המתנות. מיד זיהיתי את הקול של ג’ביאד, הארוס שלי, ושל אמו, כרמלה. לא רציתי להקשיב, אבל הרגליים קפאו במקום. — לא אכפת לי ממנה — לחש ג’ביאד בקול קר — רק הכסף שלה מעניין אותי. אחרי החתונה הכול יהיה קל יותר. הרגשתי שהאוויר עוזב את הריאות. כרמלה צחקה צחוק קצר ומרוצה: — אמרתי לך, בני. עוד קצת סבלנות. הירושה, העסק של אבא שלה… הכול יישאר אצל המשפחה הנכונה. כיסיתי את פי כדי לא לבכות בקול. היינו ארבע שנים יחד. איבדתי את אבא שלי לפני שנתיים וירשתי את העסק המשפחתי. חשבתי תמיד שג’ביאד אוהב אותי בזכות מי שאני, לא בזכות מה שיש לי. באותו רגע כל זיכרון הפך לחשוד: למה הוא כל כך מיהר להתחתן? למה התעניין פתאום בחשבונות שלי? למה כל השאלות ה״תמימות״ על המסמכים? ניגבתי את הדמעות, נשמתי עמוק והחלטתי – אני לא בורחת, אני לא עושה סצנה דרמטית מאחורי הקלעים. אני צועדת לחופה כמו שתכננתי. כולם ישמעו את האמת. כשניגנה המוזיקה נכנסתי, צעדי בטוחים. ראיתי את ג’ביאד מחייך כאילו הכול בשליטה. הרב פתח בדברים הרגילים. והגיע רגע האמת. — האם את מסכימה להינשא לג’ביאד? — שאל. הייתה דממה באולם. ג’ביאד הביט בי בביטחון. כרמלה, בשורה הראשונה, הנהנה בשקט. הרמתי את ראשי, הסתכלתי על הקהל ואמרתי בקול ברור: — לא. ולפני שאסביר, אני רוצה לשתף משהו ששמעתי רק לפני שעה. האולם רחש. כרמלה החזיקה את ליבה, מבולבלת. ג’ביאד החוויר והתקרב. — מרים, את בטח בלחץ, זה לא מה שחשבת… — לא — עצרתי אותו — הבנתי בדיוק. בגלל זה דאגתי מראש. שלפתי מעטפה לבנה מהזר. הרב הסתכל, שותק. כרמלה נשמה מהר. — יש פה עותקים של מסמכים שחתמתי לפני שבועיים — הסברתי — הסכם משפטי שמבהיר שבעסק שלי ובנכסים שלי לא נוגע אף אחד, גם לא בעלי אחרי הנישואין. הפנים של ג’ביאד נפלו. — מה עשית? — לחש. — עשיתי מה שנכון — עניתי — כי אהבה זה לא חשבון בנק. כרמלה קמה בזעם. — זו השפלה! — צרחה — הבן שלי לא ראוי לזה! — והוא כן ראוי להשתמש בה? — קראה דודה שלי רותי מהקהל. כמה אנשים הנהנו. ג’ביאד ניסה שוב לגשת אליי, נסוגתי צעד. — אני לא אתחתן עם מי שמשקר — אמרתי — ולא עם משפחה שחושבת שאני עסק. כרמלה הלבינה, החזיקה שוב את הלב והתיישבה. הדרמה באוויר נתנה לכולם להבין מי פה יוצא מגוחך. הרב סגר את התיק בשלווה. — נראה שפה תמה החופה — קבע. הורדתי את הטבעת, הנחתי אותה על השולחן, ופניתי לאורחים: — תודה שבאתם. אני מצטערת. היום לא איבדתי חתן, היום קיבלתי את החירות שלי. יצאתי מהאולם במבטים של הערכה, כמה דמעות, ובשקט שבפעם הראשונה הרגיש כמו שלווה. השבועות הבאים היו קשים, אבל ברורים. ניתקתי קשרים, ביטלתי חוזים משותפים, המשכתי בחיי ובעסק. חברים מסוימים נעלמו, אחרים נשארו והוכיחו מי באמת לצידי. אימא שלי אמרה: “זה כואב, אבל ניצלת בזמן”. חודש אחרי, פגשתי בג’ביאד בקפה. הוא כבר לא לבש חליפות יוקרתיות ולא הייתה בו שום יהירות. ביקש לדבר, שמעתי אותו בלי כאב. — עשיתי טעות — הודה — אימא שלי לחצה… — לא — קטעתי אותו — המילים שלך היו ברורות וגם ההחלטות. קמתי, שילמתי ויצאתי בלי להביט לאחור. לא צעקתי, לא בכיתי. סיימתי פרק. רק בדיעבד הבנתי שמה שקרה בחופה לא היה נקמה, אלא כבוד עצמי. אהבה אמיתית לא לוחשים בחשאי עם תנאים, לא מנהלים אותה בחדרי חדרים. היא נמדדת כשאף אחד לא רואה. והיום, שנה אחרי, אני עדיין רווקה, שלווה וחזקה. העסק פורח, והאמון בעצמי גובר. אני לא מתביישת בסיפור שלי – להפך, משתפת אותו כי אני יודעת שעוד אנשים חוו את ההיסוס ההוא לפני החלטה גדולה. לפעמים החיים מעניקים לך אמת מכאיבה רגע לפני טעות גורלית. להקשיב לה זו אומץ, לשתוק זו כניעה. ועכשיו אני שואלת אותך, שקראת עד כאן: מה היית עושה במקומי? היית ממשיכה לחתונה מחשש מה יגידו, או בוחרת לומר “לא” למרות שכולם מסתכלים? אם הסיפור הזה גרם לך לחשוב, שתף אותו, השאר דעה וספר: האם אהבה שורדת כשמעורב בה אינטרס אישי? הניסיון שלך עשוי לעזור למישהו אחר לקבל החלטה בזמן.

