שמי רבקה, בת 68, שנים רבות האמנתי שנתתי לילדיי את כל הטוב שיכולתי — אבל היום הם רואים זאת אחרת. הייתי אמא חד הורית, לא מבחירה; בעלי עזב יום אחד ולא חזר, בלי הסבר, והותיר אותי לגדל שני ילדים לבד. לא היה לי גב משפחתי, רק פרנסה קשה ותמיכה דלה משכנים בשכונה ענייה בארץ. דאגתי שלא יחסר להם אוכל או קורת גג, אך הם באים אליי בטענות רגשיות — על קור, על מרחק, על חום שלא יכולתי להעניק. עבדתי קשה כדי לשרוד, לפעמים הייתי בבית רק פיזית. היום ילדיי מבוגרים, עם משפחות משלהם, ופחות מגיעים לבקר. הם מספרים לי שהנשים שלהן שונות ממני – יותר סבלניות, חמות ונוכחות. אני מבינה שלא הצלחתי להיות אמא מושלמת, רק אמא שנלחמה לשרוד. אולי יום אחד יראו את כל התמונה ויבינו — כי אימא אינה צריכה להיות מושלמת, אלא לאהוב גם אם אינה יודעת להראות זאת כמו שצריך.

GENTE DIFERENTE La mujer de Ignacio resultó… peculiar. Muy guapa, eso sí: rubia natural de ojos negros, con curvas, pechugona y de piernas largas. Y en la cama, un volcán. Primero fue la pasión, y ni tiempo para pensarlo. Luego el embarazo. Así que se casaron, como toca. Nació un hijo igualito: rubio y de ojos negros. Y todo fue como en cualquier familia. Pañales, primeras palabras, primeros pasos. Y Ana se comportaba normal, pendiente del niño, madre joven y corriente. Todo cambió cuando el hijo llegó a la adolescencia. Ana empezó a interesarse de repente por la fotografía. Todo el día con la cámara, y se apuntó a unos cursos. —¿Pero qué más te falta? —preguntaba Ignacio—. Eres abogada, trabaja de abogada. —Abogada, —corregía Ana. —Eso, abogada. Presta más atención a la familia y deja de andar de aquí para allá. Y no entendía qué le molestaba tanto. Si ella cumplía, la casa impecable, la comida hecha, el hijo bajo su supervisión. Él llegaba del trabajo, sofá y tele, como está mandado. Pero lo que no aguantaba era esa sensación de que Ana se le escapaba a algún sitio donde él no tenía ni voz ni voto. Estaba, pero no estaba. Jamás veía la tele con él, ni conversaba sobre nada interesante. Le servía la cena… y volvía a irse. —¿Eres mi mujer o no? —se enfadaba Ignacio al verla otra vez frente al ordenador. Ana callaba. Se encerraba en sí misma. Le gustaba viajar a sitios exóticos. Cogía vacaciones y salía mochila en mano, cámara colgada. Ignacio no lo entendía. —¿Por qué no ir con los amigos al pueblo? Tienen una barbacoa, la mejor sidra, tenemos que hacernos con una parcela ya. Ana se negaba, le invitaba a acompañarla en sus viajes. Una vez lo intentó. Nada bueno. Todo diferente, idiomas raros, comidas imposibles de picantes. Y las bellezas le daban igual. Ana empezó a irse sin él. Dejó el trabajo también. —¿Y la jubilación? —protestaba Ignacio—. ¿Pero tú quién te crees, una gran fotógrafa? ¿Sabes la pasta que hay que invertir para tener éxito? Ana no contestaba. Un día, tímida, le dijo: —Tendré mi primera exposición. Mía, solo mía. —Exposición tiene cualquiera, —bufó Ignacio. — Menudo mérito. Aun así, fue a la inauguración. No entendió nada. Caras extrañas, nada bonitas. Manos arrugadas, gaviotas sobre el mar. Todo raro, como Ana. Se rió de ella. Y Ana le regaló un coche. Así, porque sí, somos familia, úsalo. Ni le habían interesado nunca los coches, pero ella lo pagó con lo que iba ganando con sus fotos y encargos. Ahí empezó Ignacio a inquietarse. ¿Qué clase de bicho tenía por esposa? ¿De dónde salía esa pasta? ¿Tendría líos con hombres? Imposible que la fotografía diese para tanto. ¿Estaría saliendo con alguien? Si no lo hacía ya, seguro que lo haría. Un día, como lección, le soltó una bofetada, suave. Ella cogió un cuchillo de cocina, de un tajo le pasó por la barriga—dos puntos le dieron. Suerte que no atinó. Luego pidió perdón. Ignacio no volvió a levantarle la mano. Ana era fanática de los gatos. Los rescataba, cuidaba, curaba, daba en adopción. Siempre tenían por lo menos dos en casa. Mimosos y buenos, pero ¿se pueden querer a esos bichos más que a tu propio marido? Una vez se le murió uno. No pudo salvarle en la clínica. Ana se hundió, lloraba, bebía coñac, se culpaba… Duró así días y días. Ignacio estaba harto. —¿Vas a guardar luto hasta por las cucarachas? La mirada de Ana era tan dura que se calló y se fue. Los amigos de Ignacio, incluso las amigas de Ana, le daban la razón a él. “Se le ha ido la olla, Ana ya no es la de antes”, decían. Así que Ignacio buscó consuelo en la vecina—Irma, amiga de la infancia de Ana. Mucho más sencilla, era dependienta, cero complicaciones, siempre dispuesta al sexo y a la charla. Eso sí, bebía mucho, pero bueno, no pensaba casarse con ella… Esperaba que Ana le pillase, se enfadase, le montase una escena y así poder decir: “¿Y tú? ¿Dónde te pierdes tú?” Luego se perdonarían todo y volvería la familia. Y dejaría a Irma. Pero Ana callaba. Le miraba mal. En la cama, cada vez peor—se encogía siempre que él la tocaba. Se fue a dormir a otra habitación. El hijo creció, terminó la universidad. Igualito que la madre: negro de ojos, rubio y raro. —¿Niños para cuándo? —preguntaba Ignacio. —Cuando haga algo en la vida y encuentre el amor de verdad, papá. Eso de los nietos, ya veremos. Él, otro extraño. Sangre materna. Entre Ana y el hijo, armonía perfecta, se entendían sin hablar. Ignacio se sentía de sobra; esos ojos negros le ponían nervioso. Volvía a encontrar consuelo en Irma cada vez. Hasta que Ana se enteró. Se lo dijo una vecina. Ignacio ni se escondía. Llegó un día a casa; Ana sentada a la mesa, fumando, le susurró: —¡Vete! ¡Lárgate de aquí! Ojos negros, ojeras oscuras. Se fue con Irma. Esperó a que Ana le llamara para volver, y una semana después, mensaje por WhatsApp: “Tenemos que hablar”. Se puso colonia, se duchó, feliz. Ana, nada más verle: —Mañana vamos a poner el divorcio. Todo fue como en sueños. Papeles, firmas, renunció a su parte de piso—total, era de la familia de Ana. —¿Y ahora? ¿Vas a vivir de divorciada? —preguntó Ignacio, a punto de soltarle “¿quién te va a querer así?”, pero se calló. Ana sonrió. Por primera vez en años le sonreía, amplia y sincera: —Me voy a Madrid. Me han ofrecido un proyecto importante allí. —Por lo menos no vendas el piso, —pidió por pedir—. ¿Adónde vas a volver? —No voy a volver, —respondió Ana, ya exmujer—. Verás, hace tiempo que quiero a otra persona. Es también fotógrafo, de Madrid. Es súper interesante, pero pensaba que yo, casada, no podía, y divorciarnos tampoco tenía sentido. Solo somos diferentes. ¿Por eso se divorcian las parejas? ¿O no? —No, no se divorcian, —confirmó Ignacio. —Pues nosotros sí, —rió Ana—. Primero me cabreé con lo de Irma. Después pensé que era lo mejor. Yo seré feliz, y tú también. Cásate con ella, que os vaya bonito. Y se marchó. —No me casaré, —le dijo Ignacio a su espalda. Pero Ana ya no lo oyó. Desde entonces, no supo nada más de ella. Salvo una vez al año: un mensaje breve por WhatsApp—«¡Feliz cumpleaños! Salud y alegría. Gracias por nuestro hijo.»

