קניתי קפה לגברת שמקפלת לי את הבגדים במכבסה – עד שבעל המקום לחש לי: “היא לא עובדת כאן. היא פשוט באה להזכר.” “ילד, את החולצה הזאת מקפלים באהבה, לא בלחץ,” גערה בי. חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. השארתי לה כסף — היא אף פעם לא לקחה. כל מה שהסכימה לקבל היה קפה קטן. כשהבנתי למה היא מלטפת בגדים של אחרים כל כך בעדינות, קלטתי: קיפול חולצה יכול להיות המעשה הכי גדול של אהבה. אני שונא לכבס. רווק בן 28, חיים של מירוץ. כל יום ראשון הולך למכבסה בשכונה, דוחף בגדיי למכונה ומחכה, תקוע במסך הטלפון. לפני חודשיים הכרתי את סבתא קטי. אישה קטנה עם שיער לבן וסינר משובץ, תמיד שם בימי ראשון. ראיתי איך היא מקפלת בגדים של זרים בדיוק צבאי אבל ברכות של סבתא. פעם אחת עזרה לי לקפל סדין, בלעדיה לא הייתי מסתדר. “עזוב, ילד, זה לא ככה,” אמרה ויישרה את הסדין לתפארת. התלהבתי: “את אמנית! כמה את לוקחת?” היא חייכה: “לא לוקחת כסף. רק קפה מהמכונה עם שתי סוכר.” זה נהיה הטקס שלנו. אני מכבס — היא מקפלת. תוך כדי, נתנה לי שיעורים על החיים, דרך עצות לכביסה: “לעולם אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים — גם אצל אנשים, צריך לדעת עם מי מסתובבים.” “דאג שתהיה לך יציבות כמו לקולר של חולצה — אחרת לא יכבדו אותך.” חשבתי שהיא עובדת שם, תמיד ניסיתי לשלם, היא סירבה. “שאני אשאיר למישהו אחר חומר כביסה,” אמרה. יום אחד נעלמה. נכנסתי לבעל המקום — שלמה, ושאלתי: “שלמה, איפה סבתא קטי? יצאה לחופשה?” הוא חייך עצוב: “קטי לא עובדת פה. היא באה כי זה מנחם אותה. איבדה בעל ובן בתאונת דרכים, כל חייה טיפלה במדים שלהם. עכשיו כשאין לה למי לקפל, באה לפה לקפל בשביל להרגיש שוב אמא.” היום הבנתי – לא אני נתתי לה קפה. היא העניקה לי חום של משפחה. קניתי חולצה לבנה ומגהץ חדש, עליתי אליה: “הבאתי עבודה — תלמדי אותי איך לגהץ? אני אכין קפה.” עיניה הבריקו: “בוא, ילד, חולצה כזו צריכה שיכבדו אותה.” בילינו יחד. היא לא גיהצה רק את החולצה שלי — היא יישרה לעצמה את הלב. עכשיו אני מגיע למכבסה גם כדי ללמוד. כי יש אנשים עם ים אהבה בלב, שצריכים רק משימה קטנה כדי להעניק לאחרים. סבתא קטי לא מקפלת בגדים — היא מסדרת בדידות. ומה דעתכם — האם בישול, גיהוץ, טיפול זו רק חובה, או הדרך להגיד “אוהב אותך”? הבדידות נרפאת כשיש למי לעזור. מכירים קשיש שגר לבד? תבקשו ממנו עצה או עזרה קטנה — לפעמים זה כל מה שהוא צריך.

Купувах ѝ кафе на жената, която грижливо сгъваше дрехите ми в обществената пералня на Алленби докато собственикът не ми каза:
היא לא עובדת כאן. היא באה כדי להיזכר.
ילד, את החולצה הזו מקפלים באהבה, לא בחיפזון״, נזפה בי בעדינות.
חשבתי שהיא העובדת הכי מסורה בעולם. הנחתי שטרות של שקלים על השולחן, אבל היא אף פעם לא לקחה.
קניתי לה קפה קטן זה כל מה שהסכימה לקבל.
כשהבנתי מה באמת מניע אותה ללטף בגדים של זרים באהבה כזו, השגתי שגיהוץ של חולצה יכול להיות מעשה האהבה הגדול ביותר.
לא אהבתי לכבס. לא נשוי, בן עשרים ושמונה, והחיים כל הזמן במרוץ. בכל יום ראשון הייתי הולך למכבסת הכביסה בשכונה. גורר שק עם בגדים, זורק למכונה, בוהה בנייד שלי מחכה, וכשהמייבש מסיים דוחס הכל חזרה, מקומט ובלי סדר.
“אני אסדר אותם בבית,” שיקרתי לעצמי.
אבל לפני חודשיים פגשתי את דינה.
