בסופ”ש הזמנתי את החברים מהתיכון לבית החדש שלי – התרגשתי מאוד. עשר שנים עבדתי קשה: בלי חופשות, בלי פינוק, עם אותה מכונית ישנה… וסוף סוף הגשמתי חלום. הכנתי על האש, קניתי בירה שהם אוהבים. ציפיתי לשמוח איתם, אבל האווירה הייתה מוזרה וכבדה. כשהראיתי להם את הבית – לא שמעתי אפילו “כל הכבוד”. רק הערות: “אוף, זה רחוק, לא נמאס לך מהפקקים?”, “החצר קטנה, אצלי יש מקום אפילו לבריכה” (הערה – הבית שלו מושכר), ו-“נקווה שלא יפטרו אותך, כי המשכנתה הזו נראית מפחידה”. אכלו, שתו, ועזבו מוקדם. כשסגרתי את הדלת נשארתי בריקנות ובאשמה על ההצלחה שלי. סיפרתי לאבא שלי, והוא חייך ואמר לי משפט ששינה לי הכול: “בן, ראית פעם סרטנים בדלי? כשאחד מנסה לטפס החוצה – האחרים מורידים אותו למטה.” אז הבנתי: הם לא אנשים רעים, פשוט ההתקדמות שלי מזכירה להם את התקיעות שלהם. הבית שלי עומד להם כמו מראה לא נוחה למה שלא השיגו. שבוע אחרי זה הזמנתי את בוריס – קולגה שהכרתי בעסקים, שיש לו פי שלוש ממני. הוא נכנס, עיניו ברקו וחיבק אותי חזק: “וואו, מדהים! כל הכבוד – תספר לי איך סגרת עסקה כזו!” בוריס לא קינא, הוא התלהב. האמת פשוטה: תזהר ממי שלא מוחא כפיים כשאתה מצליח. יש אנשים שאוהבים אותך רק כל עוד אתה לא מתעלה עליהם. כשהולכים רחוק – מאבדים חברים, זאת המחיר של ההצלחה. אל תרגיש אשם – לא איבדת חברים, השתחררת ממשקולות. תישאר בקרבת מי ששמח בשבילך, כי מי שמואר בעצמו – לא יכבה אותך.

שמי סטפניה, אני בת 68, שנים האמנתי שנתתי לילדיי את המיטב שיכולתי, אך היום הם רואים זאת אחרת. הייתי אמא חד-הורית, לא מבחירה – בעלי עזב יום אחד מבלי להיפרד ולא חזר, ונותרתי לבד לגדל את ילדיי בגילאי 6 ו-4, בלי משפחה תומכת, מהשכונה הענייה והסגורה שלי, בלי רשת ביטחון או למי לפנות כשעולם קורס. ילדיי אינם מאשימים אותי שחסרו דברי יסוד, אלא על מה שלא ידעתי לתת רגשית – הייתי אמא קשוחה, לא מתוך אכזריות אלא מתוך פחד, האמנתי שאהבה נמדדת בהקרבה ובמשמעת ולא בחיבוק. עבדתי קשה במפעל תפירה ובערבים מכרתי אוכל, הייתי שם פיזית אך רגשית נעדרתי, עייפה, עצבנית, חסרת סבלנות. בקושי שרדנו – שכר דירה, אוכל, היו פעמים שפשוט זרקו אותנו מהבית. גרנו אצל שכנה אז, אחר כך בחדר קטן – הילדים זוכרים את הצעקות והמרחק, אני – את התשישות והבושה, אך הצלחתי להחזיק אותם: למדו, סיימו, התקדמו. כבוגרים הם מביטים בי בשאלות: למה לא שאלתי איך מרגישים, למה לא חיבקתי, למה תמיד הכל קדם להם. “אמא, דאגת לנו אבל לא חיבקת,” אמר לי אחד מהם ושבר את ליבי – לא מחוסר אהבה, אלא שלא למדתי לנהוג אחרת. גדלתי לשרוד, לא להרגיש. עם הזמן התרחקו, עסוקים בחייהם, אומרים שנשותיהם אמהות חמות וסבלניות – משפטים כגזירה שקטה, בחירה במה שלא קיבלו אצלי. היום ילדיי הם גם שופטי, כי כבר יש להם מילים לכאב שבילדותם שתקו, ואני מקשיבה גם כשכואב. איני מתנצלת – כן, טעיתי, היום אני מבינה, אך נתתי כל שיכולתי כאישה שהייתי, אהבתי כפי שלמדתי. אי אפשר לתת מה שמעולם לא קיבלת. אולי יום אחד יראו את כולי, לא את טעויותיי בלבד – אולי לא. להיות אמא זה לא להיות מושלמת, אלא לאהוב גם כשלא יודעים איך נכון. ולמרות שילדיי מביטים בי היום כמו שופטים, אני מתפללת שאלוהים יראה אותי כאמא – ברחמים, באמת, ובאהבה שמרפאה ואינה דנה.

