לא, אמא, עכשיו בטוח לא צריך לבוא. תחשבי לבד, הדרך ארוכה, לילה שלם ברכבת, ואת כבר לא צעירה. למה לך כל ההתעסקות הזאת? וחוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה – אומר לי הבן שלי. – בני, למה לא? לא התראינו כל כך הרבה זמן. ואני מאוד רוצה להכיר את אשתך, להכיר את הכלה שלי מקרוב – אני אומרת לו בכנות. – אז בואי נעשה ככה: תחכי עד סוף החודש, ואז נבוא כולנו אלייך, בדיוק בפסח יש הרבה חגים – מרגיע אותי בני. האמת שכבר התכוננתי לנסיעה, אבל האמנתי לו, הסכמתי לא לנסוע ולחכות להם בבית. אבל אף אחד לא הגיע אליי. התקשרתי לבני כמה פעמים, והוא ניתק. אחר כך הוא חזר אליי ואמר שהוא מאוד עסוק ושלא כדאי לי לחכות לו. הייתי מאוד עצובה. התכוננתי כל כך לבואו של בני עם הכלה. הוא התחתן כבר לפני חצי שנה, ועדיין לא ראיתי את הכלה שלי אף פעם. את בני, אלכסיי, ילדתי לעצמי. כשהייתי כבר בת 30, ולא התחתנתי. אז החלטתי לפחות להביא ילד לעצמי. אולי זה חטא, אבל אף פעם לא הצטערתי על הצעד הזה, למרות שלא היה לי קל, מבחינת כסף חיים לא היו, אלא הישרדות. עבדתי תמיד בכמה עבודות, רק שלבני לא יחסר כלום. הבן גדל ועבר ללמוד בירושלים. כדי לעזור לו בהתחלה, נסעתי לעבוד בפולין ושלחתי לו כסף ללימודים ולמחיה. הלב האימהי שלי היה גאה שאני עוזרת לילד שלי. אלכסיי התחיל לעבוד כבר בשנה ג’ וחי לבד. אחרי שסיים את הלימודים, מצא עבודה ודאג לעצמו. הוא היה בא הביתה, אבל לעיתים רחוקות, בערך פעם בשנה. ואני, לירושלים, אפילו פעם אחת לא נסעתי. חשבתי שכשהוא יתחתן, אסע. אפילו התחלתי לשים כסף בצד – 60,000 שקל חסכתי. לפני חצי שנה התקשר אליי והביא את החדשות: הוא מתחתן. – אמא, אבל אל תבואי, כי עכשיו רק נתחתן ברבנות, ואת החתונה נעשה אחר כך – הזהיר אותי בני. נעלבתי, אבל מה לעשות. אלכסיי הכיר לי את הכלה דרך וידאו. נראית בחורה טובה, מאוד יפה, עשירה. החותן שלי איש עשיר מאוד. נשאר לי רק לשמוח שטוב לו. והנה חלף הזמן, והבן לא נוסע אליי, לא מזמין אותי. כל כך רציתי לראות את הכלה ולחבק את הבן, אז החלטתי – קניתי כרטיס לרכבת, הכנתי אוכל ביתי, אפילו אפיתי לחם ולקחתי קצת שימורים – ונסעתי. התקשרתי אליו רגע לפני שעליתי לרכבת. – אמא, מה עשית? למה? אני בעבודה, לא אוכל לקבל אותך. טוב, הנה הכתובת, תקחי מונית – אמר אלכסיי. הגעתי לירושלים בבוקר, לקחתי מונית והופתעתי מהמחיר. אבל הבוקר הירושלמי כל כך יפה, אז לפחות נהניתי מהמראות. את הדלת פתחה לי הכלה. לא חייכה, לא חיבקה, רק הציעה לי להיכנס למטבח. הבן כבר לא היה, יצא מוקדם לעבודה. התחלתי להוציא את האוכל שהבאתי: תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות כבושות, מלפפונים, עגבניות, ריבות. הכלה הסתכלה בשקט ואז אמרה שחבל שהבאתי, כי הם לא אוכלים כאלה דברים, והיא בכלל לא מבשלת בבית. – ומה אתם אוכלים? – הופתעתי. – מביאים לנו אוכל במשלוח כל יום. אני לא אוהבת לבשל – אומרת אילונה. לא הספקתי להירגע, ופתאום נכנס ילד קטן, בן 3 או 3 וחצי. – תכירי, זה הבן שלי. דניאל – אומרת הכלה. – דניאל? – שאלתי. – לא, דָּנִיאֵל, לא דניאל. לא אוהבת שמעוותים שמות. – טוב, איך שתגידי, אילונה. – ואני לא אילונקה, אני אילונה. בעיר לא משנים שמות, אבל איך תדעי… כאב לי לבכות. ולא בגלל שלבני יש אישה עם ילד, אלא בגלל שהוא לא סיפר לי על זה. אבל החוויות לא נגמרו. ראיתי על הקיר תמונת חתונה גדולה. – טוב שאתם לפחות צילמתם תמונות יפות – אמרתי. – מה זאת אומרת? הייתה חתונה, 200 איש. רק את לא היית. אלכסיי אמר שהיית חולה. אולי טוב שככה יצא – המדדה אותי הכלה. – תרצי לאכול? – כן… אילונה נתנה לי כוס תה וכמה חתיכות גבינה יקרה. זה, מבחינתה, ארוחת בוקר. אני רגילה לאכול טוב בבוקר, ועוד אחרי נסיעה. החלטתי להכין ביצה ולחם שהבאתי, אבל הכלה אסרה עלי – “הבישול משאיר ריח במטבח.” היא לא רצתה לאכול מהלחם, אמרה שהם בתזונה בריאה. לא רציתי כבר לאכול. כבר כאב לי על כך שהבן התבייש להזמין אותי לחתונה, שחיכיתי לה כל כך הרבה, שחסכתי כסף – והכול לשווא. ישבתי לשתות תה. הכלה שותקת, אווירה מתוחה ועוד הילד רץ אליי חיבק אותי. רציתי לחבק אותו, ואילונה מיד עשתה תנועות עם הידיים ואמרה שלא כדאי, מי יודע עם מה הגעתי. לא הבאתי ממתקים לילד, אז הצעתי לו צנצנת ריבת פטל – שיהיה לו משהו מתוק. הכלה חטפה לי את הצנצנת מהיד: “כמה פעמים צריך להסביר לך? אנחנו לא אוכלים סוכר!” עמדתי לבכות. לא סיימתי את התה שלי, הלכתי לרחוב, וישבתי על ספסל ובכיתי. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. אחרי זמן מה ראיתי את הכלה יוצאת עם הילד וכל השימורים שהבאתי – וזורקת אותם לפח. כשהיא הלכה, אספתי הכול וחזרתי לתחנה המרכזית. היה לי מזל ומצאתי כרטיס לאותו ערב. ליד התחנה נכנסתי למסעדה, קניתי מרק, בשר, תפוחי אדמה עם סלט. שילמתי הרבה, אבל מגיע לי לאכול משהו טעים, לא? הנחתי את השקיות בשמירת חפצים, והסתובבתי בירושלים. העיר מאוד מצאה חן בעיניי – אפילו שכחתי לרגע. ברכבת לא ישנתי. רק בכיתי. היה לי קשה, בני אפילו לא התקשר לברר איפה אני. יותר מחורף בלא שלג לא האמנתי שזה מה שיקרה. בני, יחידי, כל התקוות תלויות בו – ויצא שאני לא חשובה לו. עכשיו אני מתלבטת מה לעשות עם אותם 60,000 שקל שחסכתי לו לחתונה: לתת לו, שידע שאמא שלו תמיד דאגה לו? או לא לתת, כי לא הגיע לו?