24 de noviembre A veces me pregunto cómo he llegado

00

הטלפון שלי רטט ב-20:47 עם הודעה שעצרה לי את הלב: “שלום, מיכאל, זו גב’ גבל מהבית השכן. מנורת המרפסת שלך כבויה. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. הם אף פעם לא מפספסים ערב.” לא עניתי. פשוט לחצתי על הדוושה. עשרים שנה המנורה הזו הייתה יותר מנורה – היא הייתה הבטחה. בסערות, בהפסקות חשמל, ביום שאמא חזרה מהשיקום – האור הזה היה פעימת הלב של הרחוב. אם השמש שקעה – הוא דלק. סוף. דהרתי ב-135 קמ”ש בכביש של 90, ברכב החשמלי שלי ששווה כמעט 300,000 שקלים, והמחשבות שלי צרחו. רק חזרתי מארוחת ערב שבקבוק היין עלה יותר מהוצאות ההורים שלי לשבוע. התלוננתי על “אי הוודאות בשוק” והשעון רץ קדימה. כשהחניתי אצלם, הבית נראה כמו קבר. חושך מוחלט. הקור של נובמבר בחיפה נכנס עד העצמות, אבל מה שחיכה בפנים היה גרוע יותר: דממה שמחלחלת. “אבא? אמא?” הפעלתי את הפנס בטלפון, מפלס דרך בסלון החשוך. “אל תדליק את האור, חמוד,” נשמע קול צרוד מהפינה. הדלקתי. אבא שלי – עבד ארבעים שנה בבתי זיקוק, פעם היה מרים מנוע בידיים חשופות – ישב על קצה הספה עם מעיל חורף ישן, כובע צמר וכפפות. אמא התכווצה על הכורסה, קבורה מתחת לשמיכות – ישנה. או אולי התעלפה. הנשימה שלהם הפכה לערפל. בסלון. “אבא, מה קורה? למה אין חימום? בחוץ קפוא.” הוא לא הסתכל עליי. שתק, מתבייש. “העלו עוד פעם את החשבון, מיכאל,” לחש. “הפעם ההפרש יותר ממה שחשבנו. החלטנו להוריד את החימום… לשים מעילים.” “אבא, אי אפשר ככה. תראה מה נהיה פה.” “אנחנו מסתדרים!” קולו נשבר. “יש לנו תקציב.” המבט שלי נפל על השולחן – ערמה של חשבונות לא משולמים. פלאייר של עמותת מזון. קופסת תרופות שבועית. פתחתי – שלישי ורביעי ריקים. יום שני – הכדורים חצויים. מלוכלכים, מתפוררים. “אבא, זה התרופות שלך ללב! לא חותכים אותן! צריך את המינון המלא!” הוא חטף ממני את הקופסה, ידיו רועדות. “אתה יודע כמה ההשתתפות העצמית עכשיו? קופת החולים שינתה את הסיווג. 1,100 שקל לחודש. זה האוכל. זה החשמל.” הוא הרים מבט – עיניים עייפות ועצובות. “עשיתי חשבון. חצי כדור יספיק עד הקצבה הבאה. בחרתי באור על פני תרופה מלאה. ואז… הנורה נשרפה. ניסיתי להחליף – סחרחורת. מהכדורים, כנראה. התיישבתי – ופשוט לא הצלחתי לקום מרוב קור.” ברחתי למטבח: במקרר רק קרטון חלב דלוח, מלפפונים חמוצים, לחם אבן – אין בשר, אין ירקות. פתחתי את אפליקציית המשלוחים. “מיכאל, תעצור,” אבא ניסה לקום. “אנחנו לא צריכים צדקה.” “זו לא צדקה, אבא – זה הבן שלך שמתעורר.” התיישבתי לצידו, חיבקתי אותו דרך המעיל. מתי הפכת כל כך קטן? “אתם לא בסדר, אבא. אתם סובלים. המערכת שבורה, המחירים מרסקים – ואתם נופלים ואני לא ראיתי.” העברתי את הלילה איתם, הכנתי טוסט מלחם ישן ומרק, צפיתי בהם אוכלים כאילו לא טעמו אוכל חם ימים. בדקתי את הדואר: “אזהרה אחרונה”. “העלאת תשלום”. “חידוש מדיניות.” מסמך על מסמך – חברה שרואה במבוגרים עול, לא ירושה. ישנתי על הרצפה, סופר נשימותיהם בפחד. בבוקר התקשרתי לעבודה: “אני לוקח חופש.” “הדו”ח רבעוני ביום שלישי, אי אפשר.” “ההורים שלי דחופים יותר.” סגרתי. אטמתי חלונות. הגדרתי תשלום קבוע לחשמל על שמי. השקעתי שעות בבירוקרטיה מול הקופה עד שמצאתי הנחה שלא טרחו לספר. ולפני השקיעה, יצאתי למרפסת – החלפתי לנורה חכמה. כשדלק האור, כל הרחוב הואר. עכשיו זו לא רק נורה – זה סימן: יש חום. יש מי שאכפת לו. ועם כל