שעה לפני החתונה, ישבתי לבד במסדרון הצדדי של המלון

Natalia regresaba del supermercado con las bolsas pesadas en las manos. Ya estaba a punto de llegar a casa cuando de repente vio un coche desconocido aparcado junto a su verja. —¿Quién será? —pensó extrañada—. No espero visita. Se acercó y vio a un joven en el patio. —¡Ha venido! —exclamó, corriendo a abrazar a su hijo, pero él se apartó con seriedad: —Mamá, espera, tengo que contarte algo —dijo Víctor, nervioso—. Será mejor que te sientes. Preparada para lo peor, Natalia se dejó caer en el banco del jardín. Natalia vivía sola en un idílico pueblo castellano. Su marido había fallecido dos años atrás, y su único hijo, Víctor, tras terminar el servicio militar, se marchó a la universidad a Madrid y nunca regresó definitivamente. Trabajaba de ingeniero en una fábrica; al principio alquilaba un piso, pero su vida cambió por completo, aunque nunca le contaba detalles a su madre. Venía a visitarla pocas veces, hasta que se compró coche. El último año, sin embargo, se dejaba caer sin avisar, trayendo siempre comida, alguna prenda de ropa. Aunque su madre rehusara, él insistía. En su última visita le trajo un pañuelo de lana hecho a mano. Pero de su vida personal no hablaba. Solo decía que estaba bien. No te preocupes, mamá. Esa era toda su respuesta. Pero unas vecinas le contaron cotilleos. Vera, una joven del pueblo, fue a Madrid. La madre preocupada mandó con Vera unos dulces para su hijo, mermelada y setas en conserva. Como tenía el número de Víctor, la chica le llamó y quedaron. —Ay, doña Natalia, fue y vino en coche con una señora muy elegante. Se lo llevó todo. Me mandó saludarle y que vendría pronto. —¿Quién era esa señora? —preguntó Natalia intrigada. —Quién sabe. Ni bajó del coche. Pero le aseguro que parecía mayor que él, unos cinco años más, rellenita y muy pintada. Natalia se quedó pensando. Su hijo jamás le hablaba de su vida privada. Tendría que preguntar la próxima vez. No tuvo que esperar mucho. Volviendo del supermercado, vio a su hijo esperándola en el patio con un niño pequeño. El coche aparcado junto a la verja. —¡Has venido! —aceleró para abrazar al hijo, pero él retrocedió un poco y dijo: —Hola, mamá. Mira, te presento a Yurchi. Ahora él es como un hijo para mí. —Bueno, entrad en casa, no os quedéis en el patio. Puso la mesa en un momento; por suerte, tenía patatas recién cocidas, col en vinagre, pepinillos y carne cocida en su punto. Yurchi estaba callado, apenas tocaba el plato, veía todo con