הטלפון שלי זמזם ב-20:47 עם הודעת טקסט שעצרה לי כמעט את הלב: “מיכאל, זו גברת גבריאל מהבית ממול. המנורה בכניסה לא דולקת. דפקתי, אבל אף אחד לא ענה. הם אף פעם לא מפספסים אפילו ערב אחד.” לא עניתי. פשוט לחצתי על הדוושה עד הסוף. במשך עשרים שנה, המנורה הזו בכניסה לא הייתה סתם נורה – היא הייתה הבטחה. בסערות, הפסקות חשמל, ואפילו ביום שאמא חזרה מניתוח החלפת ירך — האור הזה היה פעימת הלב של השכונה. אם השמש שקעה, המנורה נדלקה. נקודה. נהגתי 135 קמ”ש בכביש שהמהירות בו 90. הרכב החשמלי שלי בשווי 300 אלף שקל נסע בדממה, והמחשבות שלי צרחו. רק יצאתי מארוחת ערב, שעלתה לי יותר מבקבוק יין אחד משבוע קניות של ההורים שלי. התלוננתי על “אי־היציבות בשוק” בזמן שהשעון לוחץ. כשסובבתי לרחוב שלהם, הבית נראה כקבר. חושך מוחלט. רוח נובמבר בפארק הירקון חותכת כמו סכין, אבל הקור בבית… היה קשה יותר. זו הייתה דממה שחודרת לעצמות. “אבא? אמא?” השתמשתי בפנס של הטלפון לחתוך את החושך בסלון. “אל תדליק, בני,” גיחך קול מהצל. “אל תדליק את האורות למעלה.” הדלקתי בכל זאת. אבא שלי – בנאדם שעבד ארבעים שנה בבזן, שהרים פעם מנועים עם הידיים – ישב על קצה הספה, לבוש מעיל פוך, כובע צמר עד לאוזניים וכפפות. אמא הייתה מקופלת בכורסה מתחת להר של שמיכות — ישנה. או אפסו כוחותיה. ראיתי את נשימותיהם הופכות לאדים. בתוך סלון משלהם. “אבא, מה קורה? למה אין חימום? קר בחוץ אפס מעלות.” הוא לא הסתכל. הביט בכפפות, והלחיים החיוורות שלו מלאות בושה. “שוב העלו את המחירים, מיקי,” לחש. “ההעלאה… הייתה יותר גדולה ממה שציפינו. החלטנו פשוט להוריד את החימום וללבוש מעילים…” “אבא, פה קפוא. אי אפשר לחיות ככה.” “אנחנו מסתדרים!” סינן, וקולו רעד. “יש לנו תקציב.” המבט שלי חלף על השולחן. ראיות ל”תקציב” שלהם היו מפוזרות בכל עבר — ערימת דואר לא משולם, פלייר לבנק מזון, ותיבת התרופות השבועית של אבא. הרמתי את הקופסה. שלישי ורביעי ריקים. בדקתי את יום שני. … חצי כדור. משונן, שבור, לא אחיד. “אבא,” קולי רעד, “אלו הכדורים של הלב שלך. אסור לך לחצות אותם. זו לא אקמול. אתה חייב מינון מלא כדי להישאר חי.” הוא משך את הקופסה מידי. “אתה יודע כמה עלה ההשתתפות העצמית עכשיו? הביטוח שינה קטגוריה. אלף שקל לחודש. זה האוכל שלנו. זה החשמל.” הרמתי אליו מבט. העיניים שלו מימיות, עייפות. “עשיתי חשבון. אם אקח חצי מנה, אגיע לתשלום הבא מביטוח לאומי. בחרתי באור במקום תרופות. אבל אז…” הצביע לחלון. “היום המנורה בכניסה נשרפה. ניסיתי להחליף, הסתחררתי. מהחצי מנה, כנראה. ישבתי לנוח, ופשוט לא קמתי שוב. היה לי קר מדי.” קמתי. הרגשתי בחילה. אני מנהל צוות של חמישים. מדבר על “גידול בתפוקה” ו”יעדי רבעון”. תוהה אם מנוי לחדר כושר נחשב כהוצאה מוכרת. ובינתיים, 60 קילומטר ממני, שני האנשים שלימדו אותי להחזיק כפית — יושבים בעלטה, ובוחרים בין היפותרמיה לדום לב. “למה