אצל סבתא שורה במושב מת החתול שלה – חתול שהיה אגדה, אלוף בניצחונות על כל חתולה בסביבה, גיבור קרבות ומומחה בציד עכברים; אבל מה לעשות – כבר היה קשיש, עבר כמעט עשרים שנה בלי שיפוץ יסודי. שורה עטפה את יקירה בבד נקי, לקחה את הטורייה והלכה לקבור אותו מאחורי החצר. בעלה, וסילי ירופייביץ’, היה עסוק בזווית של החצר במרתף – תיקן שם משהו תוך כדי קללות שקטות. אחרי שסיימה עם החתול והאדמה, עברה בדרך השכנה – פייגה העירונית. – שלום, אלכסנדרה אמא! – בירכה פייגה, ושאלה בשביל הנימוס: – מה את עושה? – מה כבר, – ענתה שורה, – ואסיה שלי סיים את חייו, המסכן. אלוהים קרא לו אליו. בכיתי קצת וקברתי מאחורי החצר. מהידיעה הזאת פייגה שכחה לאן הולכת – הרי רק אתמול ראתה את וסילי ירופייביץ’ קונה סוכר, קופסת סיגריות ובקבוק קטן של ערק במכולת. – לא יתכן! – אמרה. – וסילי שלך נפטר? כל כך פתאום? הרי ממש אתמול ראיתי אותו! – כן, אתמול עוד התרוצץ שמח, – שורה הנהנה. – היה מלא חיים, טרף דג מלוח שלם. אפילו במיטה עוד שיחקנו… העיניים של פייגה הלכו ונהיו עגולות. – אבל הבוקר כבר דכדך לי ואסיה, נחלש, – סיימה שורה. – נשכב על הספסל, מלמל משהו – ושם את נשמתו. פייגה עשתה סימן צלב באוויר מתוך הרגל. – תראי איך זה קורה, – אמרה. – היה-והלך. אבל למה עם הטורייה, מה את אומרת? – אמרתי לך – קברתי אותו מאחורי החצר, – חזרה שורה. – עטפתי בבד נקי וקברתי. ואפילו מקל שמתי, שלא אשכח איפה. פייגה הייתה עירונית ולא הכירה את כל המנהגים של מושב. זה הדהים אותה ששורה קברה ככה את וסילי ירופייביץ’, פשוט מאחורי הגינה, וסימנה רק ענף קטן. – את דואגת יפה, אלכסנדרה, אין מה לומר, – מלמלה פייגה מבולבלת. – קברת – וזהו! אבל מה, לא צריך לקרוא שוטר לבדוק שמדובר במוות? עכשיו דווקא שורה הסתכלה על פייגה מוזר. – איזו שטות! – צחקה. – הרי הוא לא איזה ראש מועצה… שוטר לא ירוץ בשביל כל וסיה. נזמין אולי את היועץ המשפטי לממשלה? פייגה שתקה. שורה העבירה את הטורייה לכתף השנייה. – אולי בעיר אצלכם זה מקובל, – אמרה. – כל דבר אצלהם עם שוטרים, עורכי דין… אבל אצלנו הכל פשוט. מת מקס – חופרים, יש מקום בשפע מאחורי החצר. – כן… – מלמלה פייגה – נראה לי שאני עוד לא מבינה את כל החוקים פה. אבל למה קברת אותו במעבר ההוא, למה לא בבית עלמין כמו בני-אדם? ההיגיון של פייגה התחיל להכעיס את שורה. – איפה אקבור אותו כשהוא מת לי? – שאלה בכעס. – לא אשים אותו עם הצדיקים בבית קברות! יקר מדי. מאז ומעולם קברנו מאחורי הגינה. פייגה התיישבה בזהירות על בול עץ, מנסה לא להסתכל על הטורייה ביד של שורה. רעדה כולה. – כל הכבוד לך, שכנה… – ידעה רק לומר. – יש לך שם עוד מישהו חוץ מווסילי? – לא מעט, – חשבה שורה. – לפני וסיה, היה את מישה – עדין למראה, אבל רשע קטנטן. היה מתגנב בלילה ובבוקר כל המצעים רטובים… הו, כמה הרבצתי לו! ולפניו היה את סֵמקה, ההוא היה עדין – וגם הוא הלך לעולמו כשנגמר הזמן. לא חסרים לי שם. ובמכה תקעה את הטורייה באדמה כמו סימן קריאה. – עכשיו כל הגיבורים שלי בשורה מאחורי הגינה: וסיה, מישה, סֵמקה… אבל לא נורא, תכף תביא לי טוניה עוד צעיר. תמיד יהיה מי שיקבור. לא ברור מה חשבה פייגה, כי באותו רגע הופיע מאחור סבא וסילי ירופייביץ’ – כולו מלא אדמה ועצבני כמו שד. – מוות את מחפשת לי, סכנה זקנה? – צעק על אשתו. – כמעט קברת אותי חי, התחננתי שם, בקושי יצאתי, ואת כאן מרכלת! חטף ממנה את הטורייה והוסיף: – תני לי כלי עבודה! הולך לחלץ את המגפיים… וגם הערק נשאר שם. פה פייגה כמעט התעלפה. לפחות הערק מהמרתף יצא בסוף לעניין.