שמי אילנית, אני בת 68, ובמשך שנים רבות האמנתי שעשיתי

02

בסוף השבוע הזמנתי את חברי מהתיכון לבית החדש שלי – התרגשתי מאוד. עשר שנים עבדתי קשה בלי חופשות, נשארתי עם אותה מכונית ישנה… אבל סוף־סוף הצלחתי. הכנתי על האש, קניתי את הבירה שהם אוהבים, וחיכיתי שנחגוג יחד. אבל האווירה הייתה כבדה ומשונה – לא שמעתי אף “כל הכבוד”, רק הערות כמו: “רחוק פה, לא נמאס לך מהפקקים?”, “החצר קטנה, אצלי יש מקום לבריכה” (הערה: הוא רק שוכר), ו”איך תשלם את המשכנתא אם יפטרו אותך?”. הם אכלו, שתו ועזבו מוקדם. כשסגרתי את הדלת, הרגשתי ריקנות ודקר אותי ייסורי מצפון על ההצלחה שלי. סיפרתי לאבא שלי, והוא צחק ואמר: “אתה מכיר סרטנים בדלי? כשאחד מנסה לצאת, השאר מושכים אותו למטה.” שם הבנתי: החברים שלי לא רעים, פשוט ההתקדמות שלי מזכירה להם שהם בעצמם תקועים. הבית הוא מראה מטרידה עבורם – לא הצלחה. שבוע אחרי, הזמנתי את בוריס – לא חבר ילדות אלא שותף לעסקים מהשנתיים האחרונות, שיש לו פי שלושה כסף ממני. כשנכנס, הוא חייך, חיבק אותי חזק מכל הלב, ואמר: “אלוף! שיחקת אותה! תספר לי איך הצלחת לסגור עסקה כזו!” בוריס לא קנא – הוא התלהב מההצלחה שלי. האמת הכואבת: תזהר ממי שלא מוחא לך כפיים כשאתה מתקדם. יש כאלה שאוהבים אותך – אבל כל עוד אתה לא עובר אותם, זה מרגיע אותם. הצלחה עולה לפעמים בהפסד חברים – זו המחיר. אל תתבייש: לא איבדת חברים, השתחררת מהעול. תישאר לצד מי ששמח בשמחתך כי יש לו מספיק אור משלו, וההצלחה שלך לא מאפילה עליו.

בסוף השבוע הזמנתי את החברים מהתיכון לבית החדש שלי.