זה, כשנסעתי חזרה והאור הצהוב דעך במראה – דקרה אותי מחשבה: כמה מרפסות עוד כבויות הערב? כמה הורים יושבים עם מעילים בסלון, חותכים תרופות, במדינה הכי עשירה במזרח התיכון? כמה מהם שותקים מתוך כבוד – וקופאים מקור? אנחנו מניחים שהכול בסדר – כי הם לא מתלוננים. מניחים ש”הפנסיה” מספיקה. מניחים ש”שנות הזהב” הן באמת זהב. הן לא. למיליונים – אלה שנות החלודה. עשה טובה – אל תתקשר להורים רק לשאול “איך אתם”. לך אליהם. פתח את המקרר – יש אוכל? תראה את התרמוסטט – חם? קופסת תרופות – יש חצאים? אהבה אמיתית היא לא רק יום הולדת. לפעמים אהבה היא פשוט לשלם את החשבון, כדי שאבא לא יצטרך לבחור בין בית מחומם ללב פועם.

Телефонът ми иззвъня в осем и четиридесет и седем вечерта

00

שמי סימה, אני בת 68 ותמיד האמנתי שנתתי כל שביכולתי לילדיי. היום הם רואים זאת אחרת. הייתי אמא חד-הורית, בלי שבחרתי בכך. בעלי עזב יום אחד בלי מילה וחיים שלמים השארתי מאחור לטובת הילדים. למדתי את האמת מאנשים ברחוב – שהוא הלך עם אישה אחרת. הוא מעולם לא חזר לראות את ילדיו, שנשארו איתי – בני 6 ו-4, קטנים ותלותיים, ואני לבד. לא היה לי אף אחד – לא משפחה, לא תמיכה, רק עוני ופחד. הילדים לא מאשימים אותי ברעב או בגג – תמיד דאגתי לתשתית, או לפחות ניסיתי. הם כועסים על מה שלא ידעתי לתת רגשית. הייתי אמא נוקשה – לא מתוך קשיחות, אלא מתוך פחד. גדלתי להאמין שאהבה מגלים במעשים, לא במילים; במשמעת, לא בחיבוקים. כדי לפרנס אותם עבדתי במפעל תפירה ובלילות מכרתי אוכל. עייפה, אבל נחושה. עבדתי קשה – פיזית הייתי שם, בנפש הרגשתי נוכחת פחות מדי. היו ימים שחזרתי עצבנית, קצרה, לא שמעתִי באמת, כשהם רצו תשומת לב עניתי בפקודות. לא אמא רכה, אלא אחראית וקרה. הגענו לאפס, גרנו בדירה קטנה מדי, בלי אבא ועם משכורת אחת. לא תמיד היה מספיק כסף, ולפעמים ישנו אצל שכנה טובה, כשלא היה איפה לישון. השכנים עזרו, עברנו לחדר קטן עוד יותר, והעיקר – היינו יחד. הילדים זוכרים צעקות ואני זוכרת עייפות. הם זוכרים ריחוק, אני זוכרת הישרדות. פחד – מול מאבק לא לקרוס. ובכל זאת, הם למדו, סיימו, נהיו לאנשים מצליחים. היום הם שואלים – למה לא שאלתי איך הם מרגישים? למה לא הגנתי כשפגעו בהם? למה תמיד היה משהו חשוב יותר? “דאגת לנו, אמא, אבל לא חיבקת” – זה שבר אותי. לא בגלל חוסר אהבה – בגלל חוסר יכולת. לא לימדו אותי לאהוב ברכות, אלא לשרוד. עם השנים התרחקו. יש להם משפחות, ילדים, עשייה – והם אומרים שזה עניין של זמן, אבל אני מרגישה גם את המרחק. פעם שניהם אמרו: הנשים שלהן שונות – יותר סבלניות, יותר חמות, יותר בשביל הילדים. בלי רוע, אבל אני שמעתי בזה משפט. שאולי בחרו להיות להוריהם מה שלי לא יכלתי. הבנתי – הם לא שופטים רק את האם שהייתי, אלא משווים לאמהות של היום. כנראה שהחיים הקשו עליי, שהחספוס נשאר איתי, שהתעייפתי עמוק בפנים. היום אני מקשיבה להם, אפילו שכואב – אפילו שזה מאמת אותי עם עצמי, ומקטין אותי. אני לא כותבת כדי להצדיק. כן, הייתי אמא שבקושי ידעה חום. כן, טעיתי. היום אני מבינה – אבל עשיתי כל שיכולתי כאישה שהייתי. נתתי אהבה כפי שלמדתי, ואי אפשר להעניק מה שמעולם לא קיבלת. אולי יום אחד יוכלו לראות את האמא כולה, לא רק את הטעויות. אולי לא. להיות אמא זה לא להיות מושלמת – זה לאהוב, גם כשלא יודעים בדיוק איך. ואף אם ילדיי רואים בי היום שופטת, מקווה שאלוהים יראה בי אמא – ברחמים, באמת, ובאהבה שמרפאה ולא שופטת.