tristeza. Comieron, tomaron té y mandaron al niño al patio. Que vea el sitio, y ellos a conversar. —Mamá —empezó Víctor—, el año pasado me casé. Bueno, nos inscribimos en el registro, con Olena. Este es su hijo. No te lo conté, no te ofendas. Ella no quiere conocer a la suegra. —¿Y eso por qué? ¿Tan mala soy? ¿O porque soy de pueblo y no le parezco adecuada? —No, nada de eso. Su primer matrimonio fue muy infeliz, su suegra la hizo sufrir, no la quería. Olena se fue de casa por ella, y el marido falleció al poco. Al final, el piso y el coche se quedaron para Olena y su hijo. Cuando nos conocimos, me invitó a vivir juntos y luego nos casamos, pero de suegra no quiere ni oír hablar. —¿Entonces por qué has traído al niño? —preguntó Natalia, sorprendida. —Es verano, Olena está embarazada, en agosto dará a luz. Le cuesta cuidar de Yurchi, necesita ojo constante y yo trabajo todo el día. Si le puedes vigilar hasta el otoño, luego volveré a recogerlo. —Por supuesto, le cuidaré. Aunque, ¿él querrá quedarse con la abuela? —¿Eso importa? La madre dice y él obedece. Natalia se extrañó de esas palabras, pero no quiso discutir. Ni conocía a Olena. El niño, de ocho años, no era tan pequeño. Pronto tendría un nieto/a propio. ¡Menuda alegría! Al día siguiente, el hijo se fue, y Yurchi se asomó a la ventana, enfurruñado. Natalia se acercó y le dijo: —Vamos a organizar nuestra vida, puedes llamarme abuela Natalia. ¿A qué curso vas? —A segundo —gruñó el niño sin girarse. —Ven, te voy a enseñar las gallinas, la huerta… ¡La fresa está a punto, pronto recogeremos! —No quiero ir contigo. —¿Por qué? No te haré daño, y mi perro Atos tampoco. —Mi madre dice que eres mala. Y no pienso quedarme mucho. No le tengo miedo a tu Atos. —¡Vaya por Dios! ¿Y cómo sabe tu madre que soy mala, si ni me conoce? Bueno, quédate aquí si quieres, yo me voy al patio, tengo que hacer cosas, nieto. Natalia se fue del salón, compadeciendo al niño. A esa Olena debió de tratarla muy mal su anterior suegra, ahora ni quiere saber de la nueva y encima pone al niño en contra. Pero con cariño, pensó, se ganará su corazón. Se puso con sus tareas de casa y jardín. No tenía granja, solo gallinas y un par de patos. La leche, queso y nata los compraba a los vecinos, a doña Herminia, y a cambio regalaba huevos y moras. Así vivían. Pasó una semana. Yuri empezaba a salir tímidamente al patio, acariciaba a Atos, cogía fresas de la huerta. No ayudaba mucho, pero tampoco le forzaba. Un día, Natalia fue al supermercado y le invitó a ir con ella; el niño aceptó. De regreso, no paró de hablar. Desde entonces cambió: ayudaba en casa, regaba, alimentaba a Atos, se hizo amigo de los chicos del barrio. Por la tarde no había quien le mandara a casa. Hasta empezó a leer la vieja novela de “Robinson Crusoe” que era de su padre. Se la contaba a la abuela, se reía del personaje Viernes mientras ella tejía. Le recordaba a su propio hijo de pequeño, siempre