00

La amante de mi marido Mila estaba sentada en el coche, mirando la pantalla del navegador. Todo correcto: había llegado a la dirección indicada. Ahora solo le quedaba armarse de valor y hacer lo que había planeado. Suspiró hondo, salió decidida de detrás del volante y caminó unos cincuenta metros hasta detenerse ante la entrada de una pequeña cafetería. “Paraíso del Café” —decía el letrero. “Vaya nombre…” —pensó Mila con ironía. Tenía que entrar ahí, pero de repente su fuerza de voluntad la abandonó. ¿Y si daba media vuelta, subía al coche y se marchaba lo más lejos posible? No, Mila no era de esas. No había venido hasta aquí para nada. Tiró del pomo e, inspirando, cruzó la puerta. En breve vería a ELLA: la amante de su marido y rompehogares. ¿Qué sabía de ese mujer? En realidad, poco. La pérfida rival era apodada “Gatito”, aunque, por supuesto, así solo la llamaba su marido, y trabajaba de camarera allí. Mila eligió una mesa junto a la ventana y esperó a que alguien se acercara para tomar nota. Enseguida apareció la camarera. ¡Era sin duda ella! Mila la reconoció: la había visto una vez en foto. Y estaba yendo justo hacia su mesa. Esos segundos le parecieron una eternidad. Le pasaron por la cabeza tantos pensamientos que servirían para un novelón entero. —Buenos días —saludó la camarera, y Mila se fijó en su placa—. “Catalina”. Así que ese es su verdadero nombre. —Vaya, de imaginación tu marido anda escaso, llamando a Catalina “Gatito” —pensó Mila, mientras la joven, sin sospechar nada, continuó—: Si desea ver la carta, avíseme cuando esté lista para pedir. Mila le devolvió la sonrisa más radiante que pudo, mientras analizaba a su rival con la vista de entomóloga. ¿Cómo había acabado así, cara a cara con la amante de su esposo? Es una larga historia; pero, vayamos por partes. Llevaba ya diez años casada y, al menos hasta ahora, se consideraba feliz. Tienen una hija de ocho años, Eva, la niñita de papá —al menos, así lo ve Mila— y sabe bien, como psicóloga, lo importante que es el cariño del padre para una hija. En casa siempre hablan las cosas antes de que sean problemas; nunca han tenido broncas ni enfados graves. Son una familia española de lo más común: piso con hipoteca, coche y un chalet pequeño en la sierra. Y entonces, ¡zas!, la amante aparece como un trueno. Fue por casualidad. Hace unos días, mientras su marido se duchaba, él le gritó para que cogiera el móvil, pensando que era su suegro al teléfono. Al mirar la pantalla, Mila vio otra cosa: una videollamada en WhatsApp, un contacto llamado “Gatito” y la foto de una joven desconocida abrazando a su marido. Más tarde, recibió otro mensaje: “Alex, el lunes trabajo 2/2. Pásate por ‘Paraíso del Café’ al salir; quiero invitarte a nuestro café. Te quiero…”. Mila sintió que el móvil era una víbora. Todo estaba claro: la foto, la llamada, el mensaje. ¿Desde cuándo pasaba esto? ¿Qué hacer ahora con la evidencia? Esa noche, puso una excusa para salir y fue a sentarse en un banco de un parque cercano. Repasó toda su vida de pareja; no se explicaba cuándo empezó la grieta. Pero no era de las que hacen la vista gorda o montan numerito. Necesitaba verlo con sus propios ojos. Los siguientes días, Mila fue un manojo de nervios. Finalmente, decidió ir a la cafetería a enfrentarse a la “amante”. *** —Pondré un café con leche y un pastel, ¿qué me recomienda? —Nuestro “sobao” está muy bien. —Vale, uno de esos. Cuando se lo sirvió la “amante de su marido”, Mila apenas pudo probarlo. Todo le parecía insípido. Había pocos clientes. Eligió ese momento para tener una charla con la camarera: —Casi no he probado el postre… No es por el pastel. Es que no tengo apetito, pienso en muchas cosas. —¿Quiere que le traiga otra cosa? —No, gracias. Pero… ¿Qué haría usted en mi lugar? ¿Terminaría el postre o pediría el divorcio? —La miró fijamente. Catalina parecía desconcertada, pero Mila siguió. —¿Lleva mucho trabajando aquí? ¿Es estudiante? ¿De qué? —Sí… Estudio una carrera creativa, en la Universidad de Cultura. Mila dejó de interrogarla. ¿De verdad había valido la pena ir allí? Pidió la cuenta y dejó una propina generosa antes de marcharse. *** Algo decidió esa tarde: celebraría el décimo aniversario de bodas, como habían planeado. Eva tenía mucha ilusión. Ya hablaría con Alex después. Durante la celebración familiar, justo cuando traían el pastel, Mila no daba crédito al ver quién lo traía: ¡Era Catalina! Su marido le sonrió con complicidad. —Feliz aniversario, cariño. Este pastel es para ti. Tras el brindis, Alex reveló el secreto: —Ya os conocéis, imagino. Todo ha sido una broma. Contraté una agencia que organiza celebraciones diferentes, con actores y todo. En nuestro caso, mi supuesta “infidelidad”. Lo has afrontado con mucha entereza y sabiduría, de verdad, chapó… Mila temblaba de indignación. Gritó a Alex: —¡¿Esto te parece apropiado?! ¡¿Esto es tu idea de celebrar un aniversario?! Aprovechando la situación, cogió el plato de pastel y se lo plantó en toda la cara a su marido. —Toma, ¡aquí tienes toda la “chispa” que te faltaba! Alex, con la cara cubierta de crema, se quedó pasmado. —¿Pero tú estás loca? —No, simplemente animando la relación como tú querías… Y salió del local dando la mano a Eva. —¿Nos vamos a separar, mamá? —preguntó la pequeña. —No lo sé todavía, cariño. Ya veremos. Vamos juntas, ¿vale? Y así, madre e hija se alejaron por la calle, bajo la luz caída del atardecer.

