יומן, 10 באפריל
חדר האשפוז בבית החולים העיק עליי ומלא אותי בחוסר שקט. כיסיתי את אוזני בכפות הידיים כדי לא לשמוע את הבכי הבלתי פוסק של התינוקות מהחדר הסמוך. רק דבר אחד רציתי לברוח כמה שיותר מהר מפה ולשכוח את כל החוויה הזו כאילו הייתה סיוט…
“נעמה, יקירתי, לפחות תביטי בה רגע,” ביקשה בקול שקט המיילדת הוותיקה, דודה דינה. “היא דומה לך כמו שתי טיפות מים!”
“לא! אל תנסי לשכנע אותי! כתבתי ויתור, לא? כתבתי! מה עוד צריכים ממני?” כמעט בכיתי. “אין לי לאן לקחת אותה! את מבינה על מה אני מדברת?!”
“ככה? אין לך לאן? את חיה ברחוב?” הצטמצמו עיניה של דודה דינה. “יש לך הורים, אמא, אבא?”
“יש אמא מבוגרת, והיא בקושי מסתדרת לבד. אין לי אפשרות להגיע איתה למושב. יגחכו עליי כולם…”
“שיצחקו מהצד, מה אכפת לך? למה שיהיה להם טוב כאן על הגב שלך?” חייכה דינה. “אבל, מעשית תשמעי, האנשים ידברו וישכחו, אבל את את תצטערי כל החיים אם תוותרי עליה. לעולם לא תשכחי שהשארת תינוקת כזו.”
הסתתרתי מאחורי כפות הידיים, ונתתי לדמעות לרדת. דינה הרגישה שאני כמעט נשברת; נשאר רק עוד טיפונת…
“תביטי בה! יש לה אף קטן ומתוק בדיוק כמו שלך. והעיניים כבר אפשר לראות שתהיה יפהפיה עם עיניים כחולות כמו לאמא שלה.”
“אבל… אפילו חיתולים אין לי. ובכלל, איך אגיע איתה הביתה? בכסף מאיפה?” התחלתי להישבר.
“את זה תעזבי עכשיו… אנחנו נסתדר. יש עמותה בבית החולים, נסדר לך חבילה קטנה עם כל מה שצריך ונסייע במימון נסיעה חזרה. אני אישית אביא אותך לתחנה. נו? איך תקראי לה?”
“אלה…”
“שם נהדר! ממש יושב עליה בול. קחי את אליוש, תאכילי אותה קצת, ואני אכנס עוד מעט.”
דינה, כמעט בלי לנשום, הושיטה לי את בתי. הרמתי את הילדה בעדינות, ברעד, ולראשונה חיבקתי אותה לחזה. דמעות שטפו את פנַי כשהבנתי לא אשאיר אותה לעולם.
“נו, הצלחת?” שאל הרופא. “תסיר את הוויתור?”
“הצלחתי!” חייכה דודה דינה, מדמיעה.
בדרך לתחנת הרכבת, הרגשתי שמתעוררת בי מחדש. חיבקתי את אלה חזק, כאילו פחדתי שייקחו לי אותה שוב. דודה דינה עמדה לידי, כמו שהבטיחה, וליוותה אותנו.
“תודה… מביך לחשוב שרציתי לוותר עליה,” לחשתי.
“מצבך באמת לא פשוט, אבל תקופות קשות חולפות, ולפעמים דברים שאבדו נשארים אבודים לנצח. גם אני עשיתי פעם טעות איומה, עד היום כואבת לי,” אמרה דינה.
“איזו טעות?” הופתעתי. “חשבתי שאת מלאך.”
“לפני הרבה זמן הייתי בדיוק במצב שלך. לא היה לי אף אחד, וחשבתי להפסיק הריון לא רצוי. לא הסכימו לעזור לי אז הלכתי למכשפה בכפר. מאז נותרתי עקרה.”
“באמת לא היה שום פתרון אחר?” נדהמתי.
“לא,” הנידה בראשה. “הבעל היה טוב, אבל אחרי שנודע לו שאין לנו עתיד לילדים, גם הוא עזב… עד היום אני נושאת את הכאב.”
“אני מצטער בשבילך! הרי את מיילדת ומקבלת ילדים כל החיים ולך עצמך לא היה…”
“נעמה, תשמרי על אלה. ואם יהיה לך קשה את יודעת איפה למצוא אותי.”
התחבקנו, כמו אם ובת. הרכבת הגיעה. המשכתי לנופף לדינה מהחלון, והיא לבד נשארה על הרציף, מנגבת דמעות בשקט.
הדרך הייתה ארוכה ומתישה. כשהתקרבתי לשער הבית, אחזתי יד אחת בבת שלי, וביד השנייה את הציוד שקיבלתי מהמחלקה. חששתי איך תקבל אותי אמא שלי? מה תגיד?
