אנשים שונים
נעמה גדלה כילדה מיוחדת במינה. ישראל וחנה ידעו שזה באשמתם הם פינקו את בתם יותר מדי. אך איך יכלו שלא? כזו יפה, עדינה, ובאה אליהם בקושי רב. חנה לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים, הם עברו כל רופא, אפילו היו בתל אביב. כולם אמרו שהכול תקין, אבל אם הכול בסדר למה אין להם תינוקת? רופא ותיק הציע לנסות רפואה מסורתית. הם מצאו איזו סבתא מעיירה קטנה, שנתנה לחנה טינקטורה מסריחה. כל יום שתתה לפי ההוראות, ובסוף נכנסה להריון. האושר היה בלתי ניתן לתיאור, ושמחתו של ישראל הידהדה ברחובות.
ההריון היה קשה מנשוא. כמה פעמים חשש ישראל שחנה לא תוכל ללדת את בתם. היא כל הזמן הייתה חולה, כל ריח גרם לה לבחילה, ידיה ורגליה התנפחו, לא הצליחה לישון, כמעט לא יצאה מהבית. כשתחיל כיווצי הלידה, ישראל נאנח לרווחה אך זו רק התחלת הסיפור. הלידה הייתה כל כך קשה, שלאחר יותר מעשר שעות של סבל, הרופאים קבעו לבצע ניתוח קיסרי. נעמה נולדה חלשה, וגם חנה איבדה הרבה דם ושכבה יומיים בין חיים למוות. אבל לבסוף, חנה התאוששה, לאחר חודש בבית חולים חזרה עם נעמה לדירתם. ישראל לא הפסיק להתגעגע ורצה כל רגע לחבק את בתו הקטנה.
עכשיו האמין החיים עומדים להיות מאושרים, הם משפחה שלמה, כמו שתמיד חלם.
כשנעמה הייתה בת חמש, ישראל חזר לביתם הקטן ואמר:
חנה, אנחנו חייבים להתחיל לבנות בית. אי אפשר להישאר בדירה חדרית נעמה תגדל, ואין לה אפילו פינה משלה.
חנה תמיד תמכה בו, אבל נבהלה מאיפה יביאו כסף לזה?
אל תדאגי, חשבתי הכול. לא חייבים לבנות הכל בבת אחת, לאט לאט נתקדם. הכי חשוב לא למהר.
חנה האזינה, הסכימה בית גדול, עם מקום לכל אחד, זו שאיפה של כל משפחה.
אך הגורל תכנן דברים אחרים. כעבור חצי שנה נעמה חלתה קשה. תחילה זו הייתה הצטננות, אחר כך בעיה באוזניים ואז סיבוכים נוספים. חנה עברה עם נעמה בין בתי חולים, והמשפחה נקלעה לחובות ענק. הטיפול ארך שלוש שנים, אך בסוף נעמה שבה לאיתנה.
ישראל כבר לא דיבר על בניית הבית. איך יוכל לחשוב על זה כשצריך להחזיר חובות? חנה ידעה שבליבו עדיין שומר את החלום.
נעמה התבגרה והייתה עצמאית; חנה החליטה לחזור לעבוד במפעל. כך, אולי, יצליחו ביחד להגשים את החלום.
רק כשהייתה נעמה בת 14 הצליחו לסיים לשלם את כל החובות. זה לא היה פשוט נעמה גדלה, עם הגיל באו גם רצונות: שמלה חדשה, מעיל כמו של דניאלה. לקראת סיום התיכון, ישראל וחנה חסכו כל שקל. “נסיים, נעמה תלך ללמוד באוניברסיטה, ואז נתחיל,” חשבו.
וכך אכן היה. נעמה התקבלה לאוניברסיטה העברית בירושלים, עברה לשם לגור וללמוד. ההורים היו כל כך גאים. בשנתיים הצליח ישראל להרים קירות לבית החלומות, אם כי הדלתות והחלונות היו מדפי עץ בלבד אך זה כבר היה בית.
יום אחד, יום שישי אחר הצהריים, חנה וישראל חזרו עייפים מהעבודה בבנייה. בדיוק התקינו בחלון השני. פתאום דפיקה בדלת חנה פותחת וצועקת בהפתעה: בפתח עומדת נעמה, עם בטן הריונית אדירה. מאחוריה בחור צעיר, ארוך שיער, מתנדנד על רגלו.
