חדר האשפוז הכביד והעצבן את ענת. היא סתמה את אוזניה בידיה כדי לא לשמוע את בכי התינוקות שלא נפסק בחדר הסמוך. כל מה שרצתה היה רק לברוח מכאן כמה שיותר מהר ולשכוח הכול, כאילו זה חלום בלהות… — ענת’לה, מתוקה, תסתכלי עליה רגע! — התחננה המיילדת הוותיקה, דודה נינה. — היא דומה לך כמו שתי טיפות מים! — לא! אל תנסי לשכנע אותי! כתבתי ויתור, נכון? כתבתי! מה עוד את רוצה ממני? — ענת כמעט בכתה. — אין לי לאן לקחת אותה! את מבינה מה אני אומרת?! — שקט! אל תפחידי את התינוקת. מה זאת אומרת אין לאן? את הומלסית? — קימטה נינה את מצחה. — יש לך אמא, אבא? — יש, אמא קשישה. היא בעצמה זקוקה לעזרה! אני לא מסוגלת להגיע למושב עם תינוקת. כולם יצחקו עליי. — שיצחקו, שתהיה להם שמחה! — חייכה דודה נינה. — אבל אם להיות רצינית, האנשים ידברו וישכחו, ואת תתחרטי כל החיים, לעולם לא תשכחי שויתרת על כזו קטנטונת. ענת הטמינה את פניה בידיה ופרצה בבכי. נינה הבינה שהיא כמעט הגיעה לרגש אותה, רק עוד קצת… — תראי! האף שלה שלך – קטן וסולד. והעיניים שלה, רק תביני, היא תהיה יפיפייה כחולת עיניים ממש כמוך. — אבל… אפילו חיתולים אין לי. ובכלל, על מה אשוב איתה הביתה? — ענת התחילה להישבר. — זה כל הסיפור? נדאג לך! נגייס כסף מקרן מיוחדת, וגם נדאג לכל מה שצריך לתינוקת. אני אוביל אותך בעצמי לתחנה. נו? איך תקראי לה? — נעמה… — שם נפלא! מאוד מתאים לה. קחי את נעמה, תאכילי אותה ואני אעבור שוב עוד מעט. דודה נינה עיכבה נשימתה בהושיטה לענת את התינוקת. ענת הרימה בזהירות את בתה אליה, ודמעות זלגו מעיניה. כשהצמידה אותה לחזה, הבינה שלעולם לא תעזוב אותה. — נו, הצליח? — שאל הרופא. — היא תחזור בה מהויתור? — הצליח! — חייכה המיילדת ודמעה ברחה לה בעין. … על הרציף, ענת הרגישה כאילו התעוררה מחלום רע. היא החזיקה את בתה קרוב, פוחדת שמא ייקחו אותה. לצידה עמדה נינה. כמו שהבטיחה, ליוותה אותן לתחנה. — תודה! כל כך מתביישת שחשבתי לוותר על בת שלי, — אמרה ענת. — באמת לא היה לך קל. אבל קשה עובר, בת לעולם אסור לאבד… גם אני טעיתי פעם טעות שלא נסלחת, עד היום אני משלמת, — נשבר קולה של נינה. — איזו טעות? — תמהה ענת. — תמיד נראית לי אישה קדושה. — גם לי היה מקרה דומה. לא הייתה לי משפחה, לא בית, לא הייתי מוכנה לאימהות. ניסיתי להפסיק הריון לא רצוי. הרופאים סרבו, אז פניתי למרפאת אלילית. מאז אין לי ילדים. — כלום, כלום אי אפשר היה לשנות? — כלום. בעלי עזב כשהבין שלא יהיו לנו ילדים אף פעם… — דמעות חנקו את המיילדת. — כל כך עצוב… כל החיים את מקבלת תינוקות לידיים, ולעולם לא הייתה לך הזכות לחבק משלך. — ענתי, תשמרי על נעמה. ואם אי פעם יהיה לך קשה מנשוא – את יודעת איפה אני. הנשים התחבקו כמו משפחה אמיתית. … חלף עשור. חג החנוכה התקרב. ענת עמדה מעל הסירים במטבח ונעמה השקיפה מהחלון על השלג בגינה. — אמא, למה אין לי סבתא? כל החברות מתארחות אצל סבא וסבתא בחגים, מקבלות מתנות, מחכות לזה כל השנה… — שאלה נעמה. — לצערנו סבתא שלך נפטרה מזמן. אפילו לא זכתה להכיר אותך, — השיבה ענת בעצב. — ומה עם הסבתא השנייה? — איזו שנייה? — הופתעה ענת. — לכולן יש שתיים, לא? — בעצם, יש לנו עוד סבתא! נבקר אותה, נביא לה עוגיות. היא גרה בעיר, עבדה פעם בבית חולים – אישה יקרה. אמרה ועשתה. … ביום שלמחרת, נסעו ענת ונעמה לבקר את נינה בבית החולים. — היא לא עובדת כאן כבר מזמן, פרשה מסיבות בריאות — עדכנה הקבלה. — יש לכם אולי כתובת או טלפון? — זה לא מקובל לתת. את משפחה? — אני אחיינית, פשוט שכחתי איפה היא גרה, — שיקרה ענת. — אפשר בבקשה? — נעמה שכנעה אותה בלב שלם. — אנסה למצוא משהו, — התרצתה הפקידה. כעבור רבע שעה חזרה עם פתק ועליו כתובת. … התרגשות גדולה. הדלת נפתחה מיד. נינה עמדה בפתח, שלמה ובריאה. — ערב טוב! — חייכה אליה ענת. — ענת! — נינה התרגשה. — כן, והנה זו נעמה. — בוודאי שאני זוכרת! מה אתם עומדות? תיכנסו, בנות שלי. … לאחר חצי שעה ישבו יחד סביב לשולחן ודיברו לב פתוח. נעמה שיחקה בסלון. — ענת, תישארי איתי. אני בודדה, וגם אתן. נעמה תקבל חינוך מעולה, תמצאי עבודה. — אולי תבואי אלינו? הבית במושב, ירוק, פרות, נתחיל הכול מחדש! — תמיד חלמתי על גינה קטנה, מי חולם על פרה! — צחקה נינה, ובעיניה נצנצה תקווה. — סגור! עוברים אלינו — שמחו יחד. — סבתא נינה, תהיי איתנו תמיד? — נעמה התחבקה איתה. — תמיד חלמתי על כזו נכדה! … למחרת שלושתם עברו לכפר הקטן. כל אחת מצאה אושר חדש, ענת שמחה שכבר אינה לבד, נינה ידעה שמצאה משפחה בזקנתה, ונעמה התרגשה שיש לה סוף סוף סבתא שאוהבת אותה…

Life Lessons

Кירות בית החולים נראו לאנה כמו מסדרונות אין־סוף של אבק ואור ניאון קר. אנה לחצה את כפות ידיה אל האוזניים, ניסתה לחסום את קולות הבכי הצורם מפינת התינוקות שמעבר לקיר הקרוע. היא רצתה רק דבר אחד: לברוח מכאן, לשכוח את הכל, כאילו כל זה רק חלום מוזר
אנוקה, ילדתי, את לא רוצה להעיף בה מבט? בקשה המיילדת הוותיקה, דודה נינה. תראי איך היא דומה לך, כמו שתי טיפות מים!
לא! אל תנסי לשכנע אותי! כתבתי ויתור, לא? קול אנה רעד, כמעט בוכה. אין לי לאן לקחת אותה בכלל! את מבינה מה זה אומר?
שקט! תזהרי לא להבהיל את התינוקת. מה זאת אומרת אין לאן? את נודדת ברחובות? יש לך אימא? אבא?
יש לי רק אימא מבוגרת, שגם היא זקוקה לעזרה. אני לא יכולה להופיע בחזרה במושב עם תינוקת על הידיים. כולם ילעגו לי.
