הבוקר התחיל ברעש לא צפוי: האינטרקום זעק כאילו מישהו פורץ. הבטתי בשעון שבע בבוקר, שבת. היום היחיד שבו תכננתי סוף־סוף לישון אחרי שבועות של עבודה מתישה במשרד, בטח לא לקום לאורחים. על המסך הופיעה פניה של גיסתי. שירי, אחותו של בעלי נדב, נראתה כאילו היא מתכוונת לפרוץ לכותל, ומאחוריה הציצו שלושה ילדים עייפים ומפוזרים.
“נדב!” קראתי, אפילו לא מרימה את השפופרת. “המשפחה שלך פה. תטפל בזה.”
נדב יצא מהחדר, גורר מכנס קצר לבוש אחורנית. הוא ידע: כשאני מדברת בטון הזה, סבלנותי כלפי משפחתו נגמרה. בזמן שהוא ממלמל לגיסתו בטלפון, עמדתי בכניסה, ידיים שלובות מול החזה. הדירה הזו בת שלושה חדרים במרכז תל אביב היא שלי שילמתי עליה ביושר לפני שנישאנו, סיימתי את המשכנתא בזיעה ובעבודה קשה. הדבר האחרון שרציתי זה לראות בה דיירים לא קרואים.
הדלת נפתחה, ושירי נדחפה ישירות למסדרון שלי, עמוסה בשקיות, כמו רהיט שמזיזים. אפילו לא אמרה שלום.
“אוי, סוף־סוף הגענו!” התנשפה ושלחה את השקיות היקרות ישירות על הקרמיקה האיטלקית. “נועה, למה את עומדת בכניסה? תרימי מים, הילדים רעבים.”
“שירי,” הקול שלי היה קר, ונדב כבר התכווץ ליד הקיר. “מה קורה פה?”
“מה, נדב לא סיפר? יש לנו שיפוץ! החלפת צנרת, רצפה פתוחה לא שאפשר לחיות שם. אז נפעלת אתכם לשבוע, זה בטח לא יפריע לכם, נכון? בדירה כזו גדולה…”
הבטתי על נדב. הוא ניסה להימנע ממבט שלי, מבין מה מחכה בערב.
“נדב?” שאלתי.
“נועה, באמת, זו אחותי. מה, תשלח אותם לגור בשיפוץ? זה רק שבוע.”
“שבוע אחד,” הדגשתי. “שבעה ימים בדיוק. את הסופר תעשו לבד. הילדים לא רצים בבית, לא נוגעים בקירות, לא נכנסים לחדר העבודה אפילו לא מטר. ושקט מוחלט אחרי עשר.”
שירי נאנחה בהפגנתיות: “אוי, איזה מחמירה את, נועה… בסדר, איפה נישן? על הרצפה?”
ככה התחילה התקופה הנוראית.
השבוע הפך לשבועיים, אחר כך לשלושה. הדירה שלי, שנבנתה בעזרת מעצבת פנים, נראתה כמו שוק פשפשים. ערימות של נעליים בכניסה, המטבח מבולגן: כתמי שמן, טיפות דביקות, פירורים בכל מקום. שירי התנהגה כבעלת הבית, ואני האורחת.
“נועה, אין כלום במקרר,” אמרה ערב אחד בדחיפות, מעיפה מבט על המדפים הריקים. “הילדים צריכים קוטג’, וגם אנחנו עם נדב היינו שמחים הבשר. עם כל המשכורת שלך, אפשר היה אולי לדאוג קצת למשפחה של נדב?”
“חנות יש ברחוב, ויש לך כרטיס. לכי לקנות. המשלוחים עובדים גם בשבת,” עניתי מבלי להסיר עיניים מהמחשב.
“קמצנית,” רטנה, טרקה את המקרר וגרמה לצנצנות לרטוט. “בכל מקרה, מהכיסא לא תיקחי כלום לשמים.”
אבל הגבול עבר ביום שבו חזרתי מוקדם מהעבודה ומצאתי את ילדי שירי בחדר השינה שלי. הגדול קפץ על המיטה היוקרתית עם המזרן האורתופדי, והקטנה… היא ציירה ציור על הקיר. באודם של טום פורד. מהמהדורה המוגבלת.
“מיד החוצה!” צרחתי, והילדים ברחו לכל עבר.
שירי הגיעה בריצה, ראתה את הכתמים והאודם השבור והרימה ידיים: “מה את מתעצבנת? ילדים! מה קרה, כתם על הקיר, תנקי. ותגידי, המצב אצלנו מחמיר, אז נישאר אצלכם עד הקיץ. גם ככה לכם משעמם לבד, פה שמח!”
נדב שתק לצדי. סמרטוט.
לא הגבתי. פשוט הלכתי לאמבטיה לנשום, שלא אעבור על החוק מרוב כעס.
בערב שירי נכנסה למקלחת, השאירה את הטלפון שלה על השולחן. המסך הבהב עם הודעה: “שירי, קיבלת את התשלום על החודש הבא. הדיירים מבסוטים אפשר להאריך עד אוגוסט?”
הודעה נוספת: זיכוי של 6,000 ש”ח.
הבנתי מיד. אין שיפוץ. שירי משכירה את הדירה שלה לטווח קצר, ומסתדרת על חשבוני: אוכל, מים, חשמל, ונתיב הכנסה ברור. גאוני. כמובן, על חשבוני.
צילמתי את ההודעות. הרגשתי שלווה קפואה. קראתי לנדב.
“נדב, בוא רגע למטבח.”
כשהגיע, הראיתי לו את התמונה. הוא החוויר.
