למה הצלת אותו? הוא צמח! עכשיו כל החיים שלך תהיי משועבדת לסעודים, ואני עוד צעירה אני צריכה גבר!
כך צעקה הכלה בחדר הטיפול הנמרץ. אני, ד״ר ליאת בן-מתתיהו, עמדתי מולה בשתיקה. ידעתי, בתוך תוכי, שהמטופל ההוא רחוק מלהיות “צמח” הוא פשוט היחיד שעדיין מקשיב לי בעולם הזה.
הייתי נוירוכירורגית בת שלושים ושמונה. כל חיי עברו בחדרי הניתוח של איכילוב, בלי ששום דבר אישי תפס מקום אמיתי בחיים שלי. בעלי עזב אותי לפני חמש שנים. הלך לאימוני קרוספיט של אחת המאמנות שמצאה חן בעיניו, ובפרידה אמר: “את, ליאת, כמו אזמל קרירה וחדה. קשה לי איתך.”
אני אף פעם לא הרגשתי קרה. פשוט הייתי ממוקדת. כשמכניסים לך מוח של מישהו לידיים, רגשות זו מותרות.
באותו לילה הביאו בחור מתאונת דרכים קשה. אופנוען. חבלת ראש חמורה, תרדמת עמוקה. הסיכויים מינימליים.
חבריי לצוות אמרו:
“עזבי, ליאת, הוא לא ישרוד. ואם כן יצא צמח עמוק.”
אבל אני החלטתי:
“אנחנו מנתחים.”
שש שעות רצופות עמדתי מעל שולחן הניתוחים, מרכיבה פיסות גולגולת, תופרת נימים דקים, נלחמת עליו כאילו היה אחי הקטן. למה? האמת, אין לי מושג. אבל ראיתי את פניו לפני שהפכו נפוחים בחור צעיר, עקשן, יפה והרגשתי שפשוט אסור לו למות היום.
קראו לו תמיר. בן 29 בלבד.
הוא שרד את הניתוח, אבל לא חזר להכרה. הוא שכב, מלא צינורות, מחובר למכונת הנשמה.
ואז הגיעה ארוסתו. בלונדינית בולטת עם שפתיים נפוחות.
ברגע שראתה אותו, עיוותה פניה.
– “איכס… זה הוא?”
– “כן,” עניתי לה, בודקת את הצגים. “המצב קשה, קשה להכין תחזית ברורה.”
– “תחזית?!” צווחה. “אולי לא שמתם לב, אבל הוא גמור! יש לנו חתונה עוד חודש, הכרטיסים לאילת כבר עלו ים כסף, והוא פה?!”
– “קצת רגישות, בבקשה,” עניתי בשקט. “הוא שומע.”
– “מה יש לו לשמוע? המוח שלו רסק! אפשר פשוט לכבות הכל? למה להמשיך לייסר אותו? מצידי גם אותי, אני לא בנויה להיות מטפלת בצמח!”
הזמנתי אותה באסרטיביות לצאת מהחדר. “עוד פעם פה, אני מתקשרת לביטחון.”
הלכה תוך שהיא נוקשת בעקביה, ולא נראתה עוד.
לתמיר לא היו משפחה גדל בפנימייה. נשאר לבד.
מצאתי את עצמי נשארת אחרי המשמרות לצידו.
בהתחלה סתם בדקתי מדדים, אך עד מהרה התחלת לדבר אליו:
שלום, תמיר. היום ירד גשם בתל אביב אבל לפחות האוויר היה נקי. הצלחתי להציל איזו סבתא מאיורזמה…”
הייתי מקריאה לו מתוך ספרים, מספרת על החתול שלי מיקי, על הגירושים, על הזמן שבו את מתה מרוב בדידות.
זה הרגיש מוזר לחלוק את הלב שלך עם מישהו ששוכב דומם ומביט בתקרה בעיניים כבויות. אבל גם הרגשתי שהוא כאן.
עשיתי לו עיסויים בידיים, שלא יאבד את השרירים. השמעתי לו שירים בעברית ובאנגלית דרך האוזניות מצאתי את הפלייליסט שלו בסמארטפון שהביאו איתו.
הצוות צחק מאחורי הגב:
“ליאת אבודה עליו, התאהבה בצמח…”
אבל אני ראיתי את הלב שלו מגיב כשנכנסתי.