אצל סבתא שושנה במושב מת אחד החתולים. חתול ותיק היה

00

Lo más importante La fiebre de Lucía subió como la

00

אצל סבתא שורה במושב מת החתול שלה. חתול ותיק היה, עם קבלות: שלל ניצחונות על חתולות, יריבים מוכים ומכרסמים שניצודו. אבל כבר הפך חתול מזדקן – מה לעשות. כמעט עשרים שנה הסתובב בעולם בלי שיפוץ יסודי. שורה עטפה אותו בתכריך נקי, לקחה מעדר ויצאה מעבר לכרם לקבור אותו. בעלה, וסילי ירופייביץ’, התעסק בפינה של החצר במרתף: חיזק, תיקן וקילל בשקט. אחרי שנפרדה מהחתול, כיסתה שורה את הבור והלכה חזרה עם המעדר המלא בוץ. עברה שם השכנה – פאינה, אשת העיר. – שלום ובריאות, שורה אמא! – ברכה פאינה ושאלה סתם ככה: – מה את עושה? – מה לעשות, – אמרה שורה, – וסילי שלי סיים את חייו, המסכן. אלוהים לקח אותו. בכיתי וקברתי אותו מעבר לכרם. פאינה הייתה בהלם – רק אתמול ראתה את וסילי במכולת קונה סוכר, סיגריות ובקבוקון ערק. – מה?! וסילי מת? כל כך פתאומי? הרי אתמול ראיתי אותו! – נכון, עוד אתמול התרוצץ, – הנהנה שורה. – היה שמח ואפילו טרף דג מלוח שלם. בלילה עדיין שיחקנו יחד… עיניה של פאינה התעגלו לאטן. – והיום על הבוקר נהיה לי וסילי עצוב וחלש… – סיימה שורה. – נשכב על הספסל, מלמל משהו ונפח נשמתו. פאינה סימנה צלב באוטומטיות. – איזה סיפור… אז מה עם המעדר? – קברתי אותו מעבר לכרם, – הסבירה שורה שוב. – עטפתי ביוטה נקיה, וקבעתי מקל כדי לא לשכוח איפה. פאינה, אישה של עיר, לא ידעה על כל המנהגים של המושב. הופתעה ששורה פשוט קברה את בעלה מעבר לכרם וקבעה מקל לזיכרון. – את פשוט דואגת לכולם! – מלמלה פאינה בשוק. – פשוט הלכת וקברת! לא צריך לקרוא לפחות את השוטר שיבדוק? עכשיו שורה הסתכלה עליה מוזר. – השתגעת! – צחקה שורה. – וסילי לא היה איזה מיוחס… משהו כזה לא מטריחים שוטר. כל וסילי, תביא בשביל כל דבר שוטר? בואי נזמין את היועץ המשפטי! פאינה שתקה. שורה החליפה את המעדר לכתף השנייה. – אולי בעיר ככה עושים, – אמרה בטון מפויס, – אתם אוהבים פרוצדורה, יועצים, חוקים… אצלנו במושב פשוט – מת מישהו? קוברים מעבר לכרם. יש שם מספיק מקום לכולם. – וואו… – מלמלה פאינה. – כנראה יש דברים שאני עדיין לא יודעת על המושב שלכם. אבל למה מעבר לכרם, בביצה? לא בקבר ישראל? חוסר ההבנה כבר עצבן את שורה. – לאן אקח אותו אם מת? – שאלה בכעס. – לא נניח אותו עם צדיקים… יוקרתי מדי. אצלנו תמיד קוברים מעבר לכרם. פאינה ישבה בזהירות על בול עץ והשתדלה לא להסתכל על המעדר בידיה של שורה. נהייתה חיוורת והתחילה לרעוד. – את מדהימה, שכנה, – אמרה לבסוף. – את קוברת את כולם מעבר לכרם! היו לך עוד כאלה חוץ מווסילי? – תכלס, כן, – חשבה שורה בקול. – לפני וסילי היה מישקה, חמוד אבל נבזה. אהבתי אותו, חטפתי אותו פה ושם! לפניו היה סִימקה, טוב לב, עדין, אבל גם זמנו הגיע. כבר הספקתי כמה כאלה… ופתאום תקעה המעדר בדשא – כאילו שמה נקודה. – עכשיו כולם בטור מעבר לכרם! וסילי, מישקה, סימקה… החמודים שלי. לא נורא, טוניה כבר מבטיחה להביא לי אחד חדש בימים הקרובים. בטח לא יחסרו כאן. מה פאינה חשבה לא ידוע, כי באותו רגע הופיע וסילי ירופייביץ’ מאחור – מכוסה בבוץ וכועס כמו שד. – למה את רוצה במותי, מכשפה?! – צרח על אשתו. – קבר כמעט גרם לי לטבוע… בקושי יצאתי החוצה, ואת כאן מרכלת! חטף ממנה את המעדר והוסיף: – תני לי את זה! הולך להוציא משם גם את המגפיים שלי… וגם את הבקבוק שנשאר. פה פאינה נפלה מהבול עץ וגיּעה את הכרתה. למזלה, הבקבוק מהמרתף היה שימושי מאוד.

