תמרי! נשמע מאחור קולה של גבר, מוכר כל כך, שכאב הלב להיזכר בו.
תמר הסתמרה, קיפלה את כתפיה אחורה, ורצתה רק להמשיך ללכת על המדרכה, לא להביט לאחור.
תמר, חכי רגע! אני בטוח שזו את!
היא האיצה צעדיה, אך יד חזקה, אך עדינה, אחזה לה בכתף.
תמר, מה, התחרשת? זו אני, דביר.
תמר סובבה את ראשה בפתאומיות, עיניה התרחבו בתדהמה
אלוהים… דביר… חשבתי שרק דמיינתי לעצמי את הקול שלך… איך זה ייתכן? הרי זה בלתי אפשרי…
מה בלתי אפשרי? דביר, בעלה לשעבר, חייך אליה את החיוך השמח, כבעבר בנעוריהם. אין לי זכות לחזור לעיר שלי?
מאיפה חזרת? תמר עוד התקשתה להבין. הרי אמרו לי שאתה… מת.
מת? דביר כמעט נחנק מן ההפתעה. אני?
כן. חצי שנה אחרי שהתגרשנו, ואחרי שעברת לירושלים, חבר שלך סיפר לי ש… עצרה רגע, ואז אמרה בלחישה ששתית עד האבדון ומצאת את מותך ברחוב, רחוק מהבית.
מי סיפר לך דבר כזה?
רפאל. החבר הכי טוב שלך. אחרי שעזבת, הוא התחיל להסתובב סביבי ולרמוז רמיזות דחיתי אותו מיד, אז סיפר לי עליך.
איזה ממזר, דביר צחק. זוכר שהוא אמר לי כשהפרדנו, משהו כזה…
מה אמר?
אמר, “עזבת את תמר? אני אאסוף אותה אליי.” אמר את זה בצחוק, אבל מאז לא שמעתי ממנו. אפילו נתתי לו את מספר הדירה שלי בירושלים. אז, לא היה ווטסאפ, הכל דרך טלפון או מכתבים. אין לי מושג איפה הוא עכשיו, מה איתו.
הוא מת מזמן, משכה תמר בכתפיים. חמש שנים כבר קבור.
באמת פניו של דביר הרצינו. מת כשהיינו צעירים, אפילו לא חשבנו על הזקנה.
והוא שוב חייך אותה. כמה עבר מאז שהתגרשנו, ואת בכלל לא השתנית. עדיין יפה כמו אז.
עזוב, תמר פרצה בצחוק ונפנפה בידה. רגילה אני.
שמעתי שהתחתנת שוב, דביר הביט בה בחום, מביט בה כאילו לא ראה אותה שנים. ויש לך ילדים, שניים, לא?
כן, שניים, תמר הנהנה. כבר גדלו, התפזרו, כל אחד לחייו. אני כבר סבתא, פעמיים.
וואו! ואיך בעלך?
הוא? חייכה בעצב כבר עם אישה אחרת. אני שוב חופשייה.
זהו דביר הנהן. כמה אנחנו, הגברים, טיפשים לפעמים. מחפשים רחוק את מה שיש מתחת לאף.
ולמה חזרת? עניינים? משפחה?
חזרתי לגמרי, תמר. הוא נשם עמוק. אשתי נפטרה לא מזמן, והחלטתי לחזור הביתה. פה אני נושם. שם הרופאים אמרו שזה כבר לא בשבילי. גם לה היה קשה, אסמה. ניסיתי לשכנע אותה לבוא לישראל, לא רצתה להיפרד מהשכונה שלה ועכשיו אני מסתובב ברחובות של הנעורים, שוקל איפה לקנות דירה, הכל השתנה פה בשלושים שנה. את תוכלי לייעץ לי, איפה כדאי לגור?
איפה אתה נמצא עכשיו? שאלה תמר.
במלון, איפה עוד?
אין לך משפחה בעיר?
מה פתאום? דביר נענע בראשו. לא רוצה להכביד. יש להם חיים, ולי יש את שלי. זה לא גברי ליפול כנטל.
רוצה לבוא אליי? שאלה בהיסוס, ומיהרה להוסיף כפנקסריה.
דביר נבוך, העיף עיניו הצידה, ואז אמר:
אולי הייתי רוצה, תמר, אבל אני עדיין מרגיש אשם כלפייך.
אשם? הופתעה תמר.
ברור. הרי עזבתי אותך לפני שלושים שנה. תמיד ארגיש אשם על כך.
מה פתאום, חייכה תמר בציניות הרי אני זו שדחפה אותך ללכת. אני האשמה. באותו ערב אמרתי לך מילים קשות מדי. כל גבר היה עוזב.
אני לא זוכר שאמרת משהו כזה, דביר נענע בראשו. רק את עצמי זוכר.
ומה אתה זוכר?
שמהר מדי כעסתי, ארזתי מזוודה וברחתי אל הלילה. התחרטתי, אבל כבר היה מאוחר.
ואני שמחתי שעזבת, תמר פרצה בצחוק. חשבתי שאתחיל חיים חדשים התחלתי ואז התחרטתי
באמת? שאל דביר בגמגום אז את לא נושאת טינה?
מה פתאום. עיניה של תמר ריככו. לפתע לבה התמלא רכות, ממש כמו פעם. דביר, אתה בן אדם מיוחד כמעט לא השתנית, חוץ מהשער הלבן. תעבור אליי. כבר היום. יש חדר פנוי. למה לאכול במלון? אפילו שאתה גרוש, איכשהו עדיין משפחה.
לא אהיה עלייך מעמסה?
אם היית, לא הייתי מזמינה אותך. גם לי קשה לבד בבית בערב.
אם כך דביר אחז בידה בהיסוס נלך לאסוף את המזוודה שלי?
את זו שלקחת כשעזבת?
שניהם צחקו ביחד, ופנו יחד באור, בלבם התחושה שמעולם לא נפרדו.
You may also like
ככה זה בחיים קורה כל דבר בעבר עבד אצלנו במרפאת הילדים
01
יומן אישי יום שישי, 18 במרץ נועה! שמעתי מאחורי קול
00
POR SI ACASO Clara observó a su compañera de trabajo
00
בן לא מוכן להיות אבא… “מופקרת!
03
יומן אישי, יום חמישי – נעה! שמעתי מאחוריי קול
01
יעל שוטפת כלים במטבח בדירה בגבעתיים, כשפתאום נכנס אמיר.
035
יונתן כבר כמעט רץ החוצה מהדירה, כשלפתע נשמעה צפצוף
02
Nietecita Desde el mismo momento en que nació, Carmen
00