לא, אמא, אל תבואי עכשיו. תחשבי, הדרך ארוכה, לילה שלם באוטובוס, ואת כבר לא צעירה. בשביל מה לך כל המאמץ הזה? חוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה ככה אומר לי הבן שלי.

בני, איך אפשר ככה? לא ראינו זה את זו כבר הרבה זמן. ואני ממש סקרנית לראות את אשתך, להכיר אותה מקרוב, כמו שצריך עניתי בכנות.

אז בואי נסכם ככה: תחכי עד סוף החודש, ובדיוק בפסח, כשהכול בחופשה, נבוא כולנו אלייך הרגיע אותי בני.

אם לומר את האמת, כבר תכננתי לבוא, אבל האמנתי לדברים שלו, והסכמתי להישאר בבית ולחכות.

אבל אף אחד לא הגיע. התקשרתי לבן שלי כמה פעמים, אבל הוא לא ענה. אחר כך הוא התקשר בעצמו ואמר שהוא עסוק מאוד, ושלא אחכה לו.

נפגעתי מאוד. ממש התכוננתי לביקור של הבן והכלה שלו. הוא כבר חצי שנה נשוי, ועדיין לא ראיתי את כלתי.

את בני, נעם, ילדתי בגיל שלושים, בשבילי. לא התחתנתי אף פעם, אז החלטתי ללדת ילד לעצמי.

אולי לא הייתי צריכה, אבל לא הצטערתי לרגע אפילו שהיה קשה, לא היה לי כסף, והחיים היו מרדף מתמיד אחרי פרנסה. תמיד עבדתי בכמה עבודות, רק שיהיה לילד שלי הכול.

נעם התבגר, והלך ללמוד באוניברסיטה בירושלים. כדי לתמוך בו שם, אפילו נסעתי לעבוד בניקיון אצל משפחות, ושלחתי לו כסף ללימודים ולמחיה. הלב שלי שמח שיכולתי לעזור לו.

כבר בשנה השלישית ללימודיו, התחיל לעבוד ולפרנס את עצמו. אחרי שסיים את האוניברסיטה, מצא עבודה מסודרת ולא נזקק לי יותר.

הבן שלי היה מגיע הביתה לעפולה אולי פעם בשנה, וגם אני מעולם לא הייתי בירושלים במבוכה לומר.

חשבתי שכשהוא יתחתן, הגיע הזמן שאלך לראותו. אפילו חסכתי בשביל זה 16,000 שקלים.

לפני חצי שנה התקשר והודיע לי בשמחה הוא מתחתן.

אמא, אל תבואי עכשיו, אנחנו רק מסדרים את עניין הנישואין, לא עושים חתונה גדולה בינתיים הזהיר אותי.

זה קצת כאב לי, אך מה לעשות? נעם הידיע אותי עם הכלה בשיחת וידאו. נראה שהיא בחורה חמודה מאוד, יפה וגם ממש מסודרת. אביה איש עסקים מפורסם בתל אביב. שמחתי על זה שילדי מצא לו מקום טוב.

אבל הזמן עבר, וגם עכשיו לא הגיע אליי ולא הזמין אותי אליו. כבר לא יכולתי להתאפק; קניתי כרטיס אוטובוס לירושלים, הכנתי אוכל ביתי, אפילו חלה אפיתי בעצמי, הכנתי קצת ריבות, ונסעתי. התקשרתי לפני שעליתי לאוטובוס.

מה עשית, אמא? למה לבוא ככה? אני בעבודה, לא יכול לפגוש אותך. הנה הכתובת, תזמיני מונית אמר נעם בכעס.

הגעתי לירושלים בבוקר, הזמנתי מונית, הופתעתי מהמחיר, אך נהניתי לראות את ירושלים מתעוררת בבוקר דרך החלון.

מי שפתחה לי את הדלת הייתה הכלה. היא לא חייכה, לא חיבקה. פשוט הצביעה על המטבח והציעה שאשב שם. נעם כבר לא היה בבית, יצא לעבודה מוקדם.

התחלתי לפרוק את הסלים: תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות מוחמצות, מלפפונים ועגבניות כבושים, ועוד כמה צנצנות ריבה. הכלה שתקה, ואז אמרה בעצבנות: “חבל שהבאת את כל זה, אנחנו לא אוכלים כאלה דברים, ואפילו אני לא מבשלת בבית”.

אז מה אתם אוכלים? שאלתי, מופתעת.

יש לנו משלוח אוכל מדי יום. אני לא מבשלת, שונאת ריח של בישול שממלא את המטבח, ענתה עדי.

לא הספקתי להתרגל למילים האלה, וכבר נכנס למטבח ילד קטן, בן שלוש בערך.

תכירי, זה הבן שלי, דניאל אמרה עדי.

דניאל? שאלתי.

כן, דניאל. לא דני ולא דניאל. אני לא אוהבת שמסלפים שמות.

טוב, עדי, כמו שתגידי.