שמי הוא מרים, אני בת שישים ושמונה, ובמשך שנים האמנתי

02

דֵזַ’ווּ היא תמיד חיכתה למכתבים. מאז ילדותה, כל חייה. הכתובות השתנו. העצים בחצר נהיו נמוכים יותר, האנשים רחוקים יותר, הציפייה שקטה יותר. הוא לא האמין באף אחד ולא חיכה לדבר. גבר ישראלי רגיל – חזק, שקוע בעבודה. בבית חיכה כלב. נסיעות סולו או עם הידיד על ארבע. היא – בחורה מקסימה עם עיניים גדולות ועצובות. פעם שאלו אותה: – בלי מה את לא יוצאת מהבית? – בלי חיוך! – ענתה, עם שני גומות חן משובבות בלחיים. מאז שהתזכרה את עצמה, היה לה קל יותר עם בנים מאשר עם בנות. בחצר קראו לה “שודדת ים עם חצאית”. אבל היה לה משחק אחד שתמיד שמרה לעצמה: אמא עם הרבה ילדים, בעל חם, בית גדול מוקף גן פורח. הוא לא דמיין את חייו ללא ספורט. גביעיו, מדליות ותעודות שמרו בארגז במקלט. לא הבין למה שומר. לכבוד ההורים, שכה גאווה בהם!… תמיד אמר שייקח להם הכל. לא התחרה בשביל מקום ראשון – אהב את הדרך, את המאמץ: עד כל טיפה אחרונה של זיעה, עד שחולשה מתחלפת בגל כוח חדש. הוריה של ילדותה נהרגו בתאונה. היא הייתה בת שבע. שלחו אותה ואת אחיה למשפחות אומנה נפרדות. כך גדלו – עם הקרבות, העצב והשמחה שלהם. הימים בבית – מאחוריהם. עכשיו גרים אחד מול השנייה, בין בניינים נמוכים, רחובות חמימים, חצרות פורחות, שוקי איכרים. החברים הכי טובים – המשפחה של אחיה. יום מתוח אחד… סיימה משמרת, חצתה את החניון. וסילי’ץ, כמו אבא, חיבק אותה והודה על הסמבוסק. – לכי לישון בבית הלילה, שמעת? – אספיק. – היא חייכה, נישקה אותו ולמכונית מיהרה. – אוי… – נהג האמבולנס נאנח אחריה. בחגים שוב פעם שובצו יחד – לא הרבה רצו לעבוד בחגים, אפילו לא רופאים. שני גברים נוספים בצוות. שאר הרופאים לא אהבו אותה. היא הקפידה להיראות מטופחת ומושכת – ידעה שכשדוקטור נראה טוב, גם למטופלים יש יותר כוח. הוא דהר במכוניתו. גביעים קפצו בארגז מאחור, כלבו הסתכל עליו מודאג. אביו הציע השנה לחגוג יחד את הסילבסטר. ישר באותו יום ארז לאוטו את הארגז. התרגש מהאפשרות שלא יעבוד בחג – למרות שהוא מתגעגע למתאמנים שלו, ואוהב את האימון וההדרכה. אבל הפגישות עם ההורים, שכבר מזמן התמעטו, תמיד צרבו לו בלב… כמה ימים לפני החג העיר אותו צלצול טלפון לפנות בוקר. – אמא לא מרגישה טוב. – קולו של האב רעד. קצין במיל’ שלא רגיל להתרגש. הוריו יחד מגיל תיכון. גם כעת, לבשו עיניים בורקות אחד לשנייה. כאילו שותפים לסוד. היא חייכה בעייפות. כל שנה בחג אפתה עשרות עוגות אישיות, חילקה בסיום משמרתה ברחבי העיר. היום אפילו הצליחה לישון קצת במנוחה, אחרת וסיליץ’ לא היה נותן לה לנהוג בעצמה. עשרה ק”מ עד בית ההורים. פתאום התחילה סופה. נזכרה בכמה שעות לפני-כן, הכלב סירב להיכנס למכונית, רעש מהארגז, משימות אין-סופיות, דרכים, דרכים… – אמא, אבא, תחזיקו מעמד… אתם העולם שלי… הכלב ליקק לה את העורף, כאילו קרה מחשבות. – סליחה, חבר, וגם לך!… היא שתקה. הסופה פשוט לא הפסיקה. נשארה לה עוד עוגה למסור. שניים-שלושה ק”מ לכביש, אחרי הסיבוב – שכונת וילות קטנה בה חיה מטופלת אהובה, סבתא עליזה אמיצה – לא נעים לקרוא לה ‘סבתא’, בעצם, אפילו עם השיבה בעיניים יש לה ניצוץ של ילדה. גם לבעלה. זוג הרפתקנים שלא מתלוננים. כאלה היו ההורים שלה, אולי… כתם שחור. פתאום, לפני הגלגלים. בתוך סופת השלג. – מאיפה באת, כלבה, מהיער? כל כך יפות לך העיניים!