יומן אישי יום שישי, 18 במרץ
נועה! שמעתי מאחורי קול גברי שכבר שנים לא שמעתי וכאב לי בלב.
הכתפיים שלי התקפלו, ומיהרתי ללכת הלאה על המדרכה, אפילו בלי להסתכל לאחור.
נועלה, תעצרי כבר! זאת בטוח את!
הגבר כבר שם יד על כתפי, עדינה אך תקיפה, לא דורשת.
נועה, מה איתך? התחרשת? זאת אני, עומרי.
הסתובבתי בבת אחת, הלב שלי דפק ולא האמנתי למראה עיניי:
אלוהים… עומרי… חשבתי שאני הוזה… זה לא הגיוני…
מה לא הגיוני? הגרוש שלי חייך כמו פעם, עם החיוך ההוא שחשבתי שכבר שכחתי. אין לי זכות לחזור לעיר שלי?
מאיפה חזרת? הלב שלי רטט. אמרו לי שאתה… מת.
מת? עומרי באמת הופתע. אני?
כן… חצי שנה אחרי שהתגרשנו ועברת לתל אביב, סיפר לי חבר שלך שאתה… עצרתי, בכל זאת סיימתי השתכרת ומצאו אותך מת בחוץ.
מי סיפר לך שטות כזאת?
יפתח. הרי הייתם צמודים. מאז שעזבת הוא התחיל להסתובב סביבי, לעשות לי עיניים. שלחתי אותו לדרכו מהר מאוד. ואז הוא סיפר לי.
איזה טיפוס, צחק עומרי. כשהפרדנו ידיים הוא זרק על זה משהו, כאילו בצחוק.
מה זאת אומרת, בצחוק?
התגרית ממני, הוא אמר, אבל אני אמצא חן בעיניה. מאז לא שמעתי ממנו, והייתי שולח לו מכתבים לא הייתה אז פייסבוק, רק טלפון קווי ודואר. אפילו לא יודע איפה הוא היום ומה איתו.
הוא מת, הרכנתי כתף. כבר חמש שנים. קברנו אותו.
וואו… עומרי הפך רציני. מת והוא הרי היה אמור לחיות עוד שנים… כן והחיוך שוב עלה. קולטת שכמה זמן עבר מאז ואותך רק יופייך נשאר.
עזוב אותך, צחקתי והנפתי יד. אני רגילה.
שמעתי שהתחתנת שוב, עיניו היו חמות, לא מפסיק להסתכל יש לכן שניים, נכון?
נכון, שניים, הנהנתי. כבר מזמן יצאו מהבית, לכל אחד הקן שלו. אני כבר סבתא. פעמיים.
איזה יופי! ומה עם בעלך?
הוא בסדר, חייכתי חצי חיוך אבל יש לו כבר משפחה חדשה. אני חופשייה עכשיו.
זהו, עומרי הנהן. אנחנו הגברים כאלה טיפשים, מחפשים רחוק את מה שכבר היה לנו בבית, מתחת לאף.
אז למה חזרת? שאלתי. עבודה, משפחה?
חזרתי לתמיד, נועה. לתמיד. נאנח באנחה שנגעה ישירות בלבי. אשתי נפטרה לא מזמן, לא החזקתי מעמד שם. הרופאים אמרו שהאוויר בתל אביב לא בשבילי. גם לה, אגב, היו בעיות נשימה. ניסיתי למשוך אותה לעיר אחרת, אבל היא הייתה ילידת תל אביב מושבעת. לא יכלה לעזוב. ועכשיו… עיניו הבריקו. אני פשוט מסתובב כאן ברחובות הילדות, חושב איפה לקנות דירה. הכול השתנה בשלושים שנה. אולי תייעצי לי על אזור?
איפה אתה ישן בינתיים? הסתקרנתי.
בבית מלון, איפה כבר.
לא אצל משפחה?
מה פתאום? סובב פנים. אף פעם לא אהבתי להיות עול. יש להם חיים סדורים, לא הגיוני ליפול ככה.
רוצה לבוא אליי? שמעתי את עצמי מציעה, ומיד פחדתי מהפזיזות. כמובן, כשוכר.
עומרי היסס, פניו אימצו מבוכה, ואז נשם עמוק.
הייתי רוצה, נועה, באמת. אבל יש לי ייסורי מצפון.
למה ייסורי מצפון?
פשוט, משך בכתפיים. עזבתי אותך לפני שלושים שנה. תמיד ארגיש אשֵׁם.
אתה? חייכתי בעצב. אני זו שדחפתי אותך החוצה. אמרתי דברים איומים. כל גבר היה עוזב אחרי כאלה מילים.
אני לא זוכר אותך מדברת כך, עומרי סירב לזכור. רק את עצמי אני מאשים.
במה?
אני זוכר את הטיפשות, כשהתעצבנתי וזרקתי בגדים למזוודה וברחתי. אחר כך הצטערתי, אבל כבר היה מאוחר.
אני אז שמחתי, צחקתי הייתי בטוחה שאתחיל מחדש… והתחלתי… ואז התחרטתי…
באמת? שאל בשקט. אז את לא כועסת עליי?
ברור שלא. הסתכלתי עליו ברוך, פתאום הרגשתי כמו פעם, כאילו הזמן נסוג לאחור. איזה אדם מיוחד אתה, עומרי… כמעט לא השתנית רק שיערך הלבין. בוא תיכנס אליי. הלילה. יש לי חדר פנוי. לא צריך לאכול אוכל של בתי מלון, אה? אתה, גם אם גרוש, נשארת משפחה.
לא אהיה לך למעמסה?
אם היית מעמסה, לא הייתי מציעה בכלל. גם אני לבד בבית, וקצת קשה לי עם השקט הזה.
אז עומרי החזיק בעדינות את ידי. נלך להביא את המזוודה מהמלון?
את אותה המזוודה שעמך עזבת אז?
צחקנו יחד, הלכנו בצעדים קלילים, פתאום מתמלאים חיוניות, כאילו לא נפרדנו מעולם.