לא התקשרתם אליי?” שאלתי, דמעות בעיניי. “אנחנו יודעים שאתה עסוק,” עלה קולה של אמא מתחת לשמיכות. היא הייתה ערה. “יש לך חיים משלך, מיכאל. הוצאות משלך. לא רצינו להכביד.” להכביד. הם קנחו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו על האוניברסיטה שלי בלי שאחזור בחובות. חתמו ערבים לרכב הראשון שלי. ועכשיו הם קופאים כדי לא להטריח אותי בשיחת טלפון. הלכתי לקיר. התרמוסטט עמד על “כבוי”. הגברתי ל-22 מעלות. נכנסתי למטבח. המקרר היה טרגדיה. קרטון חלב זול כמעט ריק, צנצנת חמוצים ולחם שהפך לאבן. לא בשר, לא ירקות. פתחתי אפליקציית משלוחים. “מיכאל, די,” אמר אבא, מנסה לקום. “לא צריכים נדבה.” “זו לא נדבה, אבא!” צעקתי, חזק מדי. קולי הדהד בקירות הקרים. “זה הבן שלך, שמתעורר.” התיישבתי לידו, חיבקתי אותו מעל המעיל. הוא היה כל־כך קטן. מתי הוא נהיה כזה פצפון? “אתם לא עצמאים כרגע,” לחשתי. “אתם סובלים. המערכת שבורה, אבא. המחירים בסופר, בבית מרקחת… מחבקים את כולם, אבל אתכם מוחצים. ואני הייתי עסוק מדי בטיפוס במעלה הסולם בשביל לשים לב שאתם מחליקים במדרגה הראשונה.” נשארתי ללון. הכנתי להם טוסט גבינה מהלחם הישן ומרק עגבניות שמצאתי בארון. ראיתי אותם אוכלים כאילו לא טעמו ארוחה חמה מזה ימים. בדקתי את הדואר. “אזהרה אחרונה.” “העלאה בפרמיה.” “שינוי בפוליסה.” עקבות מודפסת של חברה שרואה בקשישים — נטל, לא ירושה. ישנתי על הרצפה בסלון, מאזין לרעש המזגן, סופר נשימותיהם, פוחד שיפסקו פתאום. למחרת בבוקר התקשרתי לעבודה. “לוקח חופשה שבוע,” אמרתי. “מיכאל, דוח הרבעון ביום שלישי – זה קריטי,” ציין המנהל. ” ההורים שלי קריטיים. הדוח יחכה.” ניתקתי. את היום ביליתי באטימת חלונות, סידור הוראות קבע לחשמל ולגז מהכרטיס שלי, ודיברתי ארבע שעות עם קופת החולים עד שמצאתי תוכנית הנחות שלא טרחו ליידע עליה. לפני השקיעה יצאתי לכניסה. פירקתי את הנורה השרופה. הברגתי נורת LED חכמה מהסוג של עשר שנים. ברגע שהדלקתי — אור שטף את הכניסה. זו לא הייתה עוד רק מנורה. זה היה אות. סימן של חום. סימן שהם מוגנים. סימן שמישהו אכפת לו. אבל כשיצאתי והזהב דוהה במראה, הבהיל אותי רעיון: כמה עוד נורות כניסה כבויות הלילה ברחבי ישראל? כמה הורים ישובים במעילים בסלון שלהם עכשיו, במדינה עשירה, וחותכים תרופות בשולחן הסלון? כמה מהם גאים מדי לבקש עזרה, ועניים מדי לשרוד את החורף? אנחנו מניחים שהם מסתדרים, כי הם לא מתלוננים. מניחים שפנסיה מספיקה. מניחים ש”שנות הזהב” באמת זהב. הן לא. עבור מיליוני קשישים — אלה שנות החלודה. עשה לי טובה. אל תתקשר להורים רק לשאול “מה שלומך?”. הם ישקרו. “בסדר”, יגידו, כדי לא להדאיג. לך אליהם. פתח את המקרר — מלא? בדוק תרמוסטט — חם? הצץ בקופסת התרופות — חצאי כדורים? אהבה אמיתית זה לא רק ברכה ליום הולדת. לפעמים, אהבה — זה לשלם חשבון חשמל. כדי שאבא שלך לא ייאלץ לבחור בין בית חם ולב פועם.