“נועה, אולי זו טעות?”
“טעות זה שאתה לא הוצאת אותם מפה מאז שהתחפרו. מחר בצהריים הם בחוץ, או גם אתה לא פה. עם כל המשפחה שלך.”
“אבל לאן ילכו?”
“זה כבר לא בעיה שלי. גשר, מלון דן, מה שירצו.”
בבוקר שירי יצאה “לרכוש מגפיים” (עם הכסף מהשכירות). את הילדים השאירה אצל נדב, שלקח חופש מהעבודה.
חיכיתי שיסגרו אחריהם הדלת.
“נדב, קח את הילדים ותצאו לטייל. הרבה זמן.”
“למה?”
“כי עכשיו מתחילה חיטוי יסודי נגד מזיקים.”
כשהם יצאו, התקשרתי מיד לפורץ מנעולים. אחר כך לשוטר מהתחנה.
הפסקתי לשחק בהכנסת אורחים. התחלתי בהגנה על הבית.
הפורץ עבד מהר. “מנעול משובח בחרת, גברת. פה אף אחד לא נכנס בלי רשות.”
העברתי לו תשלום כזה שיכול היה להספיק לערב במסעדה בתל אביב, אבל השקט שלי שווה הרבה יותר.
אחר כך בלי רגש לקחתי שקיות אשפה גדולות ומילאתי אותן: חפצים של שירי, בגדי ילדים, צעצועים, קוסמטיקה שהשתלטה על המדפים. לא קיפלתי, רק זרקתי.
אחרי 40 דקות הצטברה ערימת שקיות עצומה במדרגות, ושני מזוודות בצד.
ברגע ששוטר הגיע, כבר עמדתי בדלת עם תעודת זהות וטאבו.
“שלום, ממ”ז. אני הבעלים היחידה כאן. הרשומים כאן? אף אחד מלבדי. אנא רשום ניסיון פלישה.”
השוטר, בחור צעיר, הביט בי בעייפות.
“משפחה?”
“לא עוד,” חייכתי. “יש פה ויכוח על נכס, אבל זה כבר נפתר.”
שירי הגיעה כעבור שעה, רווחה מהקניות בקניון עזריאלי. החיוך נעלם כשראתה את השקיות ואת השוטר לצדי.
“מה זה?! זו הרכוש שלי!”
“נכון, שירי. קחי ותחפשי איפה לישון. הדירה פה נסגרה.”
ניסתה לפרוץ פנימה, אך השוטר חסם בגופו.
“גברת, יש לך כתובת פה? תושבות?”
“אני אחות של הבעל! באתי לביקור! איפה נדב? נראה אותך מתמודדת איתו.”
“תגידי תודה שהוא לא עונה. עכשיו הוא מסביר לילדים שלך איך אמם ביזבזה את המשפחה בשביל כסף.”
שירי ניסתה שוב. נדב לא ענה לה. כנראה פחד מהגירושין ומהפסד כל רכושו.
“את לא יכולה לגרש אותי! אין לי לאן ללכת! יש לי ילדים!”
“שקרנית,” עניתי. “תגידי שלום למרינה. תשאלי אם אפשר להאריך לה את השכירות עד אוגוסט או שבכלל תחזרי לגור בדירה שלך.”
שירי השתתקה, פני הלבינו.
“מאיפה…?”
“כשעושים עסקים, תנעלי את הטלפון. חודש חיית פה על חשבוני, אכלת את האוכל שלי, הרסת לי את הדירה בשעה שהשכרת את שלך. יוזמה לא חסרה לך. עכשיו תקשיבי.”
הורדתי את הקול, כל מילה חדה כברזל: “עכשיו קחי את החפצים שלך ותיעלמי. תתקרבי שוב לדירה שלי המשטרה ומס הכנסה יקבלו דיווח על השכרת דירה לא חוקית, ועל גניבה. יודעת מה מצאו אצלך? את הטבעת הזהב שלי. חכי לבדיקה שלהם.”
הטבעת אצלי בכספת, כמובן, אבל שירי נלחצה. היא אספה את השקיות בידיים רועדות.
“את נבלה,” לחשה. “אלוהים ישפוט אותך.”
“אלוהים עסוק, אני פנויה. והדירה שלי חופשית שוב.”
השוטר חייך, מסופק. כשמעלית סגרה על שירי והכבודה, הודיתי לו.
“כדאי מנעולים טובים, זה כל הסיפור,” העיר.
נכנסתי הביתה. טרקתי את הדלת, המנעול החדש עשה קליק יציב. ריח חומר הניקוי מילא את הבית. נדב חזר שעתיים אחר־כך, לבד.
“נועה, היא הלכה.”
“אני יודעת.”
“היא צעקה עלייך ברחוב…”
“שיתבכיין כמה שתרצה. לא מעניין מה אומרות חולדות שמגרשים מסירה.”
שתיתי קפה חם בכוס האהובה, אין כתמי אודם, המקרר מלא רק בדברים שלי. השקט היה מושלם, שלו, שייך רק לי.
“ידעת על הדירה?” שאלתי.
“לא! בחיי, נועה! לו ידעתי…”
“לו ידעת, לא היית מספר,” קבעתי. “אזהרה אחרונה עוד תעלול כזה, המזוודות שלך יוצאות יחד עם שלהם. הבנת?”
הנהן, מהיר ומבוייש.
לגמתי קפה. הוא היה מושלם חם, חזק, וחשוב מכל: נשתה בשקט ביתי ופרטי שלי.
כי רק כששמים גבולות, שומרים על הבית, על השפיות ועל הכבוד העצמי.