שיצחקו! תני להם סיבה לשמוח קצת גחנה דודה נינה בחיוך. אבל את תצטערי כל החיים על מה שלא תוכלי לשכוח לעולם איך ויתרת על כזה פלא קטן.
אנה קברה את פניה בכפות ידיה ובכתה. נינה הבינה שהיא במרחק נגיעה מלהצליח לשנות את דעתה
תראי! האף שלה אף שלך: קטנטן, חמוד. והעיניים כבר רואים שיהיו לה עיני תכלת, בדיוק כמו שלך
אבל אפילו בגדים לתינוקות אין לי. ובכלל, על מה אני אחזיק מעמד עד שאגיע הביתה? החלה קולה של אנה להיכנע.
שטויות! נפתור הכל. נאסוף תרומות מעמותה, ירכיבו לך חבילת מוצרים לכלה. אני אישית אוביל אותך לתחנה. נו, איך תקראי לה?
הדס
שם נהדר! ממש מתאים לה. קחי את הדסונת שלך, תאכילי אותה, ואני אחזור עוד רגע.
נינה עצרה את נשימתה, מושיטה לאם את התינוקת. אנה אחזה בילדה בזהירות, רעד עדין עובר בגופה. דמעות זלגו על לחייה, ובחיבוק הזה ידעה לראשונה לעולם לא תוותר עליה.
נו, הצלחת? שאל הרופא. יוותר על הבקשה?
הצלחנו! חייכה נינה, מוחה את עיניה.

בתחנה, פתאום אנה כבר לא בטוחה שהדברים באמת קרו אולי התעוררה עכשיו מתוך חלום מוזר? היא מחזיקה את הדס בחוזקה, כאילו מישהו עלול לקחת אותה בכל רגע. נינה עומדת מולה, בדיוק כמו שהבטיחה, עם מבט קשוח־עדין בעיניה.
תודה אני מתביישת להיזכר בכלל שרציתי לוותר
אני יודעת שקשה מאוד, לחשה נינה. אבל את לא תסלחי לעצמך לעולם לי הייתה פעם טעות כזו, ואני משלמת על זה עד היום.
איזו טעות? הופתעה אנה. חשבתי שאת אישה צדיקה
גם לי הייתה פעם בחירה דומה לשלך. לא היה לי אז לא בית ולא הורים. פניתי אל נושאת כשמים מאז לא זכיתי לילדים.
באמת, לא יכולת שום דבר לשנות?
לא, נינה השפילה את עיניה. בעלי היה נפלא, אבל כשהבין שאי אפשר… גם הוא הלך.
כל כך עצוב כל החיים קיבלת תינוקות לידיים, ולא היה לך תינוק משלך
תשמרי על הדס. תדעי אם יהיה צורך, את יודעת איפה למצוא אותי.
הן התחבקו, כאילו הכירו שנים ארוכות. הרכבת כבר התקרבה, אנה נופפה לנינה, וזו מחזירה לה מנפנף־בדומיה, דומעת.

הדרך הביתה הייתה ארוכה וקשה. אנה קרבה לבית, אחת בידיה הדס, וביד שנייה שק בגדים ומתנות שנתנו לה בבית החולים. “איך אקבל קבלת־פנים? מה תגיד אימא?” הלב שלה געש בדאגה, לא יודעת מה צפוי לה.
אנה? זו את? צצה ראש של שכנה מהשער.
זו אני, דודה נעמי. אימא בבית?
את לא שמעת? שאלה האישה בתדהמה. עברו כבר חצי שנה מאז שאמך נפטרה.
אנה הרגישה שכוחותיה נעלמים.
הבת שלך? הצביעה על הדס.
כן. שלי! השיבה אנה בגאווה עדינה.
בקושי הלכה אל החצר, עמוסת רגשות שהתערבבו בה. אך על זרועותיה ילדה, ועבורה חייבת להיות חזקה, חייבות להתמודד יחד, שתיהן. “זהו, קטנטונת שלי, אנחנו שתיים, לא לבד. אנחנו נצליח”.