אישה נמוכה, מבוגרת, עם שיער לבן צחור וסינר משובץ שתמיד לבשה. בכל יום ראשון הייתה שם. ראיתי אותה מוציאה בגדים ממייבשים של אחרים ומקפלת כאילו בצבא, אך ברוך של סבתא.
הסדינים שלה היו עם קווי קיפול מושלמים.
הגרביים בזוגות מדויקים.
החולצות מגוהצות בכף ידה, כאילו ממשי.
פעם ראתה אותי מתמודד עם סדין עם גומי שהפך לגוש.
תן לי, ילד אמרה ודחפה אותי בעדינות. זה לא הדרך.
בתוך שניות קיפלה את הסדין בצורה מושלמת, מלבן ישר.
וואו אמרתי. את אמנית. כמה זה יעלה לי אם תקפלי הכל?
צחקה.
לא לוקחת כסף. אבל אם תקנה לי קפה מהמכונה, עם שתי כפיות סוכר יש לנו עסקה.
ומאז זה הפך להרגל שלנו.
אני מכבס. היא מקפלת.
תוך כדי, לימדה אותי שיעורי חיים, בתחפושת של טיפים לכביסה.
“בחיים, אל תערבב מגבות עם בגדים עדינים. המגבת קשוחה פוצעת את הבד. אותו דבר עם אנשים. צריך לדעת עם מי להתחבר.”
“החולצה הזו איבדה את הצווארון, תן לה עמוד שדרה. אם לא תיתן לעצמך מבנה, אף אחד לא יכבד אותך.”
הייתי בטוח שהיא עובדת במכבסה.
שהיא חלק מהצוות.
השארתי כסף, והיא תמיד השאירה.
“למי שצריך אבקה אחריי,” אמרה.
יום ראשון שעבר הגעתי ולא מצאתי אותה.
הבגדים נשארו במייבש, עצובים ומקומטים.
ניגשתי לבעל הבית, יצחק.
מר יצחק, ודינה? היום לא פה?
הביט בי במבט עצוב.
דינה? האישה עם הסינר?
כן, זו שמקפלת בגדים.
יצחק חייך בעייפות.
ילד… דינה לא עובדת כאן. אף פעם לא עבדה.
איך? היא כאן כל יום ראשון.
כן. אבל היא באה כי היא רוצה.
סיפר לי הכל.
דינה גרה בדירה מעל. לפני שנה איבדה את בעלה ובנה היחיד בתאונת דרכים. שניהם היו נהגים. ארבעים שנה כיבסה וגיהצה להם מדים. חיה כדי לדאוג להם. רצתה ש”יהיו הכי נקיים על הכביש.”
אחרי שנעלמו, נשארה בלי מי לטפל. הפסיקה לאכול. שקעה בשקט.
יום אחד ירדה למכבסה וביקשה רק לשבת.
“ריח המרכך מרגיע אותי,” אמרה.
“ורעש המכונות גורם לי לא להרגיש כמה הבית שקט.”
התחילה לעזור לצעירים כמוני. בהתחלה בעבור תשלום. אחר כך סירבה.
“אני רק רוצה שוב להרגיש בד חמים בידיים. להרגיש שאני דואגת למישהו.”
נאלמתי.
חשבתי שאני קונה לה קפה פשוט.
אבל בעצם היא נתנה לי את הצורך שלה להיות אמא ורעיה.
קיפלה לי בגדים כאילו אני הבן שלה.
עליתי למעלה ודפקתי אצלה.
דינה פתחה. מצוננת.
ילד… סליחה שלא באתי היום. לא קמתי מהמיטה. הכל התקמט לך?
לא בגלל בגדים הגעתי.
קניתי חולצה חדשה, לבנה, מכותנה רכה, ומגהץ אדים מקצועי בתשלומים.
הבאתי לך עבודה אמרתי. יש לי פגישה חשובה, רוצה להיראות מושלם. אף אחד לא מגהץ צווארון כמוך. תלמדי אותי? אני אכין את הקפה.
העיניים שלה נצצו.
בוא ילד. החולצה הזו עדינה. צריך להוקיר אותה.
בילינו אחה”צ בגיהוץ.
היא לא גיהצה רק את החולצה שלי.
היא יישרה לעצמה את הנפש.
עכשיו כבר אני לא בא למכבסה רק לכבס. אני בא ללמוד.
ו למדתי שיש אנשים עם כל כך הרבה אהבה לא ממומשת, שצריכים רק משימה קטנה כדי לחלוק אותה.
דינה לא מקפלת בגדים.
היא מקפלת בדידות עד שנעתרים לסדר.
ומה דעתך בישול, גיהוץ, טיפול יכולים להיות שפת האהבה, או רק חובה?
לסבות מסוימות, זו הדרך שלהן להגיד “אני אוהבת אותך”.
בדידות מתרפאת כשמרגישים נחוצים.
אם אתה מכיר מבוגר בודד בקש ממנו עצה או עזרה קטנה.
לפעמים זה התרופה הטובה ביותר.