La amante de mi marido Marina se encuentra sentada

00

“למה הצלת אותו? הוא ירק! עכשיו כל החיים תחליפי לו סירים, ואני צעירה — צריכה גבר!” — זעקה הכלה במחלקת טיפול נמרץ. ד”ר לידה שתקה. היא ידעה שזה החולה היחיד ששומע אותה באמת. לידיה סרגייבנה הייתה נוירוכירורגית בת 38, שחיה בחדר ניתוח. חיי זוגיות — אפס. הבעל עזב לפני חמש שנים למאמנת כושר עליזה, ואמר לה: “את, לידה, כמו אזמל — קרה וחדה. איתך קפוא.” היא לא הייתה קרה — הייתה מרוכזת. כי כשאת חופרת במוח של מישהו, אין מקום לרגשות. באותה משמרת הביאו בחור אחרי תאונת דרכים קשה. רוכב אופנוע. פגיעת ראש, תרדמת. סיכוי אחד למיליון. הקולגות הנידו בראש: “ליד, אין לו סיכוי. וגם אם ישרוד — צמח.” “אני מנתחת,” חתכה לידיה. היא עמדה ליד השולחן שש שעות, אספה שברי גולגולת ותפרה כלי דם. נלחמה עליו כאילו היה שלה. למה? לא ידעה. פשוט ראתה את פניו, צעירים, חזקים, יפים, והחליטה — היום הוא חי. שמו של החולה היה ארתום, בן 29. הוא שרד, אך נותר בתרדמת שהפכה למצב וגטטיבי — שוכב, מחובר לצינורות, נושם דרך מכונה. והגיעה אליו הכלה — בלונדינית זוהרת עם שפתיים מנופחות. כשראתה את ארתום התכרכמו פניה. “פויה… זה הוא?” “כן,” ענתה לידיה, בודקת את המכשירים. “המצב קשה, מוקדם להעריך.” “איזה להעריך?! הוא גמור! החתונה עוד חודש! ויש לנו חופשה בתאילנד! והוא שוכב כמו מת!” “גבירתי, גלי חמלה. הוא שומע אותך,” אמרה לידיה. “מה הוא כבר שומע? המוח שלו ג’לי! אולי אפשר… להכבות? למה לסבול? ולעשות אותי מטפלת של נכה?” לידיה הוציאה אותה בעוז: “צאי! ואם תחזרי — מאבטחים.” ארתום נותר לבד. לא הייתה לו משפחה — גדל בפנימייה. לידיה התחילה להישאר אחרי המשמרת, בודקת מדדים ומתחילה לדבר אליו: “שלום, ארתום, היום ירד גשם, אבל האוויר רענן…” קראה לו ספרים, סיפרה עליו ועל החתול שלה, על הבעל לשעבר, ועל הבדידות. זה היה מוזר — לשפוך לב אל מישהו חסר תנועה. אבל לידיה הרגישה שהוא כאן. עיסתה לו את הידיים, הפעילה שירים מהפלייליסט שלו שמצאה אצלו, בעוד הקולגות לוחשות: “לידיה איבדה את זה, התאהבה בצמח.” אך היא ראתה שמקצב ליבו משתנה כשהיא