נעמה, מה זה? שואלת חנה.
אימא, אל תהיי ילדה בבטן שלנו תינוק! וזה שחר, בן זוגי, יגור איתנו ואנחנו נתחתן.
שחר הנהן ועסק בלעיסת מסטיק בשקט.
ישבו כולם סביב השולחן. ישראל שואל ראשון:
נעמה, למה לא סיפרת לנו?
בשביל מה? כדי לשמוע מוסר השכל?
ומה עם הלימודים?
עזבתי, גם לשחר לא הייתה בעיה להפסיק והוא עזב כבר בשנה א’.
ישראל פנה אל שחר:
איפה אתה עובד, אם עזבת את הלימודים?
אבא, למה אתה מתחיל? הוא עוד לא מצא תחום שהוא רוצה להתמיד בו.
ישראל התקשה לשלוט בעצמו:
אז על מה תתפרנסו, אם אף אחד לא עובד והתינוק בדרך?
נעמה סובבה אליו עיניים:
בשביל מה יש לי הורים?
ישראל יצא למטבח, שלא יגיד מילות קשות מדי לבתו. גם חנה הצטרפה תוך רגע. שכבו לישון, נעמה ושחר קיבלו את הספה, ישראל וחנה שטיח על הרצפה.
בבוקר ישראל קורא לחנה:
חנה, הגיע הזמן לעבור לבית נסדר חדר אחד, השאר יבוא לאט. את הדירה נשאיר לזוג הצעיר, מתנה לחתונה.
חנה הסכימה, והם בישרו לילדים. הזוג הצעיר שמח מאוד. ישראל וחנה לקחו רק רהיטים בסיסיים.
כשנפרדו, אמר ישראל:
נעמה, מעכשיו הדירה שלך רק תדעי לנהל בית.
בבית החדש כלום לא היה, אבל חנה לא איבדה תקווה. כל ערב חזרה מהעבודה, בישלה, כיבסה בגיגית, נשאה מים ממעיין במרחק רחוב, ואז עזרה לישראל בבנייה. הבנייה בלעה את כל הכסף, נעמה עדיין הגיעה מדי פעם לבקש עזרה, וההורים עזרו כמיטב יכלתם.
פעם אחת, כאשר ביקרו נעמה ושחר:
שחר עדיין מובטל? שאל ישראל.
אבא, אי אפשר לעבוד בשביל פרוטות בבנייה.
ומה כן? יש לך משפחה, צריך לדאוג לה.
אז ישראל הציע ששחר יבוא לעזור לבנייה, הבית ממילא יהיה שלו בעתיד. נעמה התרעמה:
למה ששחר יעזור? אתם בחרתם לבנות, למה זה עניין שלנו?
ישראל שתק. חנה נתנה בחשאי מעט כסף לנעמה, ישראל העמיד פנים שלא ראה.
כעבור שבוע, שחר מצא עבודה לא בבנייה, אלא כמזכיר במשרד. שכר נמוך, אך לפחות עובד. ישראל וחנה נרגעו עדיף כך מאשר כלום.
בחצר הם הבחינו בילד מהשכנים, בן עשר-אחת עשרה, ששמו יואב. הילד, יתום מהוריו, גר עם סבתו. ישראל וקרא לו לספסל בגינה לשבת לצידם לשתות תה ולאכול עוגיות. יואב סיפר שאין לו הורים והסבתא חולה, אבל הוא עוזר בכל.
הציע עזרה בישראל:
ברור, כל עזרה תתקבל, רק אל תגרום צער לסבתא.
ממש לא, סבתא אוהבת כשאני עוזר.
ממחרת יואב חיכה לישראל כל יום אחר הצהריים. ישראל פרגן לו, תוך זמן קצר אלתר אותו לעוזר הראשי שלו, שחרר את חנה מהעבודה “הכבדה”.
גם חנה התחברה לסבתא טובה בשם זוהרה. בערבים שתו יחד תה ודיברו על החיים ועל המשפחות.
