החברה מהבית קברות
יום אחד, בערב, בעלי יצא לקנות משהו מהמכולת ולא חזר. חיינו אני והוא והילדים בבית של אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש תלונה על היעדרות, אמרו לי שיקבלו את התלונה רק אחרי שלושה ימים.
הגשתי תלונה…
ועברו שלוש שנים…
כל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא יחזור. עד שהוא נעלם, גרנו יחד עם חמותי, שלעולם לא ממש חיבבה אותי, ליתר דיוק תמיד הייתה לה איזו עוינות שקטה כלפַי. אחרי שבעלי נעלם, היא איבדה את השפיות. התחילה לספר לשכנים שאני בטח רצחתי אותו בעזרת המאהבים שלי והשלכנו אותו לאיזה מחצבה.
ניסיתי לסבול, האמנתי שעם הזמן היא תבין ותירגע, אבל הסיפור רק החמיר. נכון, יש באזור שלנו מחצבות, המים עמוקים, וגם לא חסרו גברים שהסתכלו עליי, אבל רומן מעולם לא עלה בדעתי. בשבילי משפחה זה קודש.
יום אחרי יום, היחסים עם חמותי רק הידרדרו. היינו מתווכחות על שטויות: איפה שמתי את הכפית, למה הכוס נמצאת לא במקום. הסבלנות שלי נגמרה. התחלתי לחפש איך להחליף דירה.
“חס ושלום,” היא התעצבנה, “לא אתן לך להיכנס לדירה טובה! אל תחלמי, רוצחת!”
בכל פעם שמצאנו אופציה להחלפה, לא הסכימה. אם הייתה דירה בקומה שלישית “גבוה לי, הרגליים שלי לא מסוגלות.” בקומה ראשונה “הצעירים יעשו רעש ליד החלון.” בקומה שנייה “זה בכלל לא האזור שלנו, רחוק מהמרכז.”
לבסוף, הציעו לי דירה בבניין ממול קומה שנייה, מיקום נהדר, חנויות קרובות, שכונה מוכרת. ואז חמותי נימקה: “אני אראה מהחלון את המקום שממנו בני היחיד נעלם.”
כך היא דחפה אותי למצב שבו כבר רציתי לקחת את הילדים ולעבור לכל מקום, רק שייגמר כבר הסיוט הזה, ושילדיי לא ישמעו יותר צעקות. בסוף, התפשרתי על דירת קרקע בבניין ישן, השוכן על קצה בית קברות.
עם חמותי נפרדנו כאויבות, כאילו לא גרנו יחד שנים. היה ברור שאפילו על הנכדים לא באמת היה לה אכפת. לא הזיז לה שהם שומעים כל יום שירי אבל או בכי של משפחות מתאבלים. וגם, כשמגיעים הביתה, במקום גן משחקים הילדים רואים רק מצבות ופסלים.
בנקמה הזו, לא הייתה לי כל יד לבעלי פשוט לא היה קשר עם זה.
לא הייתה ברירה, התחלתי להתארגן במקום החדש. דבר ראשון קניתי בד עבה כדי לתפור ממנו וילונות כי לא רציתי לראות שיירות לוויות מהחלון. בערב כבר תלינו וילונות כבדים וחיינו כמעט במרתף, בלי אור שמש.
חלף בדיוק חודש מאז שעברנו. יום אחד, בישלתי לילדים דייסה ושמעתי פתאום התנגשות בחדר מדרגות. יצאתי לראות שכנה שלי נפלה במדרגות, נאנקת מכאב, לא מצליחה לקום. המצרכים שלה נשפכו בכל מקום. עזרתי לה להגיע לספה בדירתה, אחר כך אספתי את הדברים שלה. כשחזרתי, ראיתי אותה יושבת ובוכה.
הצעתי להתקשר לרופא, אך היא סירבה אמרה שהיא לא בוכה מהכאב.
אחרי שנרגעה מעט, שיתפה אותי:
“המקום הזה מקולל. לא עובר יום בלי צרות. ודאי כל מי שגר ליד בית קברות סובל צרות מדי יום.”
ניסיתי להרגיע אותה ואמרתי שהיא מגזימה, והכול יעבור. סיפרתי לה שכבר חודש אני גרה פה ודי בסדר. כן, לא נעים לשמוע מוזיקת לוויות, אבל מתרגלים להכול.
היא השיבה אחרי שתיקה:
“לא אגיד לך כלום תגלי לבַּסוף לבד.”
ואכן, מאותו רגע הצרות התחילו להיערם כאילו מישהו פתח ברז בלא הפסקה.