אצל גברת שירה במושב מת החתול שלה. חתול מאוד מכובד היה

00

La ingenua esposa de provincias y la tarjeta bloqueada: así descubrí la verdad sobre mi marido en el restaurante más exclusivo de la ciudad

La tarjeta se la pidió Pablo un miércoles, durante

00

– מה, באמת אני לבד? השתוממה אולגה – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! – מזכרות עם משמעות: סיפור על אולגה, כלביה וחתוליה, הלב הרחב שהקים משפחה חדשה בקצה המושב

מה פתאום לבד? ענתה היא, לא, מה פתאום, יש לי משפחה גדולה!

02

– אני באמת לבד? – עונה אולגה בחיוך – מה פתאום, יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות אולגה כבר כמה שנים גרה לבד בבקתה קטנה בשולי מושב קטן, אבל בכל פעם ששומעים אותה אומרת “אני לבד?” היא מיד עונה: “מה פתאום, יש לי משפחה ענקית!” כל אנשי הכפר מחייכים, אבל בסתר ממלמלים – מה זה משפחה בלי בעל וילדים? עבור אולגה, המשפחה שלה מורכבת מחיות האהבה שלה – חמישה חתולים וארבעה כלבים – כולם חיים איתה בתוך הבית. סיפור על אישה שאיבדה את יקיריה ומצאה נחמה במשפחה חדשה של נשמות טובות עם ארבע רגליים, על לב ענק שלא מפסיק לאהוב, גם כשהחיים קשים, וכיצד אופנת סופה חורפית, נסיעה באוטובוס אחרון, מפגש מפתיע, וסיוע של שכן מזדמן, הופכים את הבית לשוקק חיים – מזכרות עם משמעות.