charlando. En agosto llegó Víctor, radiante, con la noticia de que Olena había dado a luz a una niña, Julia. Iba a buscarles al hospital, pero primero quería contarle a su madre y preguntar por Yuri. —Papá, yo con la abuela Natalia estoy muy bien, ¡me gusta aquí! ¿Puedo quedarme un poco más? Ya veré a mi hermanita cuando empiece el cole. Y se quedó hasta septiembre. Natalia regaló a su hijo unos zapatitos hechos a mano, un gorro y una mantita para la bebé. A la nuera, unos guantes de lana. El hijo se lo agradeció todo, besó a su madre, saludó como un hombre a Yuri y se fue. A finales de agosto, Yuri jugaba al fútbol con los chicos cuando vio un coche a lo lejos. Llegó hasta la casa y bajó una mujer con un bebé en brazos: Olena, seguida de Víctor. Cogió el niño y Yuri corrió hacia su madre. —¡Ha venido mamá! —gritó, pero tropezó y se hizo daño en la rodilla. No lloró, puso una hoja para curarse, como le enseñaron los chicos. Olena le besó, le cogió de la mano y pasó a la casa. —¿Así va Yuri solo por la calle? —fue su saludo. —Hola, hija —respondió Natalia—. ¡Ya nos hemos conocido! Aquí los chicos juegan siempre fuera, y Yuri me ayuda mucho en casa y la huerta, ¿cómo no va a jugar un rato? Natalia fue a ver a la bebé dormida, tan bonita como un angelito, y le saltaron las lágrimas de emoción. Preparó un cocido con nata y pan casero para la familia y les preguntó por todo. —Venimos a recoger a Yuri —dijo Olena con voz de autoridad—. ¡Pronto empieza el cole! Seguro que ya está deseando volver a la ciudad. El niño se levantó y gritó: —¡No quiero volver a la ciudad! ¡Quiero quedarme con la abuela Natalia! Mamá, tú me mentiste, no es mala, es buena. Olena se sonrojó, su cara era de enfado. —A mamá no se le habla así, Yuri. Pide perdón y ve a jugar, pero no salgas del patio —dijo Natalia, serena. Yuri agachó la cabeza, pidió disculpas y salió. —No te preocupes por él, Olena. Es muy buen niño y tú le has criado bien, enhorabuena. Me ha hecho muy feliz tenerlo aquí este verano. Cuando quieras, tráelo, siempre será bienvenido. Pero en ese momento la bebé lloró y Olena corrió hacia ella. Pasaron dos días en casa de Natalia; Víctor arregló unas cosas, Olena estuvo pendiente de la niña y la suegra cocinó para todos. Yuri ayudaba en todo, contando historias sobre lo feliz que había sido allí. Al final, se marcharon. Víctor y los niños se despidieron y salieron al patio. Olena fue hacia Natalia, la abrazó y le dijo: —Gracias, mamá. Ya ni recuerdo a la mía. Nunca imaginé que las suegras podían ser así. Discúlpame. Y a Víctor le quiero mucho. Es muy bueno. —Ya es tuyo, hija, pero qué alegría para mí. Traed a Yuri cuando queráis, le quiero como a un nieto. Y así, todo fue bien. Ese invierno se llevaron a la madre a Madrid para ayudar en casa y con los niños. Suegra y nuera llegaron a quererse, para alegría de Víctor y el inquieto Yuri.

Natalia volvía del supermercado con las bolsas pesadas