***
עברו עשר שנים. חג החנוכה התקרב. אנה עמלה במטבח, ואילו הדס עמדה חלונה צופה בגשם מטפטף על החצר.
אמא, למה אין לי סבתא? כל החברות שלי הולכות לבקר סבתות וסבים, כולן חוזרות עם מתנות ומספרות שרק מחכות שיגיעו שאלה הדס.
לנו אין סבתא, ענתה אנה בצער. היא נפטרה עוד לפני שנולדת.
ומה עם סבתא שנייה?
איזו שנייה? שאלה אנה, מתבלבלת.
לכולם יש שתיים.
בעצם יש לנו אחת נוספת! אולי ניסע לבקר אותה, ניקח לה סופגניות? היא עובדת (עבדה) בבית החולים, אישה מקסימה וחמה, הבזיקה אנה חיוך, זוכרת את נינה.
וכך היה. למחרת לקחה אנה את הדס ונסעו לעיר, אל בית היולדות.
נינה לא עובדת כאן כבר מזמן, אמרה האחות. היא פרשה לגמלאות.
הגענו מרחוק לראות אותה. אולי יש לך מספר טלפון או כתובת?
אסור מי אתן בשבילה? בחנה האחות.
אני אחיינית, מצאה עצמה אנה משקרת, יודעת שלא תקבל מידע אחר. כבר שכחתי היכן היא גרה אנחנו חייבות למצוא אותה!
בבקשה! אנחנו ממש רוצות, הדס חיזקה.
טוב, אנסה לעזור, התרצתה האחות.
כעבור כמה דקות חזרה עם כתובת, מלווה באיחולי טוב, מבקשת למסור דרישת שלום לנינה.
תודה! בוודאי נמסור קרנה אנה משמחה.
במונית מהירה עלו עד הקומה השלישית עם דפיקות לב מהירות. הלב של אנה התפלל”רק שלא איחרנו”
הדלת נפתחה כמעט מיד. נינה עמדה שם, בריאה כביום הראשון.
ערב טוב חייכה אנה.
אנה? לחשה נינה בספק, מעיניה שוטפות זיכרונות.
כן! את לא השתנית בכלל. זוכרת את הדסונת?
בטח! נינה צחקה. נו, כנסו, בנות, מה אתן עומדות פה!
תוך זמן קצר התיישבו שלושתן ליד שולחן עוגות וסיפרו זו לזו על החיים.
הדס שיחקה עם החתולה מול הספה, צופה בסדרות מצוירות.
תשארי איתי, אנה, תשתקעי בעיר, בקשה בסוף נינה, הדס ללימודים טובים, לך עבודה ואהבה.
קשה לי לעזוב את הבית. אולי תבואי אלינו? אוויר צלול, נחל קרוב, הכל ירוק וקורץ. נפתח לול קטן, נעשה גינה
אוי, כל כך חלמתי על זה! נינה חייכה, עיניה נצצו פתאום באור של ילדה קטנה.
אז סגור! את באה איתנו! שמחה אנה.
סבתא נינה, את תישארי איתנו תמיד? הדס קפצה וחיבקה אותה.
בטח, חיכיתי כל חיי לנכדה מתוקה כמוך!
למחרת, המזוודות כבר עמדו מוכנות. שלושתן נסעו אל המושב ההוא אליו התגעגעה אנה תמיד, וכל אחת מהן שמחה בדרכה.
אנה הרגישה שלעולם הבודד כבר יש לה עיקר. נינה הרגישה שסוף כל סוף קנתה בית ומשפחה קטנה. הדס, שכבר מזמן רצתה סבתא אמתית, חיבקה את שתיהן ולא הפסיקה לחייך, ובחלון נצנץ אור חם, כמו סוף חלום יפהפה.

Rate article
Add a comment

four + eleven =