הטלפון שלי רעד בשעה 20:47 עם הודעת טקסט שכמעט עָצְרָה לי את הלב.
“מתן, זו גברת בן-שושן מהבית ממול. המנורה של המרפסת לא דולקת. דפקתי, אבל אף אחד לא פתח. הם אף פעם לא מפספסים ערב.”
לא עניתי. רק לחצתי על הדוושה עד הסוף.
עשרים שנה המנורה ההיא אינה רק נורה אלא הבטחה. בסופות של סתיו, בהפסקות חשמל, וביום שאמא חזרה הביתה אחרי ניתוח בברך, האור שלה שימש דופק בשכונה. אם השמש שקעה האור דלק. בלי יוצא מן הכלל.
נסעתי 135 קמ”ש אפילו שהיה מותר רק 90. המכונית החשמלית שלי, ששווה מאתיים אלף שקלים, שייטה בדממה, אך מחשבותיי צרחו. רק יצאתי מארוחת ערב, שבה שילמתי על בקבוק יין סכום גדול יותר ממה שההורים שלי מוציאים על אוכל לשבוע שלם. התלוננתי על “חוסר היציבות בבורסה”, כשהשעון במד הדלק מונה לי את הדקות.
כשהחניתי ליד ביתם, הבית נדמה כמעון נטוש. חושך מוחלט.
רוח נובמבר בירושלים חותכת כמו סכין, אך הקור בפנים היה יותר נורא. זהו שקט שחודר עד העצם.
“אבא? אמא?”
השתמשתי בפנס של הטלפון כדי לבקוע את החושך בסלון.
“אל תדליק את האור למעלה, מתן,” גנח קול מהפינה.
ובכל זאת, הדלקתי.
אבי אדם שעמד ארבעים שנה במפעל מתכת באשקלון, איש שהרים מנועים בידיים חשופות ישב בקצה הספה עטוף במעיל החורף, כובע צמר עד האוזניים וכפפות.
אמא הייתה מכורבלת בכורסה, קבורה בהר של שמיכות ישנה, או אולי פשוט נפלה מתשישות.
ראיתי את נשימתם פורצת באדים. בבית שלהם, בסלון.
“אבא, מה קורה פה?” כרעתי מולם. “למה החימום כבוי? קר מקפיא בחוץ.”
הוא לא הביט בי; רק בחן את כפפותיו, סומק של בושה על פניו החיוורים.
“עלות החשמל שוב עלתה, מתני,” לחש. “ההחלטה הייתה קשה מה שציפינו. חשבנו שאם נסתדר רק עם מעילים”
“אבל קר פה כמו במקפיא. אי אפשר ככה.”
“נסתדר!” התפרץ ונשבר קולו. “עשינו תקציב.”
עיניי עברו על השולחן. סימני “התקציב” היו פזורים עליו.
ערמת מכתבים שלא שולמו. עלון בנק מזון. והקופסה השבועית עם הכדורים שלו.
לקחתי אותה בידי. המגירות של יום שלישי ורביעי ריקות. פתחתי את של יום שני.
הכדורים חתוכים לחצאים.
חצאים דהויים, שבורים, לא שווים.
“אבא” רעד לי הקול. “אלה תרופות ללב שלך. אי אפשר לחתוך אותן. זה לא אקמול.”
הוא חטף ממני את הקופסה בידיים רועדות.
“אתה יודע מה ההשתתפות העצמית עכשיו? הקופה העלתה. 1,100 שקלים לחודש. זה אוכל. זה חשמל.”
הרימו עיניים עייפות, מימיות.
“עשיתי חשבון: אם אקח חצי, זה יספיק עד הקצבה הבאה. בחרתי אור במקום מלוא המנה. אבל אז”
הצביע לחלון.
“היום המנורה של המרפסת נשרפה. ניסיתי להחליף הסתחרר לי. כנראה מהחצי-כדור. ישבתי רגע ופשוט לא הצלחתי לקום. היה לי פשוט קר מדי.”
קמתי. רותח מבפנים מרוב בושה.
אני מנהל צוות של חמישים איש. מדבר על “הרחבת פעילות”, “יעדים רבעוניים”. מברר אם המנוי לחדר כושר נחשב כהוצאה מוכרת במס.
ובינתיים, ששים ק”מ ממני, האנשים שלימדו אותי להחזיק כף, יושבים בחושך ומתלבטים בין קור התקף לב.