תחילה בני הפיל משקולת על הרגל בבית גבס. הבת התחילה להתלונן על כאבי בטן גילו לה דלקת.
ואז, הגרוע מכל קרה שבוע אחר כך.
בלילה, פתאום התעוררתי מציפורני מישהו שורטות בזכוכית. הסתכלתי בשעון שתיים בלילה בדיוק. משהו משך אותי לחלון. הסרתי את הווילון וכמעט התעלפתי.
בחוץ, ממש מטר מהחלון, עמדה אישה בגילי. פניה חיוורות, כמעט כחולות, מוארות לאור ירח, משוות לה מראה מפחיד ומוזר, בין לעג להפתעה.
גופי קפא, הגרון שלי התייבש, לא הצלחתי לזוז או לצעוק. נצמדתי לווילון, לא מסוגלת לעשות כלום.
האישה פנתה לאט והחלה לצעוד לעבר בית הקברות. נעמדתי וצפיתי בה עד שנעלמה מאחורי השער.
מזעזעת, לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. כל היום לא הפסקתי לחשוב על המראה שראיתי. די פחדתי לשתף מישהו במתרחש, שלא יחשבו שיצאתי מדעתי.
כל אותו בוקר ניסיתי להבין מה ראיתי. חשבתי שאולי חמותי, אפילו אחרי שגירשה אותנו, שלחה מישהי להפחיד אותי. ואולי בכלל חברת קבורה, כדי להוריד את ערך הדירה ולקנות בזול.
אך הצרות לא פסקו והן נהיו יותר ויותר ברורות, לא תאונות מקרה.
יומיים לאחר מכן, פיטרו אותי מהעבודה. אף אחד לא התעניין שיש לי שני ילדים קטנים לפרנס. הבחירה היחידה שלי להתפטר ולשמור על מוניטין, או שיפטרו אותי “על סעיף”.
עשיתי זאת בעצמי.
עוד יומיים אחרי, קיבלתי את הפיצויים ונסעתי באוטובוס הביתה. כשהגעתי פתחתי את התיק וחיפשתי את הארנק והכסף האחרון נעלם. “לקחו לי באוטובוס,” פרצתי בבכי.
לקחתי את טבעות הנישואין שלנו, חשבתי עליהן פעם אחרונה, ויצאתי למשכן בהן.
במשכון קיבלתי סכום מגוחך. החלטתי לנסות למכור אותן במקום אחר. ברחוב ראיתי גבר עם שלט: “קונה זהב”. שלפתי את הטבעות, הוא הציע לי אלף חמש מאות שקלים יותר מהמכון. הסכמתי. החבאתי מיד את הכסף בכיס.
בדיוק אז, עבר בידודי ילד צעיר, השאיר מאחוריו צרור. קראתי לו והוא נעלם מעבר לפינה. הרמתי ופתחתי ערמה של שטרות חמישה אלפים.
באותו רגע יצאה ממולי אישה מבוגרת.
“מצאת את הכסף?!” נכנסה לשותפות ולרוב לקחה חצי מהערמה, נתנה לי את השאר ונעלמה.
בהתחלה שמחתי שהתמזל מזלי, למרות הבושה על כך שלא החזרתי את הכל. אך השמחה לא נמשכה.
כעבור כמה צעדים, הופיע פתאום אותו בחור, הפעם עם בעל גוף מגודל בידיו אלת בייסבול!
הם פנו אליי באגרסיביות:
“שמעתי שמצאת את החבילה שלי!”
לא הייתה לי ברירה ונתתי להם מה שנשאר. “זה לא הכול!” – סיפור האישה שבאה איתי לא עניין אותם. טענו שגנבתי ונתתי חלק מחלקי לשותפים. לקחו גם את הכסף של הטבעות.
חזרתי לדירה בחוסר אונים. בכיתי, חשבתי לעצמי שמשהו בבית הזה פשוט מקולקל, וכל מה ששכנה אמרה היה נכון. מעולם לא הרגשתי ככה.
באותה לילה שוב התעוררתי לשריטות בחלון. ברגליים רועדות, ניגשתי בשקט; מחוץ לחלון אותה אישה עמדה בשקט.
לא רציתי להקיץ את הילדים בזעקות, רק הידקתי פי כדי לא לצעוק. עמדנו והבטנו אחת בשנייה דקות ארוכות. לרגע היה נדמה לי שפני המת מתרככות, ואז היא חזרה, בצעדים איטיים, אל בית הקברות. אני התיישבתי על הרצפה בפינה עד הבוקר.
לא האמנתי שזה קורה לי.
