שיחת טלפון מפתיעה — “שלום, מדבר פאבל איבאנוביץ’?”: קול קר ורשמי בצד השני, מבלבל עם בת מסתורית בבית ילדים, תערובת של טעויות זהות, רגשות עזים, ושיחה שמטלטלת משפחה ישראלית בין בירוקרטיה לגעגוע לאהבה של בית חם — מסע אל הלב של ילדים בודדים בארץ.

הטלפון המקרי
– דוד אמיר? הקול בטלפון היה קר ורשמי.
– כן, זה אני, דוד אמיר. עם מי אני מדבר?
– זו מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע לבתך ימלאו שלוש שנים, ואנחנו נצטרך להעבירה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה?
– סליחה, איזו בת? על מה את מדברת? יש לי בן עידו מלמלתי בהלם.
– הדר דודוביץ. זו לא הבת שלך?
– לא, ממש לא. אני אמיר, דוד אמיר, לא דודוביץ.
– סליחה, טרקה המנהלת בעייפות כנראה הייתה כאן טעות כלשהי.
הטון ניתק ברעש צורם, בדיוק כמו פעמון אזעקה.
“איזה בלאגן!” התעצבנתי. “בת, תינוקת! מה קורה להם בתיקים שלהם?”
אבל השיחה הזו לא עזבה אותי. איכשהו התחלתי לחשוב על ילדים שאין להם בית, בלי אמא מחבקת, בלי אבא דואג, בלי סבתות וסבים שמסובבים סביבם. לעידו הרי יש את כל “החבילה” כולל דודים, דודות, וסבתות מכל צד.
איילת ישר קלטה שאני מסתובב עם הראש בעננים עונה לא לעניין, והמבט שלי אבוד. מה יכול להתחבא מאישה שחיה איתי כבר כמעט עשר שנים, ומכירה אותי מאז כיתה א’?
בערב בארוחת ערב, היא פשוט שאלה אותי
– מה עובר עליך?
– מי? גימגמתי (רק חסר לי שגם לה התקשרו…)
– איך קוראים לה? אמרה בלי להניד עפעף.
– הדר, עניתי. הדר’לה.
– אהה, הדר’לה. אז יש לנו פה איילת, ואי שם הדר’לה התחילה להרים את הקול.
– מה? עניתי הדר דודוביץ.
– אולי תתן לי גם את מספר הזהות שלה? כמעט צעקה איילת.
– איזה תעודת זהות, בחייך? בשביל מה היא צריכה אחת?
– מה, היא פליטה? עכשיו קצת יותר בשקט, אבל עדיין עצבנית.
– מי פליטה? כבר לא הצלחתי להבין כלום.
– הדר שלך, היא פליטה? רוצה להירשם פה בארץ? תגיד!
– מה יש לי להגיד?! ישבתי שם, לא מאמין, ושכחתי מהאוכל.
ואז איילת התחילה לבכות. לא דרמה, לא קולנוע בכי כזה מלא כעס, דמעות שפשוט מתגלגלות ונספגות בסינר.
– אני מחר נוסעת לאמא שלי. אתה תדע לך עידו לא ישאר איתך! אמרה בבכי סוער.
– איילת, באמת, מה קרה? למה פתאום אמא שלך?
– ומה אתה חושב, שאני אשאר פה לשרת אותך ואת ההדר’לה שלך? התפרצה.
בדיוק ברגע הזה התחילה ליפול לי האסימון. לקחתי אותה, הושבתי אותה על הספה וסיפרתי לה הכל על הטלפון של הבוקר.
עכשיו היא כבר בכתה מרחמים על הילדה. נשים יש להן מלא דמעות. תמיד ומכל סיבה. ואני? דמעות של נשים ובמיוחד של איילת, לא מסוגל לסבול.
ארוחת ערב כבר לא עניינה אותי רק חיטטתי קצת בצלחת.
…
התעוררתי כשאיילת עומדת לידי, מחטטת לי בפלאפון! בכמעט עשר שנות נישואין, דבר כזה לא קרה מעולם. כנראה באמת לא האמינה מחפשת עדויות לרומן. נהיה לי מר טעם בלב.
ואז היא לוחשת: “דודי… דודי…” ומעירה אותי.
– זה המספר שהתקשר, הקווי הזה, נכון?
– כן, עניתי חצי מתוך שינה, זה.
– טוב, תמשיך לישון.
ויצאה מהחדר, לוקחת איתה את הטלפון.
כן, “תשען” בטח. מוח שלי התרוצץ. שמעתי את המחשב נדלק.
קמתי בשקט לסלון, והיא כל כך הייתה שקועה בדפדפן שהיא לא שמה לב שאני מאחוריה. במסך: “בית התינוקות” + שם העיר שלנו.
המחשב פלט כתובת, טלפון, אפילו תמונה של הבניין.
איילת הציצה שוב במסך הפלאפון.
– דודי, זה תואם!
– מה תואם?
– הם הטלפון. אותו מספר של בית התינוקות!
– אמרתי לך. את בודקת אותי?