נכנסת. חלפו ארבעה חודשים. ביום אחד, בזמן שמלאה דוחות, הרגישה מגע קל ביד. הוא, ארתום, פקח עיניים והבין! רצה לומר משהו, השפתיים מלמלו “ת…ו…ד…ה”. זה היה נס. תהליך השיקום — סיוט. אך לידיה הייתה שם — רופאה, חברה, נפש אחות. כשלראשונה דיבר, אמר: “אני זוכר את קולך. קראת לי רמארק, וסיפרת לי על ברסיק.” לידיה התפרקה בדמעות — לראשונה שנים. שוחרר אחרי חצי שנה, עוד עם כיסא גלגלים, אבל הייתה תקווה שיקום. לידיה אספה אותו אליה — לא רק מטפל, כי לא היה לו לאן ללכת — ולה לא היה אליו לב לשחרר. חיו מוזר — רופאה, ועכשיו בן זוג. ביניהם צמחו חיים חדשים. התגלה שארתום מתכנת — והתחיל לעבוד מהבית. “אקנה לך מעיל חדש, ליד, זה שחלמת עליו.” “עזוב, חסוך לשיקום.” כעבור שנה, ארתום קם על רגליו, צולע אך הולך. ואז הופיעה הכלה — ההיא, שראתה את תמונתו בפייסבוק, עומד וגבר מתחדש. דפקה לדלת: “ארתום! מתוק שלי! סבלתי, לא מצאתי מנוחה! הרופאים אמרו שתמות! תסלח לי, טעיתי! אני אוהבת אותך!” נשענה עליו. לידיה חיכתה. ארתום הרפה בעדינות: “קריסטינה, שמעתי הכול. אז, בטיפול נמרץ — כל מילה. על ‘צמח’, על החופשה, על ‘לנתק את המכשירים’.” “זה היה הלם! לא עצמתי עין!” “לא. זו היית את — האמיתית. צאי.” “אבל…” “החוצה.” קריסטינה הלכה, מקללת את “המכוער וחסר התודה”. ארתום פנה ללידיה: “את יודעת למה חזרתי?” “למה?” “כי את קראת לי. שם, בחושך, הלכתי אל הקול שלך. היית המגדלור שלי.” חיבק אותה: “לידה, את לא קרה — את הכי חמה בעולם.” התחתנו בשקט. ארתום השתתק לגמרי. היום הם מגדלים בן מאומץ — אותו ילד קטן שלידיה פעם הצילה אחרי תאונה, שאימו האלכוהוליסטית נטשה. לידיה הפכה לראש המחלקה וחוזרת שוב ושוב למיטות הקשות. כי היא יודעת: גם כשטעם שותק, הנשמה שומעת הכול. לפעמים מילה טובה חזקה מכל אזמל. מוסר השכל: לעיתים אנחנו מוחקים אנשים בגלל אבחנות ומציאות חיצונית. אהבה ואמונה הם כלי השיקום החזקים באמת. בגידה ברגעים קשים לא נשכחת, כי אז רואים את הפנים האמיתיות. ואת האהבה האמיתית בודקים לא בים רחוק, אלא על יד מיטה בבית חולים, כשצריך להחזיק יד, להחזיק תקווה, ולקחת נשימה עמוקה של חסד.