ביום אחד, נעמה ילדה את בתה. ישראל וחנה מיהרו לבית החולים עם מזוודות והפתעות. אפילו שחר, המנומנם, הגיע עם פרחים. חזרו לביתם ושוב חגגו הביאו שכנים, חגגו עם בשר על האש. זוהרה בירכה אותם מכל הלב ילדים קטנים זו שמחה.
בתחילה חנה הלכה לעזור לנעמה, אבל יום אחד שמעה את שחר אומר לנעמה “בשביל מה היא באה כל הזמן? יש לנו משפחה משלנו”. היה לה קשה, הפסיקה לבקר לעיתים קרובות, הייתה רק מביאה קניות ושמה על יד הדלת, במיוחד אם שחר בבית. לנעמה היה נוח, פחות התערבות של אמא.
ישראל ויואב התחברו, כמעט כאב ובן. ישראל אף לקח אותו לקנות בגדים וציוד לבית הספר ושילם בעצמו “אתה כמו הבן שלי”, אמר לו ישראל. חנה וזוהרה, גם הן, נהיו קרובות מאוד כמעט כמו משפחה אמיתית.
שנים עברו, יואב גדל. כשסבתו נפטרה, חנה טיפלה בכל, אך איך עכשיו? הילד רק בן 14. ישראל החליט שלא יתן שילד כזה יגמור בפנימייה. אחרי הלוויה נטלו עליו אחריות והפכו לאפוטרופוסים שלו.
נעמה ילדה עוד ילד, גיסתה של נעמה עברה לגור איתם עם תינוק המבול של אנשים הפך את הדירה להמון אחד גדול. ההורים לא התערבו למדו כבר את הלקח.
יואב נהיה חלק בלתי נפרד ממשפחתם. עשה הכול, עזר, דאג. חנה לא סחבה אפילו שקית אחת מהסופר יואב תמיד שם לעזור.
ישראל וחנה פרשו לפנסיה, החליטו לעזור ליואב להשיג השכלה טובה. אך יואב הפתיע עבד כבר מהלימודים הראשונים, טען שמספיק לו מלגה ומשכורת. בכל סופ”ש הגיע, הביא דברים טובים, חיבק אותם.
ואז חנה חלתה. התחילה לרזות, התעייפה מאוד. ישראל לחץ שתרד לבדוק ובסוף הרופא אמר: “יש לה סרטן מתקדם, תתכונן, נשאר לה חצי שנה”. ישראל היה שבור. התקשר לנעמה:
נעמה, אמא חולה.
חבל, מה אני יכולה לעשות?
זה סרטן, נשאר לה מעט מאוד זמן.
בסדר, אבא, אגיע מחר לבקר.
נעמה באה פעם אחת לבית החולים. כשהרופאים שחררו את חנה הביתה, ישראל הבין שבקרוב תזדקק לעזרה יומיומית לרחוץ, להלביש. הוא התקשר לנעמה:
בת, תבואי לעזור לי, צריך לרחוץ את אמא.
אבא, אין לי זמן לנסוע כל יום שוב ושוב. אשתדל לבוא, לא מבטיחה.
ישראל חיכה יום שלם, לא רצה לבדוק אם תבוא. הערב ירד, אף אחד לא בא, אז לבד עשה כל שביכולתו. חנה בכתה “על מה העונש הזה? למה אני סובלת ואתה סובל?”.
היא נפטרה כעבור חודש. יואב בכה, חופשי, בוכה בלי להתבייש. היה בן 22, סיים עכשיו תואר. ישראל לא סיפר לו על המחלה, אך יואב ראה בעצמו.
יואב עבר לדירה שכורה בעיר, עבד והתאקלם, תמיד ביקר את ישראל, ניסה להביא אור לחייו. דירת ישראל הייתה מושקעת, חמימה בית לתפארת, עם מים חמים וחימום מרכזי, בזכות חנה. יואב לא רצה לעבור לגור שם, למרות הפצרותיו של ישראל. “אני חייב להסתדר בעצמי”, השיב תמיד.
נעמה באה פחות ופחות או לבקש כסף או לקחת משהו. בבית חלמה איך תבוא יום אחד עם המשפחה, כל אחד עם חדרו, רק שבעלה ואביה לא מסתדרים, ולכן כולם דחוקים בדירת חדר.