… למה הצוואר שלך דביק!? מזוית הסוודר הרטוב… כמה עייפה אני… ג’ק, דינה, חברים… למה כואב לי?!… ואז – חושך, אמא, אבא – אני באה… וסיליץ’ לא מצליח להשיג אותה. לקח את הנכדים. לא, אמבולנס לא יוכל להיכנס פה. פשוט חסום מדי. – חכה, גבר…, אני כבר מוציא אותך. אלוהים!… גם כלב שם… היא כבר הניעה – כשראתה רכב כסוף טס לידה. – מישהו ממהר הביתה, חשבה. כמה דקות אחר-כך המכונית הכסופה התהפכה והמהרה ירדה לתעלה. ליד – כלבה שחורה. נראית חיה. – מה השעה בכלל? – היא אף פעם לא אהבה מים רותחים, אבל דווקא המקלחת הצילה אותה. רעד עבר בגופה. התיישבה על הרצפה, עצממה עיניים, נשפה עמוק. אולי עוד רגע לישון… – איך הצלחת להוציא אותו, בחור כזה חזק?! – בראש שמעה את אחיה. והכאב התמלא בכל הגוף. היא הסיעה לבית החולים את הגבר ושני כלבים. באמצע הדרך אחיה פגש אותם ועזר. באותו יום חזרה אל שכונת הווילות – העוגה עדיין בידה. ברגע האחרון – הרימה את הארגז שנפל מהמכונית הכסופה. – אולי האוצר של ההוא. העיקר שכולם ניצלו. יתעשת – אחזיר. בעלה של האישה הזקנה פתח בדאגה את הדלת. – קרה משהו? – שאלה. – אשתי בבית חולים. אני בדרך אליה. לא מצליח להשיג את הבן… היא לא ענתה. הרכינה מבטה. – הכל טוב אצלך? – הוא אחז בידה. – אפשר להסיע אותך? – הציעה. נסעו בדממה. הסופה פסקה. – הארגז… שמתי לב, מהיכן הוא? – לא התאפק הקצין. – הייתה תאונה. הבחור ניסה לחמוק מכלבה שזינקה מהיער, הרכב התהפך, הארגז נפל… – מכונית כסופה, בפנים היה כלב לבן, הכלבה השחורה ברחה מהיער? – שאל כמעט בלחש. היא עצרה בצד, פנתה אליו. הקצין הידק אגרופיו, הביט בדרך. – הוא בחיים! ואשתך תבריא! – חיבקה אותו. – את יודעת, ביתי… מותר לי לקרוא לך ככה? – ברור! – דמעות נקוו בעיניה. – כבר כמה לילות אשתי חלמה על כלבה שחורה… לבן שלנו יש כלב לבן. מאיפה הופיעה השחורה!?… – עיניים יפות. לא מהעולם הזה. עצובות… – זה היה המחשבה הראשונה, כשפקח עיניו. אבא נמנם על כיסא ליד מיטה בבית החולים. – אמא. תאונה. – הזיכרון חזר. ועיניה של הבחורה… את הסילבסטר חגגו בסוף ינואר. האם התאוששה. האב היה מאושר. ג’ק רק מעט צולע, עוד מעט יעבור. עבודה חיכתה. צריך להחזיר את החבר’ה לכושר לקראת תחרויות. נשאר שוב בבית ההורים – אבל המחשבות על הבחורה לא נשכחו… כבר היה בשער, כשקרא אביו מחלון הגג. – אבא, במה לעזור? האב חייך. הוא סקר את עליית הגג, וראה על המדפים את כל הגביעים והמדליות שלו. – תגיד… מאיפה, אדון קצין?! – חייך הבן. – תנחש!… אלך להוציא את ג’ק לטיול לפני שתיסע. היא מיהרה הביתה מוקדם מהרגיל. דינה חיכתה לה. לא יכלה להשאיר אותה אצל הווטרינר המוכר, כשהתעוררה. אחרת – תגיע לכלביה. דינה לא הייתה לגמרי שחורה – על החזה כתם לבן בצורת לב. בכניסה, כמעט מבלי לחשוב, פתחה את תיבת הדואר. כבר עמדה לסגור, כשראתה מעטפה לבנה בזווית העין. בתוך המכתב היה כתוב: אני אגיע הערב. תודה לך, אהובה! אהבה, כמו מצפן, עוזרת למצוא את הדרך