– אני לבד? היא ענתה בצחוק רם מה פתאום, יש לי

01

“– מה, אני באמת לבד? – ענתה אולגה, – מה פתאום! יש לי משפחה ענקית! מזכרות עם משמעות” אולגה כבר כמה שנים גרה לבדה בבית קטן בפאתי מושב. ובכל זאת, כשהייתה שומעת הערות כאלו עליה, זה תמיד הצחיק אותה: – מה פתאום לבד? – הייתה עונה, – יש לי משפחה ענקית! הנשים בכפר היו מחייכות ומהנהנות, אבל מאחורי גבה היו משוחחות בינהן, מסמנות בתנועת אצבע ליד הרקה: משוגעת, איזו משפחה, בלי בעל, בלי ילדים, לבד עם חיות… ואותן החיות — זה בדיוק מי שאולגה קראה לו “משפחה”. ולא היה אכפת לה כלל מהסביבה שחשבה שאם כבר לגדל בעלי חיים – אז לפרנסה: פרות, עופות, כלב לשמירה וחתול אחד נגד עכברים. לאולגה היו חמישה חתולים וארבעה כלבים. וכל החיות, תארו לכם, גרות איתה בבית, לא בחצר איפה “שאמור” להיות מקומן. ככה אמרו השכנים. בינה לבין עצמה הן אמרו – אין טעם לדבר איתה, היא רק תצחק בחזרה: – עזבו, מספיק להם רחוב, איתנו בבית הרבה יותר טוב לכולם. לפני חמש שנים אולגה איבדה את בעלה ובנה ביום אחד. שניהם חזרו מדייג, ומשאית מהירה נכנסה בהם. כשאולגה הצליחה איכשהו לחזור לעצמה, הבינה שהיא לא יכולה להישאר בדירה שמזכירה לה כל רגע את יקיריה. היא מכרה אותה ועברה עם החתולה דוסיה לבית קטן במושב בקצה הארץ. בקיץ גידלה ירקות, בחורף עבדה במטבח המרכזי המושבי. וכך, לאורך השנים, הצטרפו אליה בעלי חיים בודדים, פצועי נפש כמוה. אבל הלב הטוב של אולגה ריפא גם אותם, והם נתנו לה אהבה בחזרה. אהבה וחום היה לכולם, וגם אוכל, למרות שלא היה קל. אולגה ידעה שאי אפשר להכניס אין סוף בעלי חיים, ועדיין… כשכבר נשבעה לעצמה שזו האחרונה – יום אחד, בליל סופה מפחיד פתאום, חיכתה לה הפתעה נוספת. אולגה מיהרה אל האוטובוס האחרון הביתה, סוחבת שקיות כבדות עם אוכל לה ולחיות. היא לא הרשתה לעצמה להסתכל מסביב, אבל משהו בלב גרם לה לעצור. מתחת לספסל שכבה כלבה קטנה, מכוסה בשלג, נטושה לגורלה. כל האנשים חלפו על פניה. לאולגה נשבר הלב – ושוב, היא פשוט לא יכלה להישאר אדישה. כך הצטרפה מילה, הכלבה החמישית למשפחתה המיוחדת של אולגה. ומכאן התחילה הרפתקה חדשה, מלאה חום, חמלה ואהבת חינם – כי משפחה אמיתית מורגשת בלב, לא במספרים. מזכרות עם משמעות – על הלב הבודד שהפך לבית מלא חיים, חום ואהבה.

מה, אני נראית לך לבד? ענתה היא, חס ושלום!