ארבעה חודשים עברו.
ישבתי לצידו בלילה, ממלאה דוחות.
תשמע, תמיר,” אמרתי פתאום, “רוצים לקדם אותי מנהלת מחלקה. אני מתה מפחד. רוצה להמשיך לרפא, לא לנווט ניירות.”
ואז הרגשתי ליטוף חלש שקפא לי את הדם.
האצבעות שלו לחצו על היד שלי.
הרמתי מבט תמיר הביט בי במבט חודר, מודע לעצמו.
ניסה לומר משהו, אבל קנה הנשימה מנע. השפתיים שלו רפרפו:
“ת…ו…ד…ה…”
נס. אין מילה אחרת.
הדרך לשיקום הייתה סיוט: ללמוד מחדש לנשום, לבלוע, לדבר, להזיז אצבעות…
הייתי איתו פיזיותרפיסטית, פסיכולוגית, בת לוויה.
וכשסוף סוף דיבר, אמר:
“זוכר את הקול שלך, הקראת לי עגנון… וסיפרת לי על מיקי.
פרצתי בבכי. בפעם הראשונה מזה שנים.
תמיר שוחרר בחלוף חצי שנה. היה בכיסא גלגלים, אבל הפרוגנוזה הייתה שבקרוב יעמוד.
הבאתי אותו אליי הביתה. לא בתור מטופל, סתם לא היה לו לאן ללכת.
חיינו במין שותפות משונה: אני רופאה, הוא תלוי בי. אבל משהו בינינו הלך ונרקם.
תמיר התגלה כמתכנת. אפילו מכיסא גלגלים התחיל לעבוד מהבית.
“תבואי איתי לדיזינגוף, אני אקנה לך את המעיל ההוא, הכחול שאת כל הזמן מדברת עליו,” היה צוחק.
“שמור את הכסף לשיקום,” עניתי.
כעבור שנה תמיר קם. בהתחלה עם מקל, צולע, אבל הלך.
ואז פתאום הופיעה הכלה ההיא שמעה שתמיר קם הזדקף, ראתה תמונה בפייסבוק.
באה לביתי, עיניה נוצצות:
“תמירי! אהוב שלי! כמה דאגתי! סיפרו לי שתמות, פחדתי! לא הפסקתי לחשוב עליך!”
נפלה עליו, מתבושמת בניחוח יקר.
עמדתי במסדרון, אגרוף קפוץ, מחכה.
תמיר שחרר לאיטו את חיבוקה.
“לירון,” אמר לה בשקט, שמעתי הכל. אז, בטיפול נמרץ. כל מילה על צמח, על הלכבות, על אילת.”
“תמיר, הייתי בהלם! בלחץ!”
“לא. זה היית את. תסתלקי.”
“אבל…”
“עכשיו.”
המשיכה לקלל בחוץ.
תמיר פנה אליי.
את יודעת למה חזרתי אל החיים?”
“למה?”
“בגללך. בחושך, שמעתי אותך. היית המגדלור שלי.”
נכנעתי לחיבוק שלו, עדיין צולע, והוא לחש לי:
“ליאת, את הכי חמה שיש.”
התחתנו בשקט, בלי בלגן.
תמיר הבריא לחלוטין. היום שנינו מגדלים ילד אומנה, אותו ילד קטן שנותח אצלי לפני שנה כי הוריו לא היו מסוגלים לטפל בו.
ובין כל הבירוקרטיה והלחץ, אני עדיין נשארת ערב לפעמים ליד מיטות המטופלים הקשים. כי אני יודעת: הגוף אולי שותק, אבל הנשמה, תמיד שומעת. ומילה מתוך הלב, חזקה אפילו מאזמל חד.
מוסר השכל:
אסור לפסול אנשים בגלל אבחנות או מצבים חיצוניים.
אהבה ואמונה הם כלי ההחייאה האמיתיים.
בגידה ברגעי קושי לא נסלחת, כי היא חושפת את האדם באמת.
ואהבה אמיתית נבחנת ליד מיטת חולֶה, לא בים בחופשה. היא שם, איפה שצריך להחזיק יד בכאב ולהאמין גם כשאין תקווה.