– לא בודקת מוודאת.
– ולמה צריך לוודא?
– דודי, המקום הזה בכלל לא רחוק אולי ניסע לשם? מאיפה יש להם את המספר שלך, אם בכלל אין לך קשר אליהם?
לא חשבתי על זה.
אולי נכון, נלך לשם, נבדוק הכל בעצמנו.
את הלילה לא ממש ישנתי.
כשכמעט נרדמתי שוב, איילת דחפה לי מרפק.
– דודי…
– מה עכשיו?
– בטוח שאין לך כלום עם אף אחת? אולי בטעות, איזה אהבת ילדות, שנים שלא ראית אותה ו… והיא לא סיפרה לך, פשוט השאירה את הילדה בבית חולים… מה, דודי?
– אהבה? איילת, מהרגע שישבתי לידך בכיתה א’, לא קמתי! ארבע שנים אחורה, תחשבי, עידו בן שלוש, בדיוק התחיל גן, חלה כל חודשיים, את כבר חזרת לעבודה ומי ישב בבית? אני. עברתי לעבודה מהבית, זוכרת? אין לי מושג איך שרדתי רק מיץ, תרופות, רופאים…
לא היו ולא יהיו לי בחיים רומנים!
– אז מאיפה המספר שלך שם? מישהו השאיר את הפרטים שלך.
גם אותי הטריד אולי מישהו מהחברות שמתחשק לה, למה לא, להסתבך ככה… אבל אף אחת מהן לא בכיוון כולן סידרו לעצמן חיים, ילדים, אחת אפילו עברה לחו”ל לפני חמש שנים.
בכל מקרה, מחר נלך לבית התינוקות ליישר קו.
הגענו שם מוקדם, ועדיין מישהו כבר חיכה ליד הדלת: בחור קטן כזה, רזה, לבוש בסדר, אבל לא מסודר, עיניים רצו לכל כיוון, ידיים רועדות.
– אחרי אני אמר בקול צפוף להפתיע.
הדלת נפתחה והוא נכנס. שמענו שם קולות, טונים מתחלפים, ואז האיש הזה יצא עם פנים חיוורות וניירות קרועים בכיס.
הזמינו אותנו פנימה.
– שלום, אישה נאה וקצת עייפה עמדה ליד החלון, משקפי קריאה ביד.
– אנחנו בקשר לשיחה של אתמול ניסיתי שוב להקליל.
– תקשיב שמה עצרה אותי, אין לי זמן לחידות. תסביר לי עניינית, קצר, מה קורה?
הסברתי על הטלפון מהבוקר (היה ברור שזה הקול שלה).
– אה, זה… חייכה באיפוק.
– מצטערת, זו טעות. המספר הראשון זה 052-927…, אני לחצתי בטעות 052-937… שאתה גם דוד אמיר גורל מוזר. הוא, אגב, היה כאן לפניכם.
– מי? שאלתי למרות שכבר הבנתי.
– דוד דודוביץ אבא של הדר.
– מצטערת על הבלבול, באמת חבל על הזמן…
שמנו לב לתג שם: “הילה סיון מנהלת”.
איילת שאלה בשקט:
– הילה, האבא הזה ייקח את הילדה?
– לא, נאנחה הילה, לא ייקח. אמא שלה נפטרה, לאבא שבעה ילדים מנשים שונות, בשלוש שנים הוא היה כאן פעמיים בלבד, וגם זה בלחץ. הדר לא מעניינת אותו.
– תודה ושלום.
יצאנו מבולבלים.
הילדים הגדולים בדיוק שיחקו בחצר. מישהו התנדנד, אחרים על המגלשה, שניים שיחקו מכוניות על ספסל.
אני מסתכל עליהם, ולאט מתחיל להבין משהו שם לא בסדר. הילדים כמעט לא צחקו, רק לחשו ביניהם. לא כמו אצל עידו אפס צעקות, אפס שמחת חיים. הילדים האלו גדלו מהר מדיי. לא היה להם ילדות הייתה להם הישרדות.
התהפכתי לאיילת העיניים שלה מלאות דמעות. שוב, הדמעות.
בצעד איטי הלכנו לכיוון השער, ופתאום קריאה שקטעה את השקט: “אמא!” כל הילדים הסתובבו, וילדה אחת קטנה עם כובע מצחיק רצה אלינו עם ידיים מונפות. “אמא, אמא, אני פה!”
היא חיבקה חזק את הרגל של איילת, ובכתה בכי נורא, כזה שמרטיט את הלב.
– הדר, הדר! הגננת רצה אלינו עם שוקולד רק בזה הצליחו להפריד אותה.
ויצאנו משם במהירות, כולנו רועדים.
ברכב אף אחד לא דיבר.
איילת הסתכלה עליי, ואז אל השלט של החנות “עולם הילדים”.
בלי מילה, סגרנו את הדלת, החזקנו ידיים, ונכנסו. לקנות בובה ושמלה ורודה.
שלנו הדר’לה תהיה הכי יפה בעולם.