התאהבתי בגיל שבעים. הילדים שלי אמרו שזה מביך.
בשבעים, אדם חושב שכבר טעם כל טעם שהחיים יכולים להציע. הקפה של הבוקר. הכורסה ליד החלון. הספרים שקראת שלוש פעמים, אבל שוב חוזר אליהם, כי הזיכרון כבר לא חד כשהיה. השקט שנשאר אחרי ארבעים שנה בנישואין, כשהשני נעלם.
את השקט הזה הכרתי שלוש שנים. שלוש שנים עם מטבח ריק, ארוחות ערב לאדם יחיד, ושיחות עם החתולה, כאילו היא פסיכולוגית, רק שהיא לא בדיוק עונה יותר נרדמת בדיוק כשאני מגיעה לעיקר.
בדיוק כשהחיים, עם חוסר הטקט הרגיל שלהם, בחרו לשלוח אליי גבר בן שבעים לא הייתי מוכנה. בכלל.
זה היה ביריד הספרים בגני יהושע. יום שלישי. ירד גשם. לבשתי את המעיל גשם הכי מכוער שלי הבז’ ההוא, שנראה כמו תחפושת מפורים של מורות בדימוס. אמתית משם קניתי אותו. ברגע ההוא זה הרגיש רעיון טוב.
הוא עמד מול דוכן של ספרים יד שנייה, משקפיים בקצה האף וספר פתוח שבכלל לא קרא. הביט לשום מקום, כאילו מחשב את גילו של היקום. או מה יאכל לארוחת ערב. עם גברים אף פעם אי אפשר לדעת.
ניגשתי, כי אף פעם לא ידעתי לעמוד בשקט, ואמרתי:
תגיד, אתה מדבר עם הספר הזה או שהוא מדבר איתך?
הוא נבהל כל-כך שהמשקפיים כמעט עפו. תפס אותם ביד אחת, צחק ביד השנייה, והביט בי כאילו אני הדבר הכי מצחיק שראה בעשרים השנים האחרונות. ואולי באמת הייתי. עשרים שנה בלי צחוק זה יותר מדי.
הוא מדבר אליי הוא ענה, אבל אני בוחר לא להקשיב.
ואז, פתאום, הרגשתי משהו מוזר מתרחש. לא בלב הלב לא פועל כבר במהירויות גבוהות. בבטן שלי. ערבוביה משונה, כאילו מישהו החליט להכין שקשוקה שם בפנים, מבלי לשאול אותי קודם.
הצעתי שנלך לקפה. הוא ענה “כן”. אין לי תשובה איך בדקה הגעתי מ”לדבר על ספר” ל”לשתות קפה יחד”. ככה זה כשאין לך כבר מה להפסיד.
ישבנו שלוש שעות בבית קפה. שלוש שעות בהן למדתי שקוראים לו רפאל, שהוא אלמן, שיש לו שני בנים שמתייחסים אליו כמו קומקום שאין איפה לשים אותו, ובכל החיים לא למד להכין שום דבר חוץ מביצים מקושקשות.
מקושקשות? שאלתי. ועם מה?
עם מה שיש.
רפאל, זה לא בישול. זה הישרדות.
הוא צחק בקול והשפריץ קפה. ואני חשבתי: טוב, הבן אדם הזה בלגן שלם, אבל זה בלגן מצחיק. בגיל שבעים זה כבר נכס.
נפגשנו עוד שלוש פעמים, עד שהחלטתי לספר לילדים שלי. לא כי התביישתי אלא מתוך תכנון אסטרטגי. כמו לארוז תיק למסע קשה. הכנתי מראש את המילים והמבט של לא תצליחו לשכנע אותי אחרת.
הגיעה שבת. שלושתנו ישבנו לשולחן. בני הבכור הכין את החמין שלו כמו טקס קדוש. האוכל היה מצוין. היין בינוני, אבל שתיתי בכל זאת. וברגע הנכון, בין המנה השנייה לקינוח, אמרתי:
דרך אגב אני יוצאת עם מישהו.
נפלה שתיקה. כל-כך ארוכה שאפשר היה לחתוך בסכין.
הבת שלי פתחה וסגרה את הפה.
אמא אמרה בטון שמור לאנשים שהיא חושבת שהם בני חמש את לא רצינית, נכון?
למה לא?
כי זה מביך בני אמר, ונעץ עיניים בצלחת. כולם מדברים.
קמתי.
בני עניתי בשלווה אילו “כולם”? היום דיברתי עם השכנה, עם המוכרת במאפייה ועם הכלב בגינת העירייה. אף אחד מהם לא נראה מזועזע. הכלב אפילו נראה שמח בשבילי.
עוד שקט, הפעם קצר יותר.
ועוד משהו המשכתי ומזגתי לי עוד יין אם תגידו שזה מביך עוד פעם אחת, אני אזמין אותו לכאן לארוחות צהריים, כל שבת. עם כל הביצים המקושקשות שלו.
בני כמעט נחנק מהמים.
הבת שלי טמנה את פניה בידיים.
ואני, עם כל הכבוד של אישה בת שבעים במעיל גשם בז’, חייכתי. עוד באותו ערב, הרמתי טלפון לרפאל:
רפאל שאלתי חוץ מביצים מקושקשות, אתה יודע להכין עוד משהו?
נחשו מה ענה לי?