למה הצלת אותו? הוא צמח! עכשיו כל החיים שלך תהיי משועבדת

00

בסוף השבוע הזמנתי את החברים מהתיכון לבית החדש שלי – אחרי עשר שנים של עבודה קשה, בלי חופשות, בלי לעצור, כל הזמן עם אותה מכונית ישנה… סוף סוף הצלחתי. הכנתי על האש, קניתי את הבירה שהם אוהבים, וחיכיתי שנחגוג ביחד – אבל האווירה הייתה מוזרה, כבדה. הם העירו על המרחק, על הגודל של החצר, על המשכנתא… אכלו, שתו והלכו מוקדם. כשסגרתי את הדלת, הרגשתי ריקנות ואשמה על ההצלחה שלי. סיפרתי לאבא שלי – הוא חייך וסיפר לי על סולטן הסרטנים: כשאחד מטפס החוצה, השאר מושכים אותו למטה. אז הבנתי: לא כל מי שלא מפרגן הוא רע, לפעמים ההצלחה שלך מזכירה לאחרים את מה שהם לא הצליחו להשיג. שבוע אחרי זה, הבאתי אלי את בוריס, שותף עסקי שהכרתי רק לפני שנתיים – הוא מיליונר פי שלוש ממני, ובכל זאת נכנס בהתלהבות, חיבק אותי ואמר ‘וואו, כל הכבוד!’. לא קינא – התלהב. האמת הכואבת: תיזהר ממי שלא מוחא כפיים כשאתה מצליח. יש אנשים שאוהבים אותך – כל עוד אתה לא עוקף אותם. אל תתבייש בהצלחה שלך, אל תרגיש אשם. לא איבדת חברים – שחררת את עצמך ממשקל. תישאר עם אלה שחוגגים את ההצלחה שלך כי האור שלהם מספיק חזק כדי שגם האור שלך לא יסנוור אותם.

Преди много години, когато бях вече зрял и животът

02

«¡Aquí nos quedamos hasta verano!»: Así eché a la descarada familia de mi marido, cambié las cerraduras y recuperé la paz en mi piso del centro El portero automático no sonó, sino que aulló, exigiendo atención. Eran las siete de la mañana, sábado, único día en que pensaba dormir a pierna suelta tras entregar el informe trimestral… (sigue el relato)