Life Lessons

הטלפון שלי רעד בשעה 20:47 עם הודעת טקסט שכמעט עָצְרָה לי את הלב.
“מתן, זו גברת בן-שושן מהבית ממול. המנורה של המרפסת לא דולקת. דפקתי, אבל אף אחד לא פתח. הם אף פעם לא מפספסים ערב.”
לא עניתי. רק לחצתי על הדוושה עד הסוף.
עשרים שנה המנורה ההיא אינה רק נורה אלא הבטחה. בסופות של סתיו, בהפסקות חשמל, וביום שאמא חזרה הביתה אחרי ניתוח בברך, האור שלה שימש דופק בשכונה. אם השמש שקעה האור דלק. בלי יוצא מן הכלל.
נסעתי 135 קמ”ש אפילו שהיה מותר רק 90. המכונית החשמלית שלי, ששווה מאתיים אלף שקלים, שייטה בדממה, אך מחשבותיי צרחו. רק יצאתי מארוחת ערב, שבה שילמתי על בקבוק יין סכום גדול יותר ממה שההורים שלי מוציאים על אוכל לשבוע שלם. התלוננתי על “חוסר היציבות בבורסה”, כשהשעון במד הדלק מונה לי את הדקות.
כשהחניתי ליד ביתם, הבית נדמה כמעון נטוש. חושך מוחלט.
רוח נובמבר בירושלים חותכת כמו סכין, אך הקור בפנים היה יותר נורא. זהו שקט שחודר עד העצם.
“אבא? אמא?”
השתמשתי בפנס של הטלפון כדי לבקוע את החושך בסלון.
“אל תדליק את האור למעלה, מתן,” גנח קול מהפינה.
ובכל זאת, הדלקתי.
אבי אדם שעמד ארבעים שנה במפעל מתכת באשקלון, איש שהרים מנועים בידיים חשופות ישב בקצה הספה עטוף במעיל החורף, כובע צמר עד האוזניים וכפפות.
אמא הייתה מכורבלת בכורסה, קבורה בהר של שמיכות ישנה, או אולי פשוט נפלה מתשישות.
ראיתי את נשימתם פורצת באדים. בבית שלהם, בסלון.
“אבא, מה קורה פה?” כרעתי מולם. “למה החימום כבוי? קר מקפיא בחוץ.”
הוא לא הביט בי; רק בחן את כפפותיו, סומק של בושה על פניו החיוורים.
“עלות החשמל שוב עלתה, מתני,” לחש. “ההחלטה הייתה קשה מה שציפינו. חשבנו שאם נסתדר רק עם מעילים”
“אבל קר פה כמו במקפיא. אי אפשר ככה.”
“נסתדר!” התפרץ ונשבר קולו. “עשינו תקציב.”
עיניי עברו על השולחן. סימני “התקציב” היו פזורים עליו.
ערמת מכתבים שלא שולמו. עלון בנק מזון. והקופסה השבועית עם הכדורים שלו.
לקחתי אותה בידי. המגירות של יום שלישי ורביעי ריקות. פתחתי את של יום שני.
הכדורים חתוכים לחצאים.
חצאים דהויים, שבורים, לא שווים.
“אבא” רעד לי הקול. “אלה תרופות ללב שלך. אי אפשר לחתוך אותן. זה לא אקמול.”
הוא חטף ממני את הקופסה בידיים רועדות.
“אתה יודע מה ההשתתפות העצמית עכשיו? הקופה העלתה. 1,100 שקלים לחודש. זה אוכל. זה חשמל.”
הרימו עיניים עייפות, מימיות.
“עשיתי חשבון: אם אקח חצי, זה יספיק עד הקצבה הבאה. בחרתי אור במקום מלוא המנה. אבל אז”
הצביע לחלון.
“היום המנורה של המרפסת נשרפה. ניסיתי להחליף הסתחרר לי. כנראה מהחצי-כדור. ישבתי רגע ופשוט לא הצלחתי לקום. היה לי פשוט קר מדי.”
קמתי. רותח מבפנים מרוב בושה.
אני מנהל צוות של חמישים איש. מדבר על “הרחבת פעילות”, “יעדים רבעוניים”. מברר אם המנוי לחדר כושר נחשב כהוצאה מוכרת במס.
ובינתיים, ששים ק”מ ממני, האנשים שלימדו אותי להחזיק כף, יושבים בחושך ומתלבטים בין קור התקף לב.