“נעמה? זאת את?” נשמעה הקריאה מאחורי השער. זו הייתה הדודה מרים, השכנה.
“כן, דודה מרים. אמא בבית?”
“את לא יודעת? עברה חצי שנה מאז שנפטרה.”
אולי כך טוב יותר שאמא לא ראתה “את הבושה”. “הילדה שלך?” הצביעה על הקטנה.
“שלי!” עניתי בגאון.
על רגליים כושלות נכנסתי פנימה. רציתי לבכות, לצעוק את כל הכאב אבל היה לי את אלה בידיים. עכשיו הייתי חייב לחשוב קודם כל עליה. “לא נורא, בתי. מעכשיו אני לא לבד, יש לי אותך. אנחנו חזקות וננצח!”
***
עברו עשר שנים. חורף וערב חנוכה. הכנתי סופגניות במטבח, ואלה הסתכלה מהחלון אל המדשאה הלבנה מגשם השיבולים.
“אמא, למה אין לי סבתא? לחברות שלי תמיד ישן ללכת בביקור בחנוכה אצל הסבים. הם נותנים מתנות, כולם מחכים להם שם,” אמרה אלה.
“לצערי, הסבתא שלך נפטרה מזמן. אפילו לא הספיקה להכיר אותך.” עניתי בשקט.
“ומה עם הסבתא השנייה?”
“סבתא שנייה? למה שתהיה עוד אחת?” תהיתי.
“לכל הילדים יש שתיים,” לא ויתרה.
“את צודקת! בעצם יש אחת! אולי ניסע לבקר אותה? נעשה לה הפתעה, נביא לה עוגיות. היא מאוד טובה, עבדה פעם איתי בבית החולים.” חייכתי, חושב על דינה.
וכך עשינו. למחרת יצאנו לעיר. נכנסתי לבית היולדות ושאלתי על דינה.
“היא מזמן לא כאן, פרשה לגמלאות עקב מחלה,” אמרה האחות.
“אבל… הגענו ממרחק, רק לראות אותה. אולי יש לכם כתובת?”
“לא נהוג פה. מי את בשבילה?” שאלו בחשד.
“אני אחיינית שלה,” שיקרתי, כי הבנתי שלזרים לא יתנו. “פשוט שכחתי את הכתובת.”
“אנא תעזרי לנו,” התחננה אלה.
“טוב. אחפש.” חייכה לבסוף.
חזרה אחרי רבע שעה עם דף. הודתה וביקשה למסור ברכות.
“תודה! נמסור בשמחה!” שמחתי. עלינו על מונית לכתובת.
הלב דפק כשעלינו לקומה השלישית. רק שלא נאחר, חשבתי. הדלת נפתחה מהר. דינה, חיונית, עמדה מולי.
“ערב טוב!” חייכתי.
היא בחנה, התקשֵתה להזכיר מי אני.
“נעמה?!”
“כן! ואפילו לא השתנית בכלל. זוכרת את אלה?”
“כמובן!” פרצה בצחוק. “מה פותחים כאן? תיכנסו, בנות שלי.”
חצי שעה דיברנו במטבח. אלה שחקה עם החתולה בסלון. דינה הציעה ברצינות להישאר אצלה: “אני לבד פה, ואתן גם… אפשר לקלוט את אלה לבית ספר טוב, את תמצאי עבודה.”
לא ידעתי מה להחליט. “אבל מה אעשה עם הבית שלי? אולי תבואי אלינו? ניקח אפילו פרה, ליד הנהר הכול יפה בקיץ.”
“חלמתי כל החיים על גינה קטנה, אפילו החזקת פרה נשמעת לי הזיה!” צחקה.
“החלטנו נוסעים אלינו!” שמחתי.
“סבתא דינה, עכשיו תהיי איתנו תמיד?” כרכה אלה את ידיה בזרועותיה.
“כן, בדיוק כזו נכדה תמיד רציתי!”
למחרת עלינו שלשתנו על אוטובוס ונסענו למושב עם מזוודות ענקיות. כל אחת מאתנו הרגישה שלמה: אני לא לבד עם בתי, עכשיו יש לידנו משפחה של ממש. דינה לא העזה לקוות לעת זקנה להקים שוב משפחה ולהתחיל חיים חדשים במקום רגוע וטבעי. אלה הייתה מאושרת יש לה סבתא בדיוק כמו כולם.
והלקח שלי? אדם לפעמים נאחז בפחדים, בבושה, בדיבורי הבריות אבל ברגע שמקשיבים לקול הלב, מתגלות אהבה וכוחות חדשים שלא ידענו שקיימים. אין יקר מלהיות למשפחה למי שזקוק לה.