דֶּזָ׳ה ווּ היא חיכתה למכתבים. תמיד. מאז ומתמיד, מאז

01

El crujido de una rama seca bajo su pie pasó inadvertido para Iván; de repente, el mundo entero giró ante sus ojos como un caleidoscopio de colores, para estallar en millones de estrellas brillantes que se reunieron en su brazo izquierdo, justo encima del codo. –¡Ay…! –Iván se aferró al brazo herido y soltó un grito de dolor. –¡Iván! –su amiga Sandra corrió hacia él y se arrodilló a su lado–. ¿Te duele? –¡No, hombre, me encanta! –respondió Iván, entre lágrimas y gruñidos. Sandra extendió la mano y rozó suavemente el hombro de Iván. –¡Quita! –gritó él de repente, con la mirada encendida–. ¡Que me duele! ¡No me toques! Para Iván era doblemente doloroso: primero, porque se había roto el brazo y pasaría el mes más aburrido de su vida soportando las bromas de los amigos sobre el yeso; segundo, porque él mismo se había subido al árbol para impresionar a Sandra con su destreza, valentía y hombría. Si la primera razón podía asimilarla, la segunda le hervía la sangre. Además, después de hacer el ridículo delante de ella, ¡encima iba a compadecerle! Ni hablar… Se levantó de un salto, se apañó el brazo como pudo y se fue decidido hacia el hospital. –Iván, no te preocupes, ¡de verdad! –Sandra caminaba a su lado, tratando de animarle–. ¡Todo saldrá bien, Iván! ¡Ya verás! –Déjame en paz –él se detuvo y la fulminó con la mirada, escupiendo al suelo–. ¿Acaso no ves que me he roto el brazo? ¿No te enteras o qué? Vete a casa, ¡déjame tranquilo! Sin mirar atrás, siguió andando por la acera, dejando a Sandra boquiabierta, repitiendo en voz baja: –Todo saldrá bien, Iván… Todo saldrá bien… *** –Don Iván, si no vemos la transferencia de los fondos en las próximas veinticuatro horas nos llevaremos un gran disgusto. Y otra cosa: para mañana dan hielo en las carreteras, así que conduzca con cuidado. Ya sabe… los accidentes ocurren sin avisar. Que tenga un buen día. La voz del teléfono se disipó y quedó un silencio opresivo. Iván arrojó el móvil a un lado y, apretando los puños contra el pelo, se dejó caer en la butaca. –¿De dónde saco ese dinero? Este pago estaba previsto para el mes siguiente… Después de suspirar, tomó de nuevo el teléfono, marcó y se lo puso al oído. –Olga, ¿podemos transferir hoy el dinero a nuestros socios del holding por los equipos? –Pero, don Iván… –¿Podemos o no? –Sí, pero afectará al calendario de pagos… –¡Que les den! Ya lo resolveremos después. Transfiera el dinero hoy. –De acuerdo, pero luego habrá problemas con… Iván cortó la llamada antes de que Olga terminara y golpeó con rabia el reposabrazos. –Malditos vampiros… Algo suave y repentino rozó su hombro; Iván se estremeció y dio un respingo en la silla. –¿No te dije que no me molestes cuando trabajo, Sandra? ¿Te lo dije o no? Su mujer, Alejandra, le besó detrás de la oreja y le acarició el pelo con ternura. –Vania, por favor, intenta no ponerte nervioso… Todo saldrá bien. –¡Ya está bien de que todo vaya bien! ¿No te cansas? Mañana me pegan un tiro y entonces también dirás que “todo saldrá bien”, ¿a que sí? Iván se levantó de un brinco, apartando a Alejandra por los brazos. –¿Qué hacías? ¿Cocinabas el cocido? ¡Pues vete y sigue cocinando! ¡No me pongas más nervioso, que ya tengo bastante! Alejandra resopló y fue hacia la puerta. Antes de irse, giró la cabeza y susurró de nuevo las mismas palabras. *** –¿Sabes? Estoy aquí tumbado y repaso toda nuestra vida… El anciano abrió los ojos y miró con ternura y nostalgia a su esposa envejecida. Su bello rostro surcado de arrugas, hombros caídos, la espalda antes erguida ahora encorvada. Sin soltarle la mano, ella ajustó el gotero de su brazo y le sonrió en silencio. –Cuando he estado en líos, al borde de la muerte, cuando me han pasado cosas terribles… siempre venías tú y decías la misma frase. No sabes lo que me sacaba de quicio. Te habría estrangulado por tu ingenuidad y esa monotonía –intentó sonreír, pero se vio interrumpido por una tos larga. Cuando se recuperó, continuó:– Me rompí huesos, me amenazaron de muerte, lo perdí todo, caí en agujeros de los que pocos salieron, y tú cada vez repetías: “Todo saldrá bien”. ¡Y nunca me mentiste! ¿Cómo lo sabías siempre? –No lo sabía, Iván –suspiró ella–, ¿de verdad creías que te lo decía a ti? Eso era para consolarme. Te he querido toda la vida como una loca. Eres mi vida. Cuando sufrías, mi alma también sufría. Lloré mares, pasé noches en vela… y siempre me repetía: “Que caigan chuzos de punta, mientras él viva, todo saldrá bien”. El anciano apretó suavemente su mano. Le costaba hablar. –Así que era eso… Y yo enfadado contigo. Perdóname, Sanchita. Qué tonto he sido… Toda mi vida pensando sólo en mí. Ella enjugó discretamente una lágrima y se inclinó hacia él. –Vania, no te preocupes… Se detuvo y, mirándole a los ojos, apoyó la cabeza en su pecho inmóvil, acariciando la mano ya fría. –Todo FUE bien, Vania, todo FUE bien…

El crujido de la rama seca bajo su pie, Iván apenas lo notó.