02

גילה הייתה המאהבת. לא שפר עליה מזלה בנישואין. נשארה רווקה עד גיל שלושים ואז החליטה בכל זאת לנסות למצוא גבר. בהתחלה לא ידעה שפבל נשוי, אבל אחר־כך כבר לא טרח להסתיר כשחש שנקשרה אליו והתאהבה. גילה לא האשימה את פבל אפילו פעם אחת; להפך, רק את עצמה האשימה על הקשר הזה ועל החולשה שלה כלפיו. היא הרגישה פגומה כי לא מצאה חתן בזמן, והזמן הלך ואוזל. ולמרות הכל — לא הייתה רעה למראה: לא יפיפייה, אך נעימה, קצת מלאה, מה שנתן לה מראה בוגר יותר. הקשר עם פבל לא הלך לשום מקום, והיא לא רצתה להישאר המאהבת — אבל גם לא יכלה לעזוב אותו. הפחד להישאר לבד ליווה אותה. יום אחד קפץ לבקר אותה בן־הדוד סרגיי, שעבר בעיר בענייני עבודה וקפץ לכמה שעות. אכלו יחד במטבח, שוחחו על החיים, כמו פעם בילדות. גילה סיפרה לסרגיי על חייה — ממש הכל, ובכתה קצת. אז באה השכנה, קראה לה לראות קניות חדשות. גילה יצאה לכעשרים דקות. בדיוק אז נשמעה נקישה בדלת. סרגיי הלך לפתוח, ובהנחה שגילה חזרה (הדלת לא הייתה נעולה)… ומי עומד? פבל. מיד הבין שזה המאהב של גילה. פבל נאלם כשראה גבר ענק בביגדי בית אוכל לחם מרוח בנקניק. – גילה בבית? – היה כל שיכול לשאול פבל. – כן, היא במקלחת, – סרגיי ענה מיד, מבין את הרמז. – סליחה, מי אתה? – אני הבעל שלה, אזרחי בינתיים… ולמה אתה מתעניין? – התקרב אליו ותפס אותו בחולצה – אתה לא אותו נשוי שגילה סיפרה לי עליו? תשמע טוב: תופיע פה שוב — אתה עף מהמדרגות, הבנת? פבל השתחרר במהירות וברח למטה. כשגילה חזרה, סיפר לה סרגיי על הביקור. – מה עשית? מי ביקש ממך? – בכתה גילה – הוא כבר לא יחזור. היא ישבה, פניה מכוסות. – נכון, לא יחזור — וטוב שכך. תפסיקי לבכות כבר. יש לי בשבילך גבר מצוין בעין: אלמן מהיישוב שלנו. כל הנשים שם רודפות אחריו, והוא דוחה את כולן. נראה שרוצה להישאר לבד עדיין. אחרי שאסיים פה — בא אלייך שוב. ניסע, אכיר ביניכם. – מה פתאום? – נבהלה גילה, – אני לא יכולה. מי זה בכלל? ואיך אני פתאום באה… איזה בושות. אני לא באה. – בושה לישון עם גבר נשוי, לא להכיר מישהו פנוי. אף אחד לא מכריח אותך לדבר, רק תבואי, אני אומר לך. וליובה שלי יש יום הולדת. כעבור כמה ימים גילה וסרגיי כבר היו ביישוב. אשתו של סרגיי, ליובה, ערכה שולחן בגינה. באו שכנים, חברים ועוד. בין האורחים — אלכסיי, אלמן. כולם כבר הכירו את גילה, אבל עם אלכסיי נפגשה לראשונה. האווירה הייתה חמימה. גילה ציינה בליבה שאלכסיי שקט וצנוע. “בטח עדיין כואב על אשתו. איש רגיש כזה נדיר,” חשבה. כעבור שבוע, בשבת, נשמעה דפיקה בדלת. גילה לא צפתה לאורחים. היא פתחה ובפתח עמד אלכסיי, עם שקית ביד. – אפשר להיכנס? הייתי במקרה באזור — קניות בשוק ובחנויות. חשבתי — אנחנו מכירים, אז למה לא לבקר? – גמגם אלכסיי. גילה הזמינה אותו לתה. התפלאה, אבל קלטה שהביקור לא מקרי. – קנית כל מה שצריך? – שאלה. – כן, זה באוטו. ואת זה…– שלף אלכסיי זר קטן של צבעונים והושיט לה. היא לקחה, עיניה אורו. ישבו במטבח, שתו תה ודיברו על מזג האוויר והמחירים. כשסיים, הודה לה ונעמד ללכת. במסדרון לבש לאט את הז’קט, נעל נעליים. כבר בפתח לפתע הסתובב: – אם אלך עכשיו ולא אגיד את זה — לא אסלח לעצמי. גילה, כל השבוע חשבתי עלייך. באמת. נכנסת לי ללב — חיכיתי לסוף השבוע, באתי ישר. את הכתובת לקחתי מסרגיי… גילה הסמיקה, הביטה ארצה. – אנחנו כמעט לא מכירים… – אמרה בחצי קול. – זה לא משנה. העיקר — שאני לא דוחה אותך, נכון? ואני יכול לעבור ל”את”? אני יודע שאני לא מתנה. ויש לי ילדה קטנה, שמונה, עכשיו היא אצל סבתא… אלכסיי התרגש, ידיו רעדו מעט. – ילדה זה נפלא. זה אושר, – גילה חלמה בקול. – תמיד רציתי בת. אלכסיי עודד מהמילים שלה, לקח מידיה, משך אותה לחיבוק ונשק לה. כשפגש במבטה ראה דמעות בעיניה. – אני לא מרתיע אותך? – שאל – נדמה לי… – לא, להפך. אפילו לא ידעתי שאוכל להרגיש ככה… נעים לי, ואני שקטה. לא גונבת אף אחד. מאז נפגשו בכל סוף־שבוע. אחרי חודשיים נרשמו גילה ואלכסיי ונשארו לגור ביישוב. גילה מצאה עבודה בגן הילדים, וילדה בת. כך גדלו אצלם שתיים: שתיהן אהובות וקרובות. חיבוק ואהבה לכולן ובשפע. ואילו אלכסיי וגילה רק הלכו ופרחו מאושר – אהבתם התבשלה כמו יין טוב עם השנים. בסעודות המשפחה סרגיי תמיד קרץ לגילה: – נו, גילה, איזה בעל סידרתי לך, אה? את רק נהיית יפה יותר. אני לא ממליץ על רע — תקשיבי לאח שלך!

דבורה הייתה המאהבת. לא שפר עליה המזל בנישואין.

015