“למה לא התקשרתם?” דמעתי.
“ידענו שאתה עסוק,” שמעה קול אמא מתחת לשמיכות. הייתה ערה. “יש לך חיים משלך, מתן. חשבונות משלך. לא רצינו להכביד.”
להכביד.
הם ניקו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו שכר לימוד באוניברסיטה בלי שאשאר בחובות. ערבו למשכנתה לדירה הראשונה.
ועכשיו הם קופאים, רק שלא אטרח אליהם בעוד טלפון.
פניתי לווסת. עמד על “כבוי”.
סובבתי ל-22 מעלות.
במטבח, היה מדכא. קופסת חלב דלה, צנצנת מלפפונים חמוצים, לחם אבן. בלי ירקות. בלי בשר.
פתחתי אפליקציה להזמין אוכל.
“מתן, די,” ניסה אבי לקום. “אנחנו לא נדבות.”
“זה לא נדבה, אבא!” צעקתי, חזק מכפי שרציתי. קולי הדהד על הקירות הצוננים. “הבן שלך מתעורר.”
ישבתי לצידו, חיבקתי דרך המעיל הפשוט. היה כל-כך חלש. מתי נהיה זעיר כזה?
“אתם לא עצמאיים,” לחשתי. “אתם סובלים. המערכת שבורה, אבא. המחירים בסופר, ברוקחות כולם סובלים, אבל אתכם זה שובר. ואני הייתי עסוק מדי, לטפס הלאה, מכדי להבחין שנפלתם בתחתית הסולם.”
נשארתי לישון שם.
עשיתי טוסט גבינה מלחם ישן ומרק עגבניות שמצאתי בארון. צפיתי בהם אוכלים, רעבים, כאילו לא היה להם אוכל חם ימים.
עברתי על הדואר.
“אזהרה אחרונה.”
“העלאת תשלום חודשי.”
“שינוי בפוליסה.”
זהו שובל נייר של חברה הרואה בזקנים נטל ולא מורשת.
ישנתי רצפה בסלון, מאזין לרדיאטור נדלק, סופר נשימותיהם, מלא אימה שמא יפסק.
בבוקר התקשרתי למשרד.
“אני לוקח שבוע חופש,” אמרתי.
“מתן, הדוח רבעוני בשלישי,” אמר הבוס. “זה קריטי.”
“ההורים שלי קריטיים יותר. הדוח יחכה.”
ניתקתי.
כל היום אטמתי חלונות. התקנתי תשלום אוטומטי לחשמל וגז מהכרטיס שלי. דיברתי עם קופת חולים ארבע שעות עד שהגעתי לבן-אדם, והפעלתי הנחה ש’שכחו’ לספר עליה.
לפני השקיעה יצאתי למרפסת.
פירקתי את הנורה השרופה. הברגתי אחת חכמה מחזיקה עשור.
כשנגעתי במפסק, שטף אור כיסה את השביל.
זה כבר לא סתם אור. זו איתות.
שיש חום.
שיש ביטחון.
שיש מי שאכפת לו.
אבל כשעזבתי, מביט בזוהר הדועך מהמראה, עלתה בי מחשבה קשה:
כמה מנורות במרפסות כבו הלילה?
כמה הורים יושבים עכשיו בסלון במעיל, בארץ עשירה כל-כך, וחותכים כדורים לשניים?
כמה מהם גאים מדי לבקש עזרה, עניים מכדי לשרוד את החורף?
אנחנו מניחים שהכל בסדר, כי לא מתלוננים.
מניחים ש”קצבה” מספיקה.
מניחים ש”שנות הזהב” הן באמת זהב.
הן לא.
למיליוני זקנים אלה שנים חלודות.
עשו לעצמכם טובה.
אל תתקשרו להורים רק לשאול “הכל בסדר?”. הם יגידו שכן, כדי לא להדאיג.
לכו אליהם.
בדקו את המקרר מלא?
בדקו את התרמוסטט חם?
האם התרופות חתוכות?
אהבה אמיתית היא לא רק כרטיס ברכה.
לפעמים זו לשלם חשבון חשמל,
שלא יצטרך אבא לבחור
בין חום הבית לבין פעימות הלב.
הבוקר התחיל ברעש לא צפוי: האינטרקום זעק כאילו מישהו פורץ.