00

שמי סטפניה, אני בת 68, שנים האמנתי שנתתי לילדיי את המיטב שיכולתי, אך היום הם רואים זאת אחרת. הייתי אמא חד-הורית, לא מבחירה – בעלי עזב יום אחד מבלי להיפרד ולא חזר, ונותרתי לבד לגדל את ילדיי בגילאי 6 ו-4, בלי משפחה תומכת, מהשכונה הענייה והסגורה שלי, בלי רשת ביטחון או למי לפנות כשעולם קורס. ילדיי אינם מאשימים אותי שחסרו דברי יסוד, אלא על מה שלא ידעתי לתת רגשית – הייתי אמא קשוחה, לא מתוך אכזריות אלא מתוך פחד, האמנתי שאהבה נמדדת בהקרבה ובמשמעת ולא בחיבוק. עבדתי קשה במפעל תפירה ובערבים מכרתי אוכל, הייתי שם פיזית אך רגשית נעדרתי, עייפה, עצבנית, חסרת סבלנות. בקושי שרדנו – שכר דירה, אוכל, היו פעמים שפשוט זרקו אותנו מהבית. גרנו אצל שכנה אז, אחר כך בחדר קטן – הילדים זוכרים את הצעקות והמרחק, אני – את התשישות והבושה, אך הצלחתי להחזיק אותם: למדו, סיימו, התקדמו. כבוגרים הם מביטים בי בשאלות: למה לא שאלתי איך מרגישים, למה לא חיבקתי, למה תמיד הכל קדם להם. “אמא, דאגת לנו אבל לא חיבקת,” אמר לי אחד מהם ושבר את ליבי – לא מחוסר אהבה, אלא שלא למדתי לנהוג אחרת. גדלתי לשרוד, לא להרגיש. עם הזמן התרחקו, עסוקים בחייהם, אומרים שנשותיהם אמהות חמות וסבלניות – משפטים כגזירה שקטה, בחירה במה שלא קיבלו אצלי. היום ילדיי הם גם שופטי, כי כבר יש להם מילים לכאב שבילדותם שתקו, ואני מקשיבה גם כשכואב. איני מתנצלת – כן, טעיתי, היום אני מבינה, אך נתתי כל שיכולתי כאישה שהייתי, אהבתי כפי שלמדתי. אי אפשר לתת מה שמעולם לא קיבלת. אולי יום אחד יראו את כולי, לא את טעויותיי בלבד – אולי לא. להיות אמא זה לא להיות מושלמת, אלא לאהוב גם כשלא יודעים איך נכון. ולמרות שילדיי מביטים בי היום כמו שופטים, אני מתפללת שאלוהים יראה אותי כאמא – ברחמים, באמת, ובאהבה שמרפאה ואינה דנה.

שמי אילנית, אני בת 68, ובמשך שנים רבות האמנתי שעשיתי

03

בסוף השבוע הזמנתי את חברי מהתיכון לבית החדש שלי – התרגשתי מאוד. עשר שנים עבדתי קשה בלי חופשות, נשארתי עם אותה מכונית ישנה… אבל סוף־סוף הצלחתי. הכנתי על האש, קניתי את הבירה שהם אוהבים, וחיכיתי שנחגוג יחד. אבל האווירה הייתה כבדה ומשונה – לא שמעתי אף “כל הכבוד”, רק הערות כמו: “רחוק פה, לא נמאס לך מהפקקים?”, “החצר קטנה, אצלי יש מקום לבריכה” (הערה: הוא רק שוכר), ו”איך תשלם את המשכנתא אם יפטרו אותך?”. הם אכלו, שתו ועזבו מוקדם. כשסגרתי את הדלת, הרגשתי ריקנות ודקר אותי ייסורי מצפון על ההצלחה שלי. סיפרתי לאבא שלי, והוא צחק ואמר: “אתה מכיר סרטנים בדלי? כשאחד מנסה לצאת, השאר מושכים אותו למטה.” שם הבנתי: החברים שלי לא רעים, פשוט ההתקדמות שלי מזכירה להם שהם בעצמם תקועים. הבית הוא מראה מטרידה עבורם – לא הצלחה. שבוע אחרי, הזמנתי את בוריס – לא חבר ילדות אלא שותף לעסקים מהשנתיים האחרונות, שיש לו פי שלושה כסף ממני. כשנכנס, הוא חייך, חיבק אותי חזק מכל הלב, ואמר: “אלוף! שיחקת אותה! תספר לי איך הצלחת לסגור עסקה כזו!” בוריס לא קנא – הוא התלהב מההצלחה שלי. האמת הכואבת: תזהר ממי שלא מוחא לך כפיים כשאתה מתקדם. יש כאלה שאוהבים אותך – אבל כל עוד אתה לא עובר אותם, זה מרגיע אותם. הצלחה עולה לפעמים בהפסד חברים – זו המחיר. אל תתבייש: לא איבדת חברים, השתחררת מהעול. תישאר לצד מי ששמח בשמחתך כי יש לו מספיק אור משלו, וההצלחה שלך לא מאפילה עליו.

בסוף השבוע הזמנתי את החברים מהתיכון לבית החדש שלי.