¡Vamos a vivir aquí hasta el verano!: cómo eché a la

00

קניתי קפה לגברת שמקפלת לי את הבגדים במכבסה – עד שבעל המקום לחש לי: “היא לא עובדת כאן. היא פשוט באה להזכר.” “ילד, את החולצה הזאת מקפלים באהבה, לא בלחץ,” גערה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי לה כסף — היא אף פעם לא לקחה. כל מה שהסכימה לקבל היה קפה קטן. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדים של אחרים כל כך בעדינות, קלטתי: קיפול חולצה יכול להיות המעשה הכי גדול של אהבה. אני שונא לכבס. רווק בן 28, חיים של מירוץ. כל יום ראשון הולך למכבסה בשכונה, דוחף בגדיי למכונה ומחכה, תקוע במסך הטלפון. לפני חודשיים הכרתי את סבתא קטי. אישה קטנה עם שיער לבן וסינר משובץ, תמיד שם בימי ראשון. ראיתי איך היא מקפלת בגדים של זרים בדיוק צבאי אבל ברכות של סבתא. פעם אחת עזרה לי לקפל סדין, בלעדיה לא הייתי מסתדר. “עזוב, ילד, זה לא ככה,” אמרה ויישרה את הסדין לתפארת. התלהבתי: “את אמנית! כמה את לוקחת?” היא חייכה: “לא לוקחת כסף. רק קפה מהמכונה עם שתי סוכר.” זה נהיה הטקס שלנו. אני מכבס — היא מקפלת. תוך כדי, נתנה לי שיעורים על החיים, דרך עצות לכביסה: “לעולם אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים — גם אצל אנשים, צריך לדעת עם מי מסתובבים.” “דאג שתהיה לך יציבות כמו לקולר של חולצה — אחרת לא יכבדו אותך.” חשבתי שהיא עובדת שם, תמיד ניסיתי לשלם, היא סירבה. “שאני אשאיר למישהו אחר חומר כביסה,” אמרה. יום אחד נעלמה. נכנסתי לבעל המקום — שלמה, ושאלתי: “שלמה, איפה סבתא קטי? יצאה לחופשה?” הוא חייך עצוב: “קטי לא עובדת פה. היא באה כי זה מנחם אותה. איבדה בעל ובן בתאונת דרכים, כל חייה טיפלה במדים שלהם. עכשיו כשאין לה למי לקפל, באה לפה לקפל בשביל להרגיש שוב אמא.” היום הבנתי – לא אני נתתי לה קפה. היא העניקה לי חום של משפחה. קניתי חולצה לבנה ומגהץ חדש, עליתי אליה: “הבאתי עבודה — תלמדי אותי איך לגהץ? אני אכין קפה.” עיניה הבריקו: “בוא, ילד, חולצה כזו צריכה שיכבדו אותה.” בילינו יחד. היא לא גיהצה רק את החולצה שלי — היא יישרה לעצמה את הלב. עכשיו אני מגיע למכבסה גם כדי ללמוד. כי יש אנשים עם ים אהבה בלב, שצריכים רק משימה קטנה כדי להעניק לאחרים. סבתא קטי לא מקפלת בגדים — היא מסדרת בדידות. ומה דעתכם — האם בישול, גיהוץ, טיפול זו רק חובה, או הדרך להגיד “אוהב אותך”? הבדידות נרפאת כשיש למי לעזור. מכירים קשיש שגר לבד? תבקשו ממנו עצה או עזרה קטנה — לפעמים זה כל מה שהוא צריך.