“למה לא התקשרתם?” דמעתי.
“ידענו שאתה עסוק,” שמעה קול אמא מתחת לשמיכות. הייתה ערה. “יש לך חיים משלך, מתן. חשבונות משלך. לא רצינו להכביד.”
להכביד.
הם ניקו לי את האף כשהייתי חולה. שילמו שכר לימוד באוניברסיטה בלי שאשאר בחובות. ערבו למשכנתה לדירה הראשונה.
ועכשיו הם קופאים, רק שלא אטרח אליהם בעוד טלפון.
פניתי לווסת. עמד על “כבוי”.
סובבתי ל-22 מעלות.
במטבח, היה מדכא. קופסת חלב דלה, צנצנת מלפפונים חמוצים, לחם אבן. בלי ירקות. בלי בשר.
פתחתי אפליקציה להזמין אוכל.
“מתן, די,” ניסה אבי לקום. “אנחנו לא נדבות.”
“זה לא נדבה, אבא!” צעקתי, חזק מכפי שרציתי. קולי הדהד על הקירות הצוננים. “הבן שלך מתעורר.”
ישבתי לצידו, חיבקתי דרך המעיל הפשוט. היה כל-כך חלש. מתי נהיה זעיר כזה?
“אתם לא עצמאיים,” לחשתי. “אתם סובלים. המערכת שבורה, אבא. המחירים בסופר, ברוקחות כולם סובלים, אבל אתכם זה שובר. ואני הייתי עסוק מדי, לטפס הלאה, מכדי להבחין שנפלתם בתחתית הסולם.”
נשארתי לישון שם.
עשיתי טוסט גבינה מלחם ישן ומרק עגבניות שמצאתי בארון. צפיתי בהם אוכלים, רעבים, כאילו לא היה להם אוכל חם ימים.
עברתי על הדואר.
“אזהרה אחרונה.”
“העלאת תשלום חודשי.”
“שינוי בפוליסה.”
זהו שובל נייר של חברה הרואה בזקנים נטל ולא מורשת.
ישנתי רצפה בסלון, מאזין לרדיאטור נדלק, סופר נשימותיהם, מלא אימה שמא יפסק.
בבוקר התקשרתי למשרד.
“אני לוקח שבוע חופש,” אמרתי.
“מתן, הדוח רבעוני בשלישי,” אמר הבוס. “זה קריטי.”
“ההורים שלי קריטיים יותר. הדוח יחכה.”
ניתקתי.
כל היום אטמתי חלונות. התקנתי תשלום אוטומטי לחשמל וגז מהכרטיס שלי. דיברתי עם קופת חולים ארבע שעות עד שהגעתי לבן-אדם, והפעלתי הנחה ש’שכחו’ לספר עליה.
לפני השקיעה יצאתי למרפסת.
פירקתי את הנורה השרופה. הברגתי אחת חכמה מחזיקה עשור.
כשנגעתי במפסק, שטף אור כיסה את השביל.
זה כבר לא סתם אור. זו איתות.
שיש חום.
שיש ביטחון.
שיש מי שאכפת לו.
אבל כשעזבתי, מביט בזוהר הדועך מהמראה, עלתה בי מחשבה קשה:
כמה מנורות במרפסות כבו הלילה?
כמה הורים יושבים עכשיו בסלון במעיל, בארץ עשירה כל-כך, וחותכים כדורים לשניים?
כמה מהם גאים מדי לבקש עזרה, עניים מכדי לשרוד את החורף?
אנחנו מניחים שהכל בסדר, כי לא מתלוננים.
מניחים ש”קצבה” מספיקה.
מניחים ש”שנות הזהב” הן באמת זהב.
הן לא.
למיליוני זקנים אלה שנים חלודות.
עשו לעצמכם טובה.
אל תתקשרו להורים רק לשאול “הכל בסדר?”. הם יגידו שכן, כדי לא להדאיג.
לכו אליהם.
בדקו את המקרר מלא?
בדקו את התרמוסטט חם?
האם התרופות חתוכות?
אהבה אמיתית היא לא רק כרטיס ברכה.
לפעמים זו לשלם חשבון חשמל,
שלא יצטרך אבא לבחור
בין חום הבית לבין פעימות הלב.

Rate article
Add a comment

2 − 2 =