אמא ואבא שלי
פעם, אמא שלי הייתה יפהפייה אמיתית. “הייתה” כי לפני חצי שנה היא הלכה לעולמה, אחרי שאבא הלך ממנה שבועיים קודם. למרות ששניהם כבר היו הרבה אחרי השמונים, עדיין יש בי תחושה שלא חיו מספיק. כי הרי הם אמא ואבא שלי.
ובכן… אמא שלי הייתה יפה. ראיתי את זה בעצמי, כי למרות שאני בן, אני גם גבר. אבא תמיד הזכיר לי את זה שוב ושוב לאורך כל החיים. אפילו כאשר אמא התרגזה עליי בגלל כשלונות בבית הספר או דברים אחרים, היה אבא נכנס אליי לחדר, יושב לידי, נאנח עמוקות, מכניס את כפות הידיים בין הברכיים, נאנח שוב ושותק דקות ארוכות. בסוף השתיקה היה לוחש באוזן:
עזוב, בן שלי, אל תכעס על אמא שלנו… נו, הרימה קול, נו, צעקה, אבל גם אנחנו לא מתנהגים תמיד יפה, והיא הרי… ילדה. ואנחנו צריכים אותה כמו אוויר לנשימה. אולי תלך, תבקש סליחה ממנה?
ואני… הייתי מתמלא כולו אוויר, מתכוון לצעוק עליו, העיניים יורות ברקים, אבל אז היה מושיט לעברי אבא יד גדולה, כף פתוחה, כמו עוצר לי את הפה, בקול נמוך אך חמור, אומר:
ואל תעז לומר מילה רעה על אשתי!..
וכך הייתי נרגע, לא מעז אפילו להתקומם. כי אהבתי את אבא. וגם את אמא אהבתי. מאוד.
ידעתי איך הם הפכו לזוג. אבא סיפר לי בסוד מאמא. וגם אמא בסוד מאבא.
אמא שלי למדה אז באוניברסיטה. שנה ראשונה. הייתה צריכה להתחתן עם איזה אלעד. יום אחד הגיע אלעד לדייט והביא איתו חבר ירושלמי, כי זה רק עכשיו הגיע לעיר הגדולה ולא ידע מה לעשות אז בא איתם. ככה פגש אלעד את שלומי חברו, מי שהפך לאבא שלי.
שלושתם העבירו את הערב בטיול ארוך. הסתובבו בטיילת של תל אביב, עלו על הגג של הקולנוע הישן כדי לא לשלם כרטיסים, וצפו בסרט מצחיק במיוחד באוויר הפתוח. הגג, כמובן, היה רעיון של שלומי לא של אלעד, שהיה מן רזה כזה, חסר יוזמה, לא כמו אבא.
אלעד הפליא בשירים, התרברב בתכניותיו העתידיות עם אמא לאחר סיום הלימודים. ושלומי, כל הערב שתק, האזין ונשם (אמא כך סיפרה). כשהגיע הזמן להיפרד, אחז שלומי בידיה הקטנה והחמה של אמא שלי ואמר:
דקלה! הוא לא בשבילך. תינשאי לי.
אמא נבהלה, בלי לחשוב ענתה:
ומתי?..
שלומי היה מרוכז מאי פעם, ובמהירות השיב:
מחר…
וכדי להפיל את כולם, הוסיף:
וייוולד לנו בן, ונאהב אותו אהבת אמת. ואז נאהב אחד את השנייה עוד יותר. נקרא לו יותם, כמו גיבורי המקרא…
בסדר, – הסכימה אמא, וככה התחתנו.
אלעד היה השושבין מהצד של החתן בחתונה. אחר כך סיימו יחד את האוניברסיטה, ועברו עם עובדיהם לדירת שירות ראשונה בצפת. כל אחד היה “גיאולוג-מודד” בתעודה, שם קיבלו דירת שירות ראשונה בעצם מחסן מתחת לבית הכנסת שראש המקום הציע לצמד הגיאולוגים הצעירים.
אחרי הזמן הראוי, הגיח לאוויר העולם יותם המיוחל אני. ואותי הם אהבו באהבה עזה, כפי שהבטיח שלומי לדקלה.
אבא מצא איזה סוסה זקנה באורווה הקיבוץ, כדי להחזיר את אמא ואותי מהבית חולים. כששלושתנו הגענו למחסן שהוסב לבית, עמד על הסף אלעד, חובק בידו גיגית מתכת מגולוונת גיגית שאסף ממכר עתיק. גיגית זו הפכה אמבטיה בשבילי ובהתחלה אפילו עריסה. אמא דחפה פנימה כרית פוך גדולה, ירושה מבית אימה, וכיסתה בסדין קטן. שם שכבתי רוב הזמן. כשצריך היה לרחוץ אותי, הוציאו את הכרית למיטת ההורים, ואני עברתי לאמבטיית המים. אבא מיהר לחזור מהעבודה כדי שחווית הרחצה לא של הסוס, אלא של הבן לא תעבור בלעדיו. הוא היה מחזיק לי בראש (ככה אמא סיפרה), והיא, האם, רחצה את הגוף ה”מכובד”.
נו, לא גדלתי להיות נסיך, אבל נראה שהפכתי גיאולוג די לא רע, כמו אבא ואמא.
מוזר, גם אשתי היא גיאולוגית. הכרנו בעבודה אחרי הלימודים. אמא מיד התאהבה בשולמית אשתי. וגם אבא, במיוחד. כשהיו באים לביקור או אנו אליהם, כשהיינו אני ואבא יוצאים למרפסת לעשן, היה אומר לי:
כן… נראה לי שזכיתי פעמיים בחיים: בפעם הראשונה כשפגשתי את אמא שלנו, ובפעם השנייה כשנישאת לשולמית. תשמור עליה, היא בדיוק כמו אמא שלנו ילדה…
אבא הלך מאיתנו בלילה, בפיתאומיות. אמא מיד הרגישה וניעורה…
אחריו היא מיד החלה להזדקן בצורה מהירה ומשונה ושכחה הרבה דברים. היא, למשל, שכחה שאבא כבר איננו. גם כאשר לקחנו אותה אלינו, המשיכה לשבת ליד החלון ולחכות לאבא שיחזור מהעבודה. עד יומה האחרון בישלה את קציצות הידועות שלה כמו ששלומי אוהבעד שנרדמה לאטה, ואני יושב לידה, מחזיק לה יד, זוכר איך פעם הייתה עוטפת אותי באצבעותיה החמות.
בלילות ההם, כשישבתי לצידה, הייתי לוחש לה סיפורים קטנים על יותם ועל שלומית, על מחסנים בצפת, על גיגית מתכת ואהבה שלעולם אינה נגמרת. לפעמים נדמה היה לי שעפעפיה רועדים וחיוך דק עובר על פניה, כאילו מצאה את אבא שוב, שם, בין הצללים של הבית ושל הלב.
ערב אחד, כששקעה השמש, ישבה בשקט ליד החלון, הפעם עיניה נחות ונינוחות. לפתע הסתובבה אליי ולחשה, בקול שקט ושברירי:
תמסור לאבא שלנו, כשתראה אותו, שאני כבר יוצאת רגע… אל תיתן לי לאחר.
החזקתי לה את היד עד שנרגעה לגמרי, עד שנדמה היה שהחדר מתמלא אור אחר, רך וישן. ידעתי, בלב כואב אך שלם, ששניהם שבו זה אל זו, כמו שהבטיחו אז: באהבה שאינה נגמרת, מתוך הבטחה רכה, פשוטה ובתוכה טמון כל מה שיש לילד להגיד להוריו.
הורדתי בעדינות את ידה, קמתי מהכיסא, נשקתי למצחה. בחוץ הסתיו נגע בעצים, ואני נזכרתי פתאום שהחיים, כמו קרקע סלעית, נבנים לאט, שכבה על שכבה, עד שמתגלה לבסוף זהוב העומק והאהבה, בכל צורה שתופיע, תמיד נשארת.