Купувах ѝ кафе на жената, която грижливо сгъваше дрехите

02

הייתי קונה קפה לאישה שמקפלת לי את הכביסה במכבסה… עד שבעל המקום אמר לי: “היא לא עובדת פה. היא באה כדי להיזכר.” “ילד, את החולצה הזו מקפלים באהבה, לא במהירות,” גערה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי לה כסף, אבל היא אף פעם לא לקחה. הייתי קונה לה קפה — זה כל מה שהסכימה לקבל. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדי זרים במסירות כזו, קלטתי שלפעמים גיהוץ חולצה הוא מעשה האהבה הכי גדול. אני שונא לכבס. רווק, בן 28, וכל יום הוא מרדף אחרי הזמן. כל יום ראשון אני במכבסה בשכונה עם שק הכביסה שלי, טוחן הכל למכונה, מחכה מול המסך, ואז דוחף רק מה שיוצא, מקולקל וקצת עקום, חזרה לתיק. “נכון, בבית אני כבר אסדר,” אני משקר לעצמי. לפני חודשיים הכרתי את סבתא רבקה. אישה קטנה, שיער לבן לבן וסינר משובץ שתמיד לובשת. כל ראשון היא שם, מוציאה בגדים ממייבשים זרים, מקפלת בקפדנות של קצין ורוך של סבתא. המצעים אצלה עם קווים מושלמים. הגרביים — תמיד זוגות יחד. החולצות — מוחלקות כאילו היו משי. יום אחד ראתה אותי נאבק עם סדין גומי שנתקע לו. “עזוב, ילד,” דחפה אותי בצחוק. “אתה עלוב. ככה לא עושים.” שניים שלושה קיפולים — ויש לי מלבן מושלם. “וואו,” אמרתי, “את אמנית. כמה עולה לי שתסדרי לי הכל?” היא צחקה. “אני לא לוקחת כסף. אבל אם תקנה לי קפה מהמכונה, עם שתי סוכריות — סגרנו.” מאז זה הפך לריטואל שלנו. אני מכבס. היא מקפלת. ותוך כדי, היא נותנת לי שיעורים על החיים, במסווה של טיפים לכביסה: “אף פעם אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים. מגבת שורטת — הרקמה נפגעת. גם אנשים כאלה.” “לחולצה הזו התרככה הצווארון, צריך להקשיח. אם לא תיתן לעצמך גבולות — אף אחד לא יכבד אותך.” הייתי בטוח שהיא עובדת שם. השארתי לה כסף — היא תמיד השאירה אותו. “למי שצריך אבקה,” אמרה. יום ראשון שעבר באתי — ואין רבקה. הבגדים שלי יצאו מהמייבש — נשארו בודדים ומקומטים. נכנסתי לבעל המקום, יוסי. “יוסי, איפה רבקה? חולה?” יוסי חייך בצער: “רבקה? האישה עם הסינר המשובץ?” “כן, זו שמקפלת…” “ילד… רבקה לא עובדת פה. אף פעם לא עבדה.” “איך? כל ראשון היא פה.” “כי היא באמת צריכה להיות. היא גרה למעלה. לפני שנה איבדה את בעלה ובנה בתאונה. שניהם נהגים. ארבעים שנה היא כיבסה וגיהצה להם את המדים. חיה בשביל לדאוג להם. רצתה שהאנשים שלה יהיו ‘הכי נקיים על הכביש’… כשמתו, נשארה לבד לגמרי. הפסיקה לאכול. השתתקה. יום אחד ירדה רק לשבת פה, בין הריח של מרכך וההמולה של מכונות. ‘זה מרגיע אותי,’ אמרה. בהתחלה עזרה לצעירים, לקחה כסף — אחר כך הפסיקה. רק רצתה להרגיש שוב ידיים חמות על בד. להרגיש שוב שהיא דואגת למישהו.” נשארתי בלי מילים. חשבתי שאני מזמין לה קפה זול — והיא נתנה לי את כל הצורך שלה להיות אמא ורעיה. הקפידה על בגדי – כאילו היו של בנה. עליתי אליה — דפקתי בדלת. היא פתחה — חולה. “ילד, סליחה שלא באתי היום. לא הצלחתי לקום, הבגדים שלך התקמטו נורא?” “לא בגלל בגדים באתי.” קניתי חולצה לבנה חדשה ונטו מקצועי — בתשלומים. “הבאתי לך עבודה,” אמרתי, “יש לי פגישה חשובה ואני רוצה להיות מדוגם. אף אחד לא מגהץ צווארון כמוך. תסכימי ללמד אותי? אני אכין את הקפה.” העיניים שלה נצנצו. “בוא, ילד. החולצה הזו עדינה. צריך כבוד.” בילינו אחר הצהריים בגיהוץ. היא לא יישרה רק את החולצה שלי — היא יישרה את הלב שלה. עכשיו אני כבר לא בא למכבסה רק בשביל כביסה. אני בא ללמוד. ולמדתי — יש אנשים עם כל כך הרבה אהבה שלא הספיקו להוציא לעולם, שכל משימה קטנה היא ההזדמנות שלהם לתת. סבתא רבקה לא מקפלת בגדים. היא מקפלת בדידות — עד שיהיה מסודר. ואתם מה חושבים — בישול, גיהוץ, דאגה — זה באמת שפה של אהבה או רק אחריות? אצל הסבתות שלנו — לפעמים זה הדרך היחידה להגיד “אני אוהבת אותך”. הלבד מתרפא כשמרגישים שוב שמישהו צריך אותך. אם אתם מכירים קשיש בודד, תבקשו ממנו טיפים קטנים או עזרה. לפעמים זה התרופה הכי טובה שיש.

כל שבוע, הייתי קונה כוס קפה קטנה לאישה שמקפלת את הבגדים

06