למחרת, דפיקה בדלת. שכנה עומדת בכניסה, מושיטה לי את החשבון של דמי הוועד. פתחתי אותו בדמעות. היא הלכה למשרדי החברה ולפני כן הציעה לשלם בשמי. לא עמדתי בזה ופרצה ממני בכי. שיתפתי אותה בכל המריבות עם חמותי, מחלות הילדים, אובדן העבודה, והכסף שנגמר.
הקשיבה לי, חיבקה בחום.
אחרי שנרגעתי, סיפרתי לה על האישה מהחלון שמבקרת אותי בלילות.
“אוקיי,” היא אמרה, “בואי, אני רוצה להראות לך משהו.” עשר דקות אחר כך כבר הלכנו יחד בשבילי בית הקברות. היא הובילה אותי אל קבר מסוים ועל המצבה התנוססה תמונת אותה אישה.
“זאת היא?” שאלה.
הנהנתי, לא מצליחה להוציא מילה. היא לקחה אותי משם.
בבית, סיפרה שגם היא ראתה את אותה אישה. אחר כך נהרג לה הבן, בעלה עזב אותה, היא חלתה ורק צרות.
כעבור כמה ימים, הדמות לא חזרה יותר.
אבל בי התעוררה תשוקה בלתי מוסברת לגשת לקברה של אותה אישה. התשוקה הזו גברה בהדרגה, עד שלא עמדתי בפיתוי.
ביום בהיר, התקרבתי בזהירות אל קברה, שסביבו עשבים ותפזורת עלים. לא נראה שמישהו ביקר שם. אולי לא נותרו לה קרובים.
ניקיתי, אספתי עלים בלי להסתכל על התמונה. ביציאה, אזרתי אומץ להתבונן בפניה. לא ראיתי דמות מפחידה להיפך. תחת אור יום, היא נראתה אפילו יפה. גבותיה הדקות, אפה עדין ותווי פניה רכים. שמלה עם מחשוף יפה, דמות מלאת חיים.
פתאום רציתי לשאול בקול: “מה עשיתי לא נכון? למה את מפחידה אותי?” ראיתי על המצבה, קראו לה הדס! “הדס, מה את רוצה ממני? אני מאשימה את עצמי אבל אני לא אשמה!”
התחלתי לשתף אותה בכל, כאילו אני מדברת עם חברה ישנה הרבה צרות וכאבים שלי. לאט לאט הלב שלי התרוקן ונהיה לי קל.
כשסיימתי, נפרדתי מהדס, הרגשתי סוג של קִרבה שתינו בנות צרה. צרתה הייתה שמישהו כיבה את חייה, שלי הייתה שכמעט נכנעתי לייאוש ובחרתי לשקוע בעצב.
באותו לילה, חלמתי חלום ממשי מאוד. לחדרי נכנסה הדס לא רוח מפחידה, אלא אישה יפה כמו בתמונה. היא ישבה לידי על המיטה ואמרה:
“תקשיבי טוב. אין לך כל חטא. תעשי מה שאני אומרת והכול יסתדר. בעלך הסתבך בחובות שיחק קלפים. חייב המון כסף. בגלל זה מישהו חטף אותו והוא עובד בכפייה במקום רחוק. הוא חי, אבל לא יוכל לחזור אליך. הגיע הזמן למכור את הדירה לחברת קבורה ולקנות דירה רחוק מכאן. בזה אעזור לך. בקרוב תפגשי מישהו טוב, הוא יאהב אותך ואת ילדייך.”
סיימה לדבר ונעלמה כאורח דרך חלוני.
התעוררתי בקול בכי. אם זה היה חלום או לא, עוד אין לי מושג, אבל הזיכרון חי עד היום גוון קולה, הבושם שלה, אפילו תחושת לחות האדמה נשארה בחדר.
שלושה ימים אחר כך באו אליי מהחברה הקבורה, הציעו לרכוש את הדירה וכעבור שבוע מצאתי דירה נעימה ומרווחת בשכונה טובה כמעט באותו מחיר.
החיים שלנו השתפרו פלאים. ובאמת, זמן קצר אחר כך פגשתי גבר טוב, והוא אוהב את ילדיי כאילו היו שלו.
בסופו של דבר, המשפט הישן נכון: תמיד תבוא תקווה ממקום שלא ציפית לו, והעזרה באה לפעמים מכיוונים הכי לא צפויים. אסור לאבד אמונה גם אם מסביב הכול נדמה קודר וחסר מוצא. לפעמים, לשתף בצרה ולפתוח לב זה הצעד הראשון להבראה ולתקווה.