00

La amante de mi marido Mila estaba sentada en el coche, mirando la pantalla del navegador. Todo correcto: había llegado a la dirección indicada. Ahora solo le quedaba armarse de valor y hacer lo que había planeado. Suspiró hondo, salió decidida de detrás del volante y caminó unos cincuenta metros hasta detenerse ante la entrada de una pequeña cafetería. “Paraíso del Café” —decía el letrero. “Vaya nombre…” —pensó Mila con ironía. Tenía que entrar ahí, pero de repente su fuerza de voluntad la abandonó. ¿Y si daba media vuelta, subía al coche y se marchaba lo más lejos posible? No, Mila no era de esas. No había venido hasta aquí para nada. Tiró del pomo e, inspirando, cruzó la puerta. En breve vería a ELLA: la amante de su marido y rompehogares. ¿Qué sabía de ese mujer? En realidad, poco. La pérfida rival era apodada “Gatito”, aunque, por supuesto, así solo la llamaba su marido, y trabajaba de camarera allí. Mila eligió una mesa junto a la ventana y esperó a que alguien se acercara para tomar nota. Enseguida apareció la camarera. ¡Era sin duda ella! Mila la reconoció: la había visto una vez en foto. Y estaba yendo justo hacia su mesa. Esos segundos le parecieron una eternidad. Le pasaron por la cabeza tantos pensamientos que servirían para un novelón entero. —Buenos días —saludó la camarera, y Mila se fijó en su placa—. “Catalina”. Así que ese es su verdadero nombre. —Vaya, de imaginación tu marido anda escaso, llamando a Catalina “Gatito” —pensó Mila, mientras la joven, sin sospechar nada, continuó—: Si desea ver la carta, avíseme cuando esté lista para pedir. Mila le devolvió la sonrisa más radiante que pudo, mientras analizaba a su rival con la vista de entomóloga. ¿Cómo había acabado así, cara a cara con la amante de su esposo? Es una larga historia; pero, vayamos por partes. Llevaba ya diez años casada y, al menos hasta ahora, se consideraba feliz. Tienen una hija de ocho años, Eva, la niñita de papá —al menos, así lo ve Mila— y sabe bien, como psicóloga, lo importante que es el cariño del padre para una hija. En casa siempre hablan las cosas antes de que sean problemas; nunca han tenido broncas ni enfados graves. Son una familia española de lo más común: piso con hipoteca, coche y un chalet pequeño en la sierra. Y entonces, ¡zas!, la amante aparece como un trueno. Fue por casualidad. Hace unos días, mientras su marido se duchaba, él le gritó para que cogiera el móvil, pensando que era su suegro al teléfono. Al mirar la pantalla, Mila vio otra cosa: una videollamada en WhatsApp, un contacto llamado “Gatito” y la foto de una joven desconocida abrazando a su marido. Más tarde, recibió otro mensaje: “Alex, el lunes trabajo 2/2. Pásate por ‘Paraíso del Café’ al salir; quiero invitarte a nuestro café. Te quiero…”. Mila sintió que el móvil era una víbora. Todo estaba claro: la foto, la llamada, el mensaje. ¿Desde cuándo pasaba esto? ¿Qué hacer ahora con la evidencia? Esa noche, puso una excusa para salir y fue a sentarse en un banco de un parque cercano. Repasó toda su vida de pareja; no se explicaba cuándo empezó la grieta. Pero no era de las que hacen la vista gorda o montan numerito. Necesitaba verlo con sus propios ojos. Los siguientes días, Mila fue un manojo de nervios. Finalmente, decidió ir a la cafetería a enfrentarse a la “amante”. *** —Pondré un café con leche y un pastel, ¿qué me recomienda? —Nuestro “sobao” está muy bien. —Vale, uno de esos. Cuando se lo sirvió la “amante de su marido”, Mila apenas pudo probarlo. Todo le parecía insípido. Había pocos clientes. Eligió ese momento para tener una charla con la camarera: —Casi no he probado el postre… No es por el pastel. Es que no tengo apetito, pienso en muchas cosas. —¿Quiere que le traiga otra cosa? —No, gracias. Pero… ¿Qué haría usted en mi lugar? ¿Terminaría el postre o pediría el divorcio? —La miró fijamente. Catalina parecía desconcertada, pero Mila siguió. —¿Lleva mucho trabajando aquí? ¿Es estudiante? ¿De qué? —Sí… Estudio una carrera creativa, en la Universidad de Cultura. Mila dejó de interrogarla. ¿De verdad había valido la pena ir allí? Pidió la cuenta y dejó una propina generosa antes de marcharse. *** Algo decidió esa tarde: celebraría el décimo aniversario de bodas, como habían planeado. Eva tenía mucha ilusión. Ya hablaría con Alex después. Durante la celebración familiar, justo cuando traían el pastel, Mila no daba crédito al ver quién lo traía: ¡Era Catalina! Su marido le sonrió con complicidad. —Feliz aniversario, cariño. Este pastel es para ti. Tras el brindis, Alex reveló el secreto: —Ya os conocéis, imagino. Todo ha sido una broma. Contraté una agencia que organiza celebraciones diferentes, con actores y todo. En nuestro caso, mi supuesta “infidelidad”. Lo has afrontado con mucha entereza y sabiduría, de verdad, chapó… Mila temblaba de indignación. Gritó a Alex: —¡¿Esto te parece apropiado?! ¡¿Esto es tu idea de celebrar un aniversario?! Aprovechando la situación, cogió el plato de pastel y se lo plantó en toda la cara a su marido. —Toma, ¡aquí tienes toda la “chispa” que te faltaba! Alex, con la cara cubierta de crema, se quedó pasmado. —¿Pero tú estás loca? —No, simplemente animando la relación como tú querías… Y salió del local dando la mano a Eva. —¿Nos vamos a separar, mamá? —preguntó la pequeña. —No lo sé todavía, cariño. Ya veremos. Vamos juntas, ¿vale? Y así, madre e hija se alejaron por la calle, bajo la luz caída del atardecer.

La amante de mi marido Marina se encuentra sentada

00