ישראל הזדקן, בריאותו התדרדרה לאחר חנה. הקשיב לעצות שכנה, לקח תרופות ללא מרשם, יואב כעס:
אסור ככה, תעשה בדיקות, אולי צריך אשפוז.
ישראל התעקש: “זה הגיל”.
לילה אחד חטף כאב חזק בחזה. ניסה כל מיני כדורים, בסוף התקשר לנעמה.
בת, הלב שלי כואב, מתחרפן.
אבא, קח ולידין או תזמין לעצמך אמבולנס. אין לי זמן לטוס כל פעם חזרה מהעבודה.
ישראל התקשר ליואב:
יואב, סליחה, לא טוב לי בכלל.
יואב ענה מיד: “אני בדרך, תחזיק מעמד”, והגיע יחד עם חברתו, עינב, שעבדה כפרמדיקית. היא בדקה, אמרה מיד להזעיק אמבולנס, ונסעה עם ישראל לבית החולים. כל יום ביקרו אותו, עזרו וסעדו.
בסוף, כששוחרר מבית החולים, עינב ויואב חיכו לו בבית, בישלו לו אוכל לשני ימים. ישראל חייך כמה טוב שיש מי שדואג.
ביום למחרת באה נעמה. עשתה סיבוב בבית, שאלה איך לו. ישראל לא התאפק:
בת, אפילו לבוא אלי לבית החולים לא טרחת…
מה, אבא, כל כך קשה, כולם שם טיפלו בך, מה כבר הייתי עוזרת אם באתי?
בטח שהיית עוזרת. את הבת שלי.
נמאס לי מהקיטורים שלך! למה אתה כל הזמן מתבכיין?
אל תעיזי להרים עלי קול. גם כשאמא חלתה לא באת, וגם אלי לא באה. זה גורם לי לפקפק אולי בכלל לא בתנו את?
כאן התפרצה נעמה:
נמאס מהבכי שלך! כמה אפשר? מתי תמות כבר? הרי אתה גר לבד בבית ענק, ואנחנו נדחסים בדירה קטנה. תתבייש! לא עוזר לנו, וחי כמו ירק בבית ענק…
ישראל נשם עמוק. זה בדיוק מה שציפה אולי לא בצורה בוטה כזו, אבל ידע שנעמה רוצה רק את הבית.
הוא החליט לפנות לייעוץ של חנה. מדי לילה הופיעה לו בחלום. הבין שעליו להסדיר ענייניו.
בבוקר, אחרי שינה טובה, התקשר ליואב:
יואב, צריך שתסדר לי פגישה עם נוטריון הביתה, יש לי סידורים.
יואב ארגן. אחר הצהריים בא נוטריון, ערך את המסמכים. ישראל הרגיש שלם עם עצמו. התיישב לכתוב מכתב:
יואב, אם אתה קורא את זה כנראה כבר אינני. אל תצטער אני עם חנה שלי עכשיו. עינב היא בחורה נהדרת, ואתה בשבילי כמו בן. מתנה לחתונה אני משאיר לכם את הבית. מגיע לך. עבדת יחד איתי, דאגת לי, טיפלת כמו בן אמיתי. אני וחנה החלטנו יחד זה שלך, אל תתווכח, רק תהיו מאושרים.
ישראל שם את המכתב במעטפה לצד תמונה משותפת שלו ושל חנה, שכב לנוח, וליטף את התמונה בהתרגשות.
כשיואב ועינב הגיעו, הייתה דממה בחצר. נכנסו, יואב מיד הבין ישראל הלך לעולמו, מחובק לתמונה של חנה.
כשנעמה הגיעה, יואב מצא את המכתב, קרא, הראה לעינב, והיא סימנה לעבר נעמה:
נעמה, אבא שלך כתב לי מכתב, אבל נראה לי שתרצי לשמוע.
נעמה קראה, האדימה ובקול רם צעקה:
זקן טיפש! השתגע לגמרי בסוף! נחכה ונראה מה יצא מהשטות הזו!
היא טרקה את הדלת בכעס, ובשקט, בבית שקט וחמים, נותרו הזיכרונות.
