אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. ואני כותב “הייתה”, כי לפני כחצי שנה היא נפטרה, שבועיים בלבד אחרי שאבא הלך לעולמו. למרות ששניהם כבר עברו את גיל השמונים, אני לא מפסיק להרגיש שהם לא הספיקו לחיות מספיק זמן. כי הם היו האמא והאבא שלי. אז ככה… אמא שלי באמת הייתה יפהפייה. אני בעצמי ראיתי את זה – בכל זאת, אני אומנם הבן שלה, אבל גם גבר. וגם אבא שלי היה מזכיר לי את זה כל החיים. אפילו כשהייתי ילד ואמא הייתה כועסת עליי בגלל לימודים או סתם – אבא שלי היה בא אליי, פולט אנחה, יושב לידי, גם הוא משלב ידיים בין הברכיים, נאנח עוד פעם, ושותק יחד איתי. ואז היה מסכם כך: – טוב, ילד, אל תכעס על אמא שלנו… נו, נזפה, נו, צעקה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים כמו נסיכים, ובסוף, היא הרי… ילדה בעצמה. ובלי אמא, לשנינו קשה לנשום. לך תבקש ממנה סליחה. הייתי ממלא את הריאות באוויר בשביל לצעוק עליו, מוכן להבריק עליו עיניים זעופות, אבל הוא היה שולף יד קדימה, פותח את כף היד מולי, כאילו סותם לי את הפה, ואומר בתקיפות אבל בדריכות: – אל תעז לדבר רע על אשתי! ואני מייד נרגע, ולא העזתי. כי מאוד אהבתי את אבא. ואת אמא גם אהבתי. ועוד איך. וזה, כי ידעתי איך הם הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי – בסוד מאמא, ואמא – בסוד מאבא. אמא הייתה אז סטודנטית בשנה הראשונה באוניברסיטה, כבר עמדה להתחתן עם מישהו בשם רמי. יום אחד רמי בא לפגוש אותה והביא איתו את החבר ברק, שרק הגיע לעיר הגדולה ולא הכיר אף אחד. אז רמי החליט להזמין אותו לסיבוב – כלומר, שיהיה יחד איתו בפגישה עם החברה שלו, שכמעט הייתה כבר מאורסת לו. רמי הכיר לברק את אמא שלי, שעדיין לא הייתה אמא שלי. ובטח כבר ניחשתם – ברק היה עדיין לא-אבא שלי. הם שלושתם בילו הערב שלם יחד. טיילו בפארק, עלו ביחד לגג של קיוסק ישן, שם צפו ללא תשלום בקומדיה מצחיקה במיוחד שהוקרנה בבית קולנוע פתוח. הרעיון לגג היה של ברק (רמי כזה לעולם לא היה חושב על זה). וברק גם העלה את אמא שלי לגג – כי היה כבר אז חזק ורחב כתפיים. לא כמו רמי הזה, שאף פעם לא פגשתי, אבל איכשהו תמיד הרגשתי שהוא, איך לומר היום, חלשלוש – לא כמו אבא שלי. רמי כל הערב התבדח, הקריא שירים, סיפר לאמא איך יחיו כשהיא תסיים לימודים. וברק שתק רוב הזמן, פשוט האזין, נשם עמוק (ככה אמא סיפרה). ובסוף, כשנפרדו – ברק תפס את ידה הקטנה והחמימה של אמא, ואמר: – ויקה! הוא לא בשבילך. בואי תתחתני איתי. אמא נבהלה ושאלה: – ומתי?.. ברק ענה מיד, מרוכז לגמרי: – מחר… ואז הוסיף כדי להפתיע את כולם – כולל את רמי: – ויהיה לנו בן, ונאהב אותו המון. ומזה נאהב אחד את השנייה אפילו יותר. נקרא לו – איגור, כמו הנסיך הרוסי העתיק… – טוב, – אמא הסכימה ישר, והם התחתנו. רמי היה חבר החתן בחתונה. אחרי החתונה, כשסיימו השניים את האוניברסיטה, עברו יחד לצפון – משהו כמו הגליל העליון – כי לשניהם כתוב בדיפלומה “גיאולוג-גיאודזיסט”. שם, בהרים, קיבלו דירה ראשונה, שלמעשה הייתה מחסן ישן במועדון, שמנהלת המקום הפכה לדירה בשביל הצעירים הטריים. כעבור זמן הופיע סוף סוף על פני האדמה איגור המיוחל. כלומר – אני. הם באמת אהבו אותי מאוד, כמו שאבא הבטיח לאמא. כשבאו לקחת אותנו, אמא ואותי, מבית החולים, אבא סחב במיוחד מהאורווה את הסוסה הישנה שרה’לה. כשהגענו למחסן, ראינו את רמי מחכה בכניסה עם אמבטיית פח לאמבטיה לתינוק – השיג אותה מפרוטקציה. האמבטיה הזו שימשה אותי גם כמיטה – אמא סידרה לי שם כרית פוך שקיבלה מסבתא, וכיסתה סדין. שם נרדמתי. כשצריך היה לרחוץ אותי, הכרית עברה זמנית למיטה של ההורים, ואני קיבלתי מקלחת מלכותית. אבא, שחזר מהעבודה במיוחד, היה מחזיק לי את הראש – אמא זו שביצעה את הטקס עצמו. נו, נסיך לא נהייתי, אבל גיאולוג – כמו ההורים – דווקא כן. הכי מדהים? שגם אשתי גיאולוגית! הכרנו בעבודה אחרי האוניברסיטה. טניה שלי מיד נכנסה ללב של אמא – וגם של אבא במיוחד. כשהיינו מגיעים אליהם לביקור, או באים אלינו, ובסוף היום אבא ואני יוצאים יחד למרפסת לעשן, היה אומר: – תשמע… נראה לי שהיה לי מזל פעמיים בחיים – פעם כשמצאתי את אמא שלנו, ופעם כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה, היא הרי גם, כמו אמא שלנו – ילדה… אבא נפטר פתאום באמצע הלילה. אמא מיד הרגישה שהתעוררה לאבדן נורא… מאז היא החלה להזדקן מהר, ולשכוח הרבה דברים. היא אפילו שכחה שאבא איננו. אפילו כשעברה לגור אצלנו, המשיכה לשבת ליד החלון, לחכות לאבא שישוב מהעבודה. ואפילו עד יומה האחרון, המשיכה להכין את קציצות הבשר המיוחדות שלה – “כמו שברק שלנו הכי אוהב…”

Life Lessons