אני עדי, לא עדינה, הוסיפה בחיוך מאולץ. כאן המנהגים קצת שונים, כנראה.

רציתי לבכות. לא מכך שלנעם יש בן חורג, אלא מכך שהוא מעולם לא סיפר לי על זה.

אבל זו לא הייתה ההפתעה האחרונה. ראיתי על הקיר תמונת חתונה ענקית.

טוב שלפחות עשיתם תמונה יפה, כי חתונה לא הייתה, נכון? ניסיתי להקליל.

איך לא הייתה? הייתה חתונה, עם 200 מוזמנים. רק את לא היית, כי נעם אמר לי שאת לא מרגישה טוב. אולי זה באמת לטובה, אמרה עדי, מביטה בי בזלזול.

תרצי לאכול משהו?

אשמח, עניתי בעצב.

עדי הניחה מולי כוס תה וכמה פרוסות גבינה יקרה. מבחינתה זה היה ארוחת בוקר.

אני כבר רגילה להתחיל את היום כמו שצריך, במיוחד אחרי נסיעה כל כך ארוכה. רציתי להכין חביתה, ההבאתי חלה שאפיתי במו ידי. אבל עדי אסרה עליי לטגן בבית “זה עושה ריח”.

לחם היא לא הסכימה לאכול, אמרה שגם היא וגם נעם בדיאטה בריאה.

גם לי כבר ירדה התיאבון. היה לי עצוב שנעם התבייש להזמין אותי לחתונה שלו. כל כך הרבה זמן חיכיתי, וחסכתי כסף, ובסוף שום דבר מזה לא התממש.

התחלתי לשתות את התה בדממה. עדי שתקה. פתאום הילד הקטן רץ אליי, נצמד אליי. ניסיתי לחבק אותו, אבל עדי סימנה לי לעצור: “לא לגעת, לא יודעים מה את מביאה איתך, וחוץ מזה, זה ילד קטן”.

לא היה לי ממתקים לילד, אז הושטתי לו צנצנת ריבת פטל “תשמח לאכול עם לחמנייה”, אמרתי.

עדי הוציאה את הצנצנת מידי, “כמה פעמים צריך לומר? אנחנו לא אוכלים סוכר!”

הרגשתי שאני עומדת לבכות. לא שתיתי את התה עד הסוף. קמתי לארוז את הדברים שלי. עדי לא התייחסה אליי. אפילו לא שאלה להיכן אני הולכת.

יצאתי החוצה, ישבתי על ספסל, ונתתי לדמעות לרדת. מעולם לא הרגשתי כל כך נעלבת.

אחרי זמן-מה, ראיתי את עדי יורדת עם הילד ולוקחת את כל הדברים שהבאתי ומניחה אותם ליד הפחים.

לא אמרתי מילה. כשהיא התרחקה, אספתי את הכל חזרה לתיק וחזרתי לתחנה המרכזית. היה לי מזל ומצאתי כרטיס לאוטובוס בחזרה הביתה.

ליד התחנה הייתה מסעדה קטנה. הזמנתי לעצמי קערת מרק, בשר, תפוחי אדמה וסלט. כל כך הייתי רעבה. שילמתי הרבה, אבל הרגשתי שמגיע לי.

השארתי את הסלים בשמירה, ויצאתי להסתובב בירושלים. העיר הייתה יפה, והלב קצת התרווח.

בנסיעה חזרה לא נרדמתי. בכיתי כל הדרך. היה לי כל כך עצוב, כי הבן שלי אפילו לא התקשר לבדוק איפה אני.

לא חלמתי שארגיש אבודה ככה, מהילד היחיד שעליו סמכתי את כל חיי תקוותיי.

עכשיו אני מתלבטת: מה לעשות עם הכסף שחסכתי לחתונה? לתת לנעם את ה-16,000 ש”ח כדי שיידע שאמא שלו תמיד חשבה עליו? או אולי הגיע הזמן להשקיע בעצמי?

ואז הבנתי: לעיתים אדם צריך לדעת גם לפרגן לעצמו, ולא לשים את כל התקוות בילדיו. האהבה שלנו חשובה, אבל אסור לנו לשכוח להעריך את עצמנו. מגיע לכל אחד, גם לאימא, להיות שמח ולחיות את